כשאין אשמים מי צריך סליחה 

בימים אלה, ימי אלול של סליחות, ימים של מעברים מעונה לעונה, משנה לשנה, אנחנו נמצאים באווירה של התבוננות על מה שהיה לקראת מה שיבוא וקוראים לתקופה זו 'הימים הנוראים'. בזמן זה אנחנו נוהגים לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו ביודעין או מבלי דעת, לכפר על מעשים שעשינו, מחשבות אשמה שחשבנו ודרכים שפגענו בזדון ובשוגג ביקרים לנו ובסביבה שלנו.

בשיטת העבודה עם צילה אנחנו בוחנים את תחושות הקושי של הצד ש"נפגע" המאשים את הצד "הפוגע", את הציפיות שלנו, האשמות, אכזבות, כעסים – כדי לנקות את הלב ולהיכנס לשנה החדשה הפתיחות, קבלה ושמחה.

מה בעצם קורה כשאנחנו "מאשימים"? - אנחנו טוענים שאנחנו "יודעים" איך דברים היו אמורים להיות והם התנהלו אחרת. טענות שמבוססות על: אסור כך, נהוג כך או אחרת... הוא לא היה צריך לעשות כך... לומר כך... או הוא היה אמור לומר / לעשות ולא עשה, הוא היה צריך להבין ולא הבין, להסכים ולא הסכים, לעשות ולא עשה, להימנע וכן עשה, ועוד. כל אלו הם ים של הנחות שביסודן מניע עמוק סמוי מפעיל אותן כאילו יש ידיעה איך דברים צריכים להתנהל. בקיצור – סיפורים שמנהלים אותנו. מה צריך ואמור להיות, כשבפועל הדברים התנהלו אחרת. על כך מישהו צריך לבקש את סליחתנו. האומנם?

כשיש לנו ידיעה ברורה על איך דברים צריכים להיות ואנחנו מתעקשים להחזיק בה בזמן שבפועל הם מתנהלים אחרת – אנחנו בהתנגדות למה שיש. אנחנו בסבל. החיים לא מתנהלים כפי רצוננו והבנתנו ואנחנו ס ו ב ל י ם, לא פנויים לחיות, ליהנות, לראות, לנוח, להירגע. חסומים לתקשורת, אנחנו מתבצרים במקום של "הצודקים הפגועים".

שניים באו לרב עם מחלוקת ביניהם. הקשיב הרב לראשון ואמר לו – אתה צודק. הקשיב בתשומת לב לשני ואמר לו – אתה צודק. בעוד השניים עומדים נבוכים ניגש הגבאי אל הרב ושאל בשקט – רבי, כיצד זה שניהם טוענים הפוך ושניהם צודקים? גם אתה צודק, אמר הרב. בא ללמדנו שאין צודק ולא צודק. כל אחד מבחינתו הוא צודק. כל אחד רואה את התמונה כפי שהוא רואה אותה ועניין הצדק אינו רלבנטי. העניין הרלבנטי הוא לחיות בהרמוניה, בפתיחות והקשבה ורגישות זה לזה...

נבין. הוא – ה"אשם" – איננו אשם. הוא רק שונה מאיתנו, זה הכל. השונות שלו אינה חטא כי באותה מידה אני שונה ממנו והשונות שלי אינה חטא. אנחנו רואים אחרת, חושבים אחרת, בנויים אחרת. אנחנו מפרשים דברים על פי דרכנו וידיעתנו ואנחנו עשויים לטעות.

בשיטת העבודה אנחנו מזהים ומפרידים מציאות מפרשנות. ולפיכך מגלים שהסבל והתחושות הקשות נגרמים על ידי המחשבות שלנו שמתרוצצות בראש ולא מה שמתרחש במציאות. המציאות היא כפי שהיא. אנחנו מצמידים לה פרשנות אישית ומתנהלים על פיה. התנהלות זו נתקלת לעיתים באי הבנה, ואנחנו לא מבינים למה – וזה מה שגורם לנו סבל, תסכול, האשמה.

כשאנחנו לומדים לראות דברים נכוחה כפשוטם, נקיים מכל אינטרפרטציה ופרשנות וסיפורים – אנחנו מגלים שאפשר "לאהוב את מה שיש". זה מצב קסום שבו אין צורך בסליחה כי אנחנו מבינים שהפרשנות יכולה להיות גם אחרת, ועולה ההבנה שמה שחשבנו שקרה – בכלל לא קרה, אז על מה לסלוח?

אני ערה לשפע הפרשנויות שלי ושל האחרים, מודעת שנהגתי על פי פרשנויותיי ואם באופן זה מישהו נפגע – אני מבקשת סליחתו, הבנתו, מאחלת לכולם שלווה, שמחה ושנה חדשה נפלאה.