את אימת המלחמה לא ניתן לראות רק מהזוית של הסבל הפיזי. איך ניתן בכלל לתאר במילים את הזוועה של לאבד ילד כתוצאה מפצצה או לאבד הורה באירוע טרור? באופן טרגי, העם בישראל ובפלשתין יודעים כבר יותר משישים וחמישה שנים של מלחמה. המאבק לשליטה בפלשתין החל עוד הרבה לפני 1948 עם תכנית החלוקה של פלשתין באו"ם. אחד מהצדדים העצובים בקונפליקט הזה הוא ששני הצדדים היו קורבנות של עוולה וחוסר צדק מחוץ לגבולות האזור. מאות שנים של כיבוש וניצול פוליטי הביאו לסבל ליהודים, מוסלמים, נוצרים ולדרוזים בחלק זה של העולם.
ישראל ופלשתין שתיהן נלחמות על זכותן להגדרה-עצמית ובטחון. הפחד המתמיד מהתפרצות של מלחמה הממשמשת ובאה, ילדים הלנים במקלטים ובחדרי הבטחון, הורים שאינם יכולים לעבוד ולפרנס את משפחותיהם והחשש לשלומם ובטחונם של חברים ואהובים מהווים חלק מרקמת החיים באזור הזה כבר עשרות שנים.
היה לי הכבוד להיבחר על ידי ארגון הפוקולר, התנועה הקתולית למתן סיוע הגדולה ביותר בעולם, לכתוב על הפרספקיטבה הישראלית למלחמה שהתרחשה בסתיו 2012 בעזה.
אותה מלחמה בדרום היתה מדכאת במיוחד בשל העבודה שהיא היתה בלתי נמנעת. לא היה כל פתרון מדיני-פוליטי וכל דרך להפסיק את הטרור של החמאס ולסיים את הירי הבלתי פוסק שלו על אזרחים. זהו, באופן טרגי, חלק מההסטוריה של החיים בישראל מאז שהעם היהודי חזר לארץ אבותיו בשנת 1948. רבים מחבריי ומשכניי נלחמו במספר מלחמות. חלק לא קטן מהם בילה את ילדותו בשינה במקלטים ובחדרי בטחון. כואב לי במיוחד מכיוון שאני מכיר חברים רבים פלשתינאים שזכיתי לפגוש בפעילויות בין-דתיות לדו-קיום.
הבעתי תקווה שעם תום הלחימה יתחוללו שינויים משמעותיים בחייהם של הישראלים והפלשתינאים. רובנו כמהים ליום שבו האנשים שסבלו מהתקפות הטילים יוכלו לשוב לחיים נורמליים. הפגזות אלה לא רק פגעו בתושבי אזור הדרום אלא הגיעו גם לתל אביב וירושלים. אזרחים לאורכה ולרחובה של ישראל חיים בחשש מתמיד מהתקפות של טרור וטילים.
חברינו ושכנינו ברשות הפשלתינאית סובלים מהצורך שלנו להגן על זכותנו להתקיים. ואנו כולנו שותפים לצער על מותם ופציעתם של חפים מפשע בשני צידי המאבק.
הבענו תפילה שהמלחמה הקרקעית תימנע, אך איש מאיתנו לא ידע כיצד זה יתפתח. אנו תמיד מכינים עצמנו לגרוע ביותר, אך יחד עם זאת מקוים לטוב ביותר.
תבוסה באזור שלנו איננה אופציה עבור העם היהודי. התקווה הגדולה ביותר היא לפתרון מדיני-פוליטי. אין ספק שבריתות של שלום יידרשו פשרות. שלום יאפשר לילדינו ולנכדינו ולנכדיהם לחיות ללא פחד מהפצצות. הם ילכו לבתי הספר בבטחה, ולא יהיה צורך באזעקות ובמקלטים. היינו שמחים לראות את חברינו ושכנינו הפלשתינאים חיים בשלום ובכבוד איתנו. אני משוכנע שרוב האזרחים היהודים, נוצרים, המוסלמים והדרוזים באזורינו כמהים לסיום הלחימה.
עד שיגיע היום הזה, אנחנו בישראל לא נאמר נואש מהמצב, ונעשה ככל שביכולתנו כפי שהיה, עד עכשיו, להמשיך לחיות חיים מלאים ומספקים בצל הכאב והחשש ממעורבות צבאית בלתי פוסקת עם אויבינו.
ארל שוגרמן, עולה חדש לארץ שכותב על התאקלמותו בישראל ועל מעורבותו בפעילות בין-דתית. הוא מפרסם בעיתונים בכל העולם ובבלוג שלו:
