תפקוד ארגוני לקוי של מערכת בתי המשפט 

א. המצב הלקוי של המערכת

מערכת בתי המשפט היא מערכת ארגונית הנותנת שירותים מקצועיים (משפטיים) ללקוחותיה השונים בדומה לכל משרד ממשלתי הנותן שירותים מקצועיים ללקוחותיו (כגון משרד הבריאות, משרד החקלאות וכו'). לקוחות מערכת בתי המשפט הם רשויות מדינה (כגון הפרקליטות), המתדיינים ועורכי הדין שלהם וגם הציבור הרחב, והמוצר העיקרי שלה הוא פסקי דין.  לקוחות המערכת והאזרחים מן השורה מצפים שמערכת בתי המשפט תתנהל על פי אמות המידה המקובלות בימינו לארגון ציבורי (שירות אמין ויעיל), וכאשר הם מגלים שאין זה כך יורד האימון במערכת הזאת. כאשר נשאלת השאלה איך מערכת, המאוישת באנשים טובים, מתפקדת לא טוב, התשובה המתבקשת היא פשוטה: אלה שעומדים בראש הארגון אינם מנווטים את הפעילות נכון כמצופה מהנהלת ארגון בתקופתנו. הקו המאפיין את הארגון החשוב הזה הוא שאינו מנוהל בצורה מקצועית - הארגון פשוט מתנהל ואינו מנוהל.

המצב הארגוני הלקוי של הארגון משתקף יפה בפרסומים שלו (המהווים את כרטיס הביקור הציבורי שלו)  

פרסום א' הוא הדוח של הנהלת בתי המשפט לשנת 2012 המפורסם על פי חוק חופש המידע

פרסום ב' הוא הדוח החצי שנתי של מנהל בתי המשפט לתקופה יולי-דצמבר 2012

להלן כמה מספרים על אורך חיי תיק בבית המשפט העליון (בחדשים) בשנת 2012מתוך המקורות האלה:

                                    מינהלי               פלילי                 בגץ                   אזרחי

פרסום א עמוד 26           12.3                 12.4                 12                    21.6

פרסום ב עמוד 14           13.1                 13.5                 10.7                 23.6

בארגון המנוהל כראוי יש רק בסיס נתונים אחד שמאושר לפרסום על ידי מי שעומד בראש הארגון.

במקרה של מערכת בתי המשפט אין בסיס נתונים אחד לפרסום והדבר מעיד על כך שאין סדר בהתנהלות הארגון ואין בו בעל בית (הארגון מתנהל ואינו מנוהל). כדוגמא נוספת למסקנה זאת אפשר להביא את הנאמר בדוח מבקר המדינה 60 ב על פיתוח מערכת המיחשוב לבתי המשפט. בנוסף לשאר הטעויות הרבות שנעשו בניהול הפרויקט על ידי ראשי המערכת (נשיאי בית המשפט העליון ומנהלי בתי המשפט בתקופה שנסקרה) המבקר העיר על כך שבמשך תקופה ארוכה מאוד הם בכלל לא התענינו במצב הפיתוח של המערכת ועבודת הפיתוח נעשתה ללא אפיון מה צריך לעשות (= פרויקט שהתנהל ולא נוהל  ע"י ראשי המערכת).

הבלגן בהתנהלות של הארגון הזה מוצא את ביטויו גם בנתונים מספריים נוספים בפרסום א': בדוחות הרשמיים שצוינו לעיל: בפרסום א בעמודים 22-23 מפורסמים נתונים על התנהלות מלאי התיקים בבתי המשפט השונים. נקח משם כדוגמא את הנתון הראשון בעמוד 22 על מצב מלאי התיקים בבתי המשפט המחוזיים בשנת 2007.

                        מלאי סגירה של תיקים      תיקים שנפתחו                תיקים שנסגרו            מלאי סגירה של

                        בשנת 2006 = מלאי        בשנת 2007                   בשנת 2007             תיקים לשנת 2007

                        פתיחה בראשית 2007

עמוד 22                        34689                40011                            42125                36456

בנתונים אין כל היגיון: בשנת 2007 נסגרו יותר תיקים בכמות של 2114 מאשר נפתחו ובכל זאת מלאי התיקים גדל על פי הדיווח ב-1767. גם נתונים רבים אחרים בטבלאות שבעמודים 22-23  אינם מראים קשר מתמטי כנדרש בין עלית/ירידת המלאי לבין פעילות בתי המשפט. לסיכום, אי אפשר לקבל שום התרשמות אמינה מהדוח הזה על פעילות בתי המשפט והתפתחות מלאי התיקים עם השנים. גם דוגמא זאת ממחישה את העובדה שבארגון הזה יש בלגן ואין בו בעל בית של ממש.

הציבור הרחב יודע שדיונים בבית המשפט הם ארוכים מדי לאורך הזמן ופסקי דין מעוכבים לפרקי זמן בלתי סבירים לאחר גמר דיונים והמצב הזה מתמיד לאורך שנים. במצב כזה אין פלא שאימון הציבור בארגון הזה נשחק. הדוח של מערכת בתי המשפט לשנת 2012 מתהדר בירידה עקבית מתמשכת במלאי התיקים בשנים האחרונות, אבל הוא אינו מציין שבשנים הארונות התפתחה מגמה של השופטים ללחוץ על מתדיינים להתפשר כדי לסגור תיקים. במצב כזה מי שצודק נפגע אבל לעתים קרובות אינו עומד בלחץ של בית המשפט ונאלץ להתפשר. ואחרי כל זאת עדיין לא נראה שראשי המערכת הפנימו שירידת אימון הציבור בהתנהלות המערכת אינה המצאה תקשורתית אלא השתקפות של ניהול לקוי של המערכת.

אחד הסימנים המובהקים של קיום בעל בית לארגון הוא פרסום של חזון שלו לאן הוא מתכוון להוביל את הארגון. כבר בשנת 2010 בכל משרדי הממשלה (כולל במשרד המשפטים) פורסם חזון לכל יחידה ארגונית ומהחזון הזה נגזרו תכניות עבודה לטווח ארוך ותכניות עבודה לשנה השוטפת. הנהלת בתי המשפט מפגרת אחרי אחרון משרדי הממשלה בהתנהלות ארגונית, וראשי מערכת המשפט לא פרסמו חזון לא באתר האינטרנט ולא באף אחד מהדוחות השנתיים. אפילו הרצון (ואולי הצורך) לתפקד בלי תלות בממשלה אינו מופיע כשאיפה של הארגון. העדר חזון הוא אינדיקציה להתנהלות ללא תכנון של הארגון.

ב. אנליזה של הגורמים למצב הזה

מדיניות שרי המשפטים לדורותיהם היא לא להתערב בהתנהלות מערכת בתי המשפט. באופן רשמי מנהל בתי המשפט מנהל את המערכת בהנחית נשיא בית המשפט העליון, אבל בפועל הוא מנהל נכה, כי השופטים אינם כפופים לו. מי שיש לו סמכויות על השופטים על פי החוק הוא נשיא בית המשפט העליון, אשר מכהן כשופט פעיל ואימו מקדיש זמן ראוי להתנהלות מערכת. בשנת 2008 כאשר התפרסמו סקרים על ירידת אימון הציבור במערכת אמרה הגב' בייניש כי "יש לנו מערכת טובה ובסך הכל מגזימים". כשנתיים לאחר מכן, קבע נציב תלונות הציבור על השופטים כי מערכת המשפט זקוקה לטיפול שורש. בתקופה זאת כבר התבטאה הגב' בייניש כי "המערכת אינה נותנת שירות ברמה שהיא היתה רוצה לראות".

מכאן רואים כי גורם אחד למצב הזה הוא הכחשת המצב על ידי צמד האישים - נשיא בית המשפט העליון ומנהל בתי המשפט. הם מסכימים כי המצב מחייב תיקון אבל הם אינם מודים כי המצב מחייב טיפול שורש באופן מידי. הפרופ' דניאל כהנמן כותב בספרו "לחשוב מהר-לחשוב לאט" כי אנשים עלולים להיות עיוורים לדבר המובן מאליו והם אינם מודעים לעיוורון הזה שלהם. תכונת ההכחשה היא אוניברסלית לכל האנשים, ואפילו האנשים המכובדים האלה אינם מסוגלים להתעלות על החיסרון הזה על אף מרום תפקידם.

אם כי הניהול הדו ראשי של המערכת מקשה מאוד על הניהול שלה הרי הבעיה הבסיסית היא שצמד האישים הנמצאים בראש הארגון אינו לוקחים אחריות גם על מה שבידיהם. הם שבויים בקונספציה שגויה שיש מספר גדול של תיקים ואין מספיק שופטים ולכן השירות אינו מספיק טוב. הם אינם מסוגלים להודות בכך שחלק גדול מהבעיות נובע ממחדלים שלהם. נביא כאן כמה דוגמאות להמחשה:

1. מינוי מומחים על ידי בית המשפט- במערכת הזאת אין קריטריונים למינוי מומחים בשכר לבית המשפט והשופט בשדה עושה כמיטב יכולתו במצב הזה. בשנת 2009 פורסם כי רופאים החשודים בפלילים מופיעים כמומחים מטעם בית המשפט בתל אביב. בזמן מינוי כונסי נכסים, מפרקי חברות אין קריטריון מי זכאי להתמנות. עד לפני מספר שנים מספר קטן של משרדי עורכי דין זכו בנתח הארי של מינויים כאלה. השופטת לשעבר דליה מארק הורנציק מינתה חבר שלה במינוי מטעם בית המשפט (והוא מעל, נדון והורשע). אי ניסוח קריטריונים לכל המינויים מטעם בית המשפט הוא פשוט מחדל ניהולי של מנהלי בתי המשפט לדורותיהם. לניסוח קריטריונים אין צורך בתוספת שופטים אלא רק צורך בלקיחת אחריות. הפתרון המינהלי הנכון לענין זה הוא יצירת פנקס זכאות להתמנות בשכר על ידי בית המשפט (על סמך קריטריונים שינוסחו) וניהולו על ידי הנהלת בית המשפט. במיגזר העסקי מקובל שארגונים מגדירים רשימות של ספקי מוצרים ושירותים שהארגון יעבוד אתם, אחרי שנבדקו שהם עומדים בסטנדרטים מסוימים שהארגון קבע.

2. בעידן המודרני העמדת חזון לארגון היא צעד ראשון להבראתו. מי שמקבל אחריות על המצב מצהיר על המצב הרצוי (חזון) בודק את המצב המצוי ואז קובע סדר עדיפות לסגירת הפערים. מי שאחראי על העמדת חזון למערכת הוא נשיא בית המשפט העליון, אבל הוא אינו מרים את הכפפה. המסמך הזה יכול להיות מסדר גודל של עמוד אחד, ומצער מאוד לראות שהוא אינו מביא את עצמו להניע תהליך של טיפול שורש. להבהרת הנושא מובאת בנספח הצעה שלי לחזון עבור מערכת בתי המשפט שאחר כך ממנו מתחיל תהליך טיפול השורש.

כאשר השירות של ארגון ציבורי אינו טוב והעובדים אינם חורגים מההוראות שניתנו להם אין זה נכון לבוא בטענות אל העובדים אלא רק אל מי שעומד בראש הארגון - במקרה הזה צמד האישים שהוזכר. מי שעומד בראש ארגון צריך לספק לעובדים את כל הכלים הנחוצים (כולל הנחיות עבודה) למתן השירות הנאות. 

ג. מה אפשר לעשות

1. אולי דיבור בציבור על כך שהמערכת אינה מתפקדת בגלל נשיא בית המשפט העליון ובגלל מנהל בתי המשפט יכול להביא לשינוי בהתנהלותם של האישים שהוזכרו ולגרום להם להתמקד בטיפול שורש מסודר בבעיות. במציאת פתרון לבעיות הקשות של התמשכות דיונים ועיכוב במתן פסקי דין לאחר דיונים, חוץ מפתרון טכני צריך לשתף בגיבוש הפתרון את השופטים ולא להנחית אותו עליהם. חובה להיעזר בחברת ייעוץ ארגונית (מאמץ שהתחיל בעבר).

2. במצב הנתון של הארגון כאשר הוא אינו מתפקד טוב ואינו יודע מה לעשות ואיך כדי להשתפר, אבל שואף להיות בלתי תלוי בממשלה, אפשר לארגן לו מועצה ציבורית מייעצת בלתי תלויה בממשלה, אשר תכוון את צמרת המערכת ותגדיר לה כיוון התפתחות (ממש כמו דירקטוריון בחברה במיגזר העיסקי). על כך אפשר לראות בהרחבה בקישור הבא: http://www.articles.co.il/article/152200

נספח: הצעת חזון לרשות השופטת בישראל

1. מבנה

1.1 הרשות השופטת כוללת את כל בתי המשפט לסוגיהם ללא יוצא מהכלל

( רגילים, עבודה, משפחה, נוער, כלכליים, דתיים וכו' ). כל בתי המשפט מאורגנים באופן היררכי בערכאות כמקובל היום, כאשר מעל כולם נמצא בית המשפט העליון.

1.2 בעניני שפיטה השופטים הם עצמאיים ( בכפוף לערכאות ) אבל בעניני התנהלות ארגונית הרשות השופטת כפופה למועצה ציבורית.

1.3 הרשות מנוהלת על ידי ראש הרשות, אשר מתמנה על ידי המועצה הציבורית.

2. התנהלות

2.1 הרשות תספק לקהל לקוחותיה שירותי שפיטה

2.2 שירותי השפיטה ינתנו בהגינות וביעילות ( משך הזמן הנדרש למתן השירות, העלויות הכספיות הנצרכות על ידי הארגון וכו' ).

2.3 הרשות תשאף להיות מוקד לאמון של הציבור, תשמור על הסדר החברתי תוך ציות לחוקי המדינה, ותשמור על זכויותיו של כל יחיד ושל כלל הציבור, הן כלפי כל רשות שלטונית והן בין אדם לחברו.

2.4 הרשות תשאף לכך שהתנהלותה הארגונית תהיה מודל ומופת להתנהלות ציבורית לכל הארגונים האחרים במדינה.

החזון לעיל מבוסס על מספר עקרונות:

א. מתן שירות טוב לציבור היא ההצדקה הציבורית לקיום הרשות השופטת כארגון.

ב. מתוך המבוא לתקנות האתיקה לשופטים: "תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת, כי תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט, כי תקבל עליה הכרעות דין שנעשו"

ג. על הרשות השופטת לשמש בהתנהלותה דוגמא לכל ארגון ציבורי. זה הכרחי לגיבוש אימון ציבורי ברשות וגם לגיבוש גאוות השתייכות לרשות של עובדיה.

פרשנות:

א. מי שקובע אם השירות הוא אכן טוב הוא בעיקר ציבור הלקוחות שלה: 

1. אזרחים המתדיינים בבית המשפט

2.  עורכי דין המייצגים את הצדדים המתדיינים

3.  נציגי המדינה הטוענים בבית המשפט (משטרה, פרקליטות, סנגוריה ציבורית, האפוטרופוס הכללי וכו')

4. הציבור הרחב ( גם מי שנמצא מחוץ לכתלי בית המשפט )

ב. מי שקובע אם יש לו אמון ברשות השופטת הוא צבור לקוחותיה. מכאן משתמע שכדי להצליח במימוש החזון על הרשות להקשיב ללקוחותיה והצורה המקובלת כיום היא במשובי לקוחות ועובדים ( צורות אחרות פחות יעילות ויקרות יותר ).

הערה: אין כאן התיחסות לשאלה אם רצוי בית משפט חוקתי והשאלה הזאת נשארת כאן פתוחה.