אניגמת הזמן ביקום איזוטרופי המתפשט בתאוצה מתגברת

ממה עשוי הזמן?

איני יודע מדוע אך חשתי לפתע עצבות שכזו ומשום מה לא הבנתי פישרה של תחושה זו שמלאה את ליבי בתוגה. כאב לא מוגדר שכזה שלא מרפה שמקורותיו נסתרים ולא ברורים. צעיר הייתי לימים בעת ההיא ואוי ואבוי לי כי אכן חלפה בראשי מחשבה על כך שהורי הרי אינם נצחיים ויום יבוא והללו לא יהיו יותר. עצוב אך המחשבה קולחת לה באין מפריע ואין זה פשע כלל לנקר בגורלות ביום אפרורי. בחוץ דולף לו גשם לחילופין ונוטף טיפות-טיפות המתפזרות על המחטים הירוקים שבצמרות עצי האורן שבשדרה מול ביתי. מחלון חדרי ראיתי כיצד המים זורמים להם לאיטם על הכביש המשופע, עושים דרכם אל הוואדי בו הם יחלחלו לבטן האדמה שבתחתיתו בדרכם אל-הים. הקור החל מתפשט בגופי ואני כמו נכנעתי לו, מתיר לתחושה לא נעימה זו לעטוף את כולי תוך כדי התעלמות מהרעד שכמעט שהחל חולף בגופי מלווה כצמרמורת ובחילה כשלגופי אני עוטה מכנסי חאקי קצרים, הלבוש האחיד של בית הספר הריאלי שבחיפה. עברתי מחדרי אל חדר האורחים הרחב שבביתי, נושא עימי את תחושת המועקה שגלשה לה וחלחלה כבר אל תוך רמ"ח אברי, ואני כמו מחפש מענה למזורי בחללים הגדולים אולי האינסופיים. עגמומיות של חורף או מלנכוליה שההיגיון מתיר? הרי אדם באשר הוא אדם, וכוונתי לאותו יצור המורכב מאבק הכוכבים, שאריות מהסופרנובות הקדומות ושכל מערכות חייו מורכבות הן, הינו בסופו של יום יציר אבולוציה. החיים לא נוצרו היום ולפתע. ומאחר ואנו חלק מתהליך משתנה כל אשר אכתוב עליו כעת אולי לא יהיה נכון כלל בסוף הסיפור. ואת אשר רציתי לשתף עמכם רעי ורעותי, הייתה אותה חוויית ילדות שצצה משום מקום ועלתה לה אל מרקם תודעתי שוב בבגרותי בעודי כותב שורות אלו, ובזיכרון ההוא הישן, מוטבע רגש שאין לו כלל הסבר לוגי. הכיצד זה שתחושה כה משונה ואחרת נותרה לה בתוך הגיגי ומאוויי כאניגמה לא פתורה, או אולי בדומה לניחוחות אקראיים העולים וצצים פתע והמזכירים לנו אירוע מן העבר ומן העתיקות ומעלה בספונטאניות זיכרון מזמן דהוי ומקומט, מועד שחלף לו ועבר?אולי הזמן "עשוי" ומורכב בתודעתנו כקפסולות זיכרון היסטוריות שאין בו הווה או עתיד בדומה להתבוננות בשמי הלילה זרועי הכוכבים המכילים אך ורק היסטוריה ולכאורה העכשוויות שלהם היא רק אותו אינסטנט בו נקלטים מספר פוטונים בזגוגית עינינו ואחר-כך עוברים עיבוד בתודעתנו?

א. מהו זמן?

והרי הזמן משחר היווצרותו הינו חלק בלתי נפרד מהחלל וכל המהות המתקיימת בקרבו. הזמן כמו החוק השני של התרמודינאמיקה "זורם" לו מנקודה סינגולארית העוטה חום עצום מעבר להבנתנו אל עבר האפס המוחלט המוגדר בדומה לסימון אסימפטוטי בפונקציה שערכיה שואפים לאינסוף. לעיתים, טעויות גורמות לכאב (אפילו אצל צעירים לימים) ויש ואנו חווים בעולמנו תחושה לא נעימה זו בעקבות איזו שהי אינטואיציה מושרשת שממנה נובעים ייסורינו. הזמן הינו ליניארי וכל נקודה על קו זה ניתנת להמחשה, מנקודת האפס ועד נקודת הסוף. אך יש ואנו עסוקים מידי בהמחשה של ערך מימדי הקשור ביקום אל חזור ההולך ומתפשט בקצב עולה כאשר הזמן מקובע, קפוא וסטטי באופן בלתי מוסבר.

מהוא הזמן וכיצד דעתנו משיגה את מהותו? שאלה מורכבת, המזכירה במהותה את שאלת הואקום הגשמי ואו *הקוונטי כמקום אשר בו מצוי ה"איין". כלומר- לא חומר ולא אנרגיה. (הוואקום הקוואנטי מכיל אנרגיה, מן ריק נטול ריק!) אולם בעצם העובדה שאנו מורים באצבענו לכיוונו של הריק אותו אנו מנסים להגדיר כלא קיים, עצם מהותו וקיומו נחשף, ומהווה סטירה לניסיוננו להגדיר 'כלום'. וכך, מאחר ואין ביכולתנו להציג את ה"מאומה" שאינו בנמצא ומכיוון שאין לו מקום במרחב, מרחב הטעויות שאנו ממשיכים לדשדש בו ושנעשה גדול יותר ומעיק. הצילו! האם תולדת הזמן קשורה קוהרנטית אל עקמומיותו של המרחב הכבידתי? מדוע אינו מזנק אל כיוון אקראי בחלל החיצון בעליצות ובחדווה? מעשה שהיה כך היה. בכיתתי היה לי חבר ששמו רפאל. ביקשתיו שיראה וירשום את כל מה שקורה סביבי במסעי בחלל. פעם חלפתי ליד אופק האירועים של איזה חור שחור מסיבי, כאשר הזמן "נע" לו שם באיטיות ביחס לרפאל, שבנאמנות אין קץ השקיף לעברי מכוכב הלכת הכחול ארץ. לאחר שחלפה לה שעה בדיוק במעופי הגלקטי שבסמוך לחור, צלצל שעון הסייקו שלי אך המשקיף הפלנטארי רפי, כבר לא היה שם להעיד על אשר אירע בחוגי סביב הסינגולאריות. לא מצאתי שום עדות מוקלטת או כתובה לאשר התרחש סביבותיי בעת ההיא בה שהיתי בסמוך לחור. הבנאדם פשוט נעלם ויש שסברו שסבל מפרוגריה קלה ופתאומית. לימים נודע לי שהיעלמותו נבעה מפאת גילו המופלג, דבר שגרם לי להרהר שנית במושג הזמן כפי שהכרתיו מיום בו נחשפתי למושגי היסוד הארציים ובנוסף מלימודי הפיסיקה והאסטרופיסיקה.

*הריק הקוונטי אינו ריק כלל ועיקר. חלקיקים וירטואליים צצים בו ונעלמים חליפות, תופעה ביזארית אחת מיני רבות הקשורה לעיקרון אי-הוודאות.

הבעיה העיקרית בנקודת זמן זו הייתה עצם העובדה שיחידת הזמן הקטנה ביותר הניתנת למדידה קוהרנטית לאירוע קוונטי מכונה על שמו של הפיסיקאי הגרמני מקס פלנק והיא זמן פלנק.

ערכי מדידה פיסיקלית חייבים להיעשות בסביבה ידידותית שבתחומה הם מתקבלים בניסוי. כאשר תנאי אחד שכזה אינו בר השגה וכיול הערך הנבדק בלתי אפשרי, הדעת שוללת את קיומו. לדוגמא: מצב בו לא ניתן למדוד את מהירותה של אלומת אור זעירה ולו רק בגלל זעירותה, וכל כלי ה"גדנקנאקספרימנט" הזה מצויים להם בתוך חור שחור שאף הוא זעיר אינפיניטסימאלית, כי אז על כולנו להסכים פה אחד שהזמן שוב אינו מדיד.

הזכרתי שוב, שוב אינו מדיד.

נראה שאנו הולכים סחור-סחור בתבנית חשיבתנו הלוקה עוד מימיי גלילאו, כאשר אותה פונקציה המתוארת בגרף פשוט בו ציר הזמן הליניארי משיק בנקודת אפס עם ציר המרחב, וכאשר כל ניע נמדד בו בזיקה הדדית שצורת התרחשותה מתעקמת. וניתן לזהות בה דמיון למצב- petitio principii , (פטיציו פרינצ'יפי) כאשר כל הנחת היסוד מתעקמת לה ומתעקמת אל תוך מבוך שאין לו סוף אך חוזר בעצמו.

ב. שכלול והמרה

כדי לשפר את הבנתנו את השינוי צמוד הזמן ה"נראה" והקפוא, משהו בהוכחת השגיאה בתפישתנו הרצופה מחייב אותנו לתובנה שמספר הנחות יסוד מוטעות מסיטות אותנו מתפישת המציאות ועלינו לשפר את כושר הבנתנו אותה. אז בואו נעמיד לרגע פני חכמים, ונסכים בלי כחל וסרק שעולמנו מורכב מארבעה מימדים מוכרים (בלבד). להמחשת עיקרון יקום ארבעה-מימדי נציג גוף קטנטן בעל שלושה מימדים שווים, "קוביונת" קטנה המצויה במרכזה של קובייה חיצונית גדולה יותר. השתים "חובקות" אישה את רעותה, (רק אפלטונית) באמצעות שמונה צלעות כמעין פוליהדרון. ובדומה לקרינת הרקע הקוסמית במרחב-זמן היקום האזוטרי שלנו המתפשט בתאוצה גדלה והולכת, כך גם אותה קופסה קטנה מונחת לה במרכז ההתרחשות ומשדרת לנו מתקופה בראשיתית. כן, השכלנו כעת ועלינו לספירה בה מושג הזמן מקבל זווית מחודשת וכל התרחשות באשר היא במציאות הנראית שנכללה בקטגוריה המכונה הווה, הינה בעצם מכלול אירועים שהתרחשו כבר והם נחלת העבר או לסבר את האוזן: היסטוריה חולפת.

רגע אחד, מה אני מרמז כאן. אין כבר מושג שמתאר את ההתרחשות כעת? אתן דוגמא לאדם היושב בנוחיות עם כאב בטן בלתי נסבל ואני משכנעו שאינו חווה כעת חיה את הכאב בבטנו והתחושה הינה התרחשות שהשתהתה לה והתרשמותו הפיזיולוגית שגרמה לו מחושים בבטנו הגיעה באיחור !

ההווה כמושג לשוני לקוח סמנטית מתיאור ההוויה. והרי זו מתארת את פרק הזמן הנמשך מהנקודה בה מצויה ההתרחשות שמלפני קיומינו, (יום הולדתנו) ועד הנקודה בה האין-סוף ממוקם. (יום מותנו).

עלינו למחוק מושג ערטילאי זה מספרי המדע מכיוון שהוא מאשש את חששנו הקודם (האם הזמן כלוא בין זרועותינו, שזור אל תוך היומיומי של אורח חיינו כאידיאה פרהיסטורית אפלה?) שאכן בתבנית הבנתנו זמן ההווה, שאנו עושים בו שימוש נרחב בתיאור מציאותנו לקוח בכלל ממושג דתי שנוצר לו באפלת מצרים הקדומה.

ובכן, מימד הזמן בנוסחה זו הינו השינוי שמתחולל בתווך, (הקובייה החיצונית) ונקלט בתודעתנו המתרגמת את האותות ובונה דימוי לכל אשר אירע בתהליך שאינו מסונכרן. צורת הקובייה המרכזית יכולה להתחלף בכדור או בכל גוף הנדסי אחר שהינו בעל שלושה מימדים, וזה הקטן (גדול יהיה) מחובר לאותו גוף גדול וחיצוני התוחם אותו אל קירבו וצורתו זהה אך מוגדלת.

ג. אורך כפול רוחב כפול גובה כפול זמן. האומנם?

כן. פשוט כמו שזה נשמע ונראה. הזמן הינו תלוי תנועה. ומאחר ויש לו ראשית והאינסופי הוא נתון מתמטי טהור בלבד, לכן ניתן למודדו. (באיור משמאל מתואר בצורה אנלוגית מימד רביעי אך זה מימד מרחבי ולא מידתי לתיאור מימד הזמן.)

עיקרון ההוכחה: מיקומו של אובייקט- ABC, או שמא נכנהו- Y, הנמצא בתנועה בנקודת מרחב-זמן אחרת שנכנה אותה- X (וכמובן אינו זהה לנקודה (Y, ותנועת הגוף בין שתי הנקודות ניתנת למדידת תקופה, כלומר המרחק שעשה האובייקט חלקי מהירותו ממחיש לנו לפי אמות מידה מקובלות את הזמן שנמדד בעבור השינוי במיקומו, אי לכך ובזכות זאת החליט החכם היווני זנון מאליאה, (????? ) לבלבל את היוצרות במונחים פילוסופיים בדומה לפרדוקס הדיכוטומיה: כאשר אדם חביב והחלטי יוצא לטיול שבת בהליכה ולעולם לא יגיע ליעדו, וזאת מאחר ובעצם החלטתו לצאת לדרכו החליט זה שעליו לעבור דרך כל נקודות האמצע של מסלולו הכולל. בראשית- אל נקודת האמצע של המסלול מתחילתו ועד סופו. אחר כך אל נקודת האמצע של שארית מסלול הליכתו, (החצי של החצי) כאשר שוב עליו להגיע לנקודת האמצע של רבע הדרך שנותרה עד אשר יגיע ליעדו ובכך ימשיך התייר החביב בתורו את אינסוף נקודות האמצע של שארית מסלולו ואולי רק בחישוב האינפיניטסימאלי הזה ניתן לתת הסבר ולהמחיש את המשך, (החיפוש אחר נקודת החצי של החצי של החצי של החצי...שנותר וכו' וכו').

בגלל השינוי במיקומו של האובייקט האנטרופיה גדלה ובגלל הערך המספרי הזה הופך הזמן למושא עצמו ואינו מימד רביעי שכל מהותו קוהרנטית ותלויה במרחב התלת מימדי. לשם המחשה רעיונית של המשפט האחרון נאמר כך: הליניאריות של הזמן מהווה מימד חדש וחמישי בהבנתנו את היקום הפיסיקלי.

ד. אלברט היה בחור מבריק. הוא ניסה בכל דרך אפשרית לתמוך ברעיונו של גונר נורדסטרום הפיני, (שהיה צעיר מאלברט בשנתיים ומבריק לא פחות בהלסינקי הנוצצת באור נגוהות צפוני) ולשלב את המימד החמישי בתיאוריית כבידה המורכבת מהדדיות מותאמת-מספר בכל הנקודות (אקראיות או לא) ברות הבחירה במרחב, דרך ראייתו של תיאודור קלוצה שהכבידה ניתנת לאיחוד עם האלקטרומגנטיות בתנאי שעולמנו הארבע מימדי יורחב לעולם בעל חמישה מימדים. מימד רוחב ואורך, מימד זמן וגובה ובאמצע שבמרכזו של היקום (שאין לו לב כלל) נמצא מימד זעיר ומכורבל שכזה סינגולארי משהו. ואם בסינגולאריות עסקינן הרי לפני הופעתו של הזמן (שלו, כלומר של היקום), נקודת חומר חמה וצפופה ביותר, שלא הייתה בצד או למטה או למעלה או באמצע בכלל. תיאור ויזואלי לשם המחשה של התפשטותה אינו מתקבל על הדעת מאחר ואינו זהה לאיזה סמל או דימוי המתקשר ישירות בתודעתנו להתנפחות מהירה או פיצוץ. אין לנו נקודת תצפית חיצונית ליקום, ממנה נוכל להביט ואפילו רצינו בכל הווייתנו לתהות על פשר ההיגיון הנובע בתיאוריית היקום המתנפח בתאוצה גדולה והולכת אך אנו, ההומוספיינים, שנמצאים בתוך האירוע לא נחשבים כלל כחלק אינטגראלי ממנו מאחר ומיקומנו בתווך לא ניתן כלל לחישוב בדומה לעיקרון אי-הוודאות של הייזנברג או במילים אחרות, ללא כל הווה בהוויה וחוזרת חלילה.

ה. המפץ הקטן

הסבר א': החל בנקודה סינגולרית חד-ממדית. האם הנכם שמים לב כיצד בעורמה הצלחתי להערים עליכם כאילו מדובר במודל שאין לנו כל אפשרות לתארו מאחר וכל המדידות הפיסיקליות שלו אינן בנמצא כלל.כדי שאוכל להמחיש את המפץ עלינו "לשהות" בתוך אותה נקודה הולכת וגדלה אשר אינה נמצאת במיקום מסוים אלא בכל מקום, מובן?

או-קיי אז נחזור (חלילה). הסבר ב': למי שלא קנה את ההסבר הראשון. ובכן, משקיפים אנו ממעל אל עבר עולמינו הנמצא במערכת הסולארית ואנו שנמצאים בכוכב הלכת ארץ היננו הכוכב השלישי אחרי נוגה וכוכב חמה מהשמש החמה. נצא במעוף מעבר לשאר כוכבי הלכת השכנים שלנו ונרחיק טוס אל מחוץ לחלק השמאלי של הזרוע החיצונית של גלקסיית שביל החלב. נצא בקו ישר אל עבר אנדרומדה ומשם הפוכים נחצה במעופנו את 8M, ערפילית הלגונה המרהיבה ונמשיך במהירות דמיונית אל עבר המרחבים הפתוחים של החלל החיצון ביקומנו ונגלה שאנו נעים במסלול שהחזירנו לכוכב הלכת המכונה כדור-הארץ וכל זאת בגלל עקמומיות המרחב-זמן. איזה ביש מזל שגילינו שאין כל כיוון מוחשי בעומק היקום האזוטרי. אין לו קצה או גבולות. החלל נוצר עם הזמן וכל ההתעסקות במה שהיה לפני היווצרות היקום ומה נמצא מעבר לו הינה בזבוז זמן. ממש מסע אל העבר ואל בעיית הברכיסטוכרון. כלומר, מהו הזמן הקצר ביותר? אחלה שאלה. אהבתי!

ו. אני חש אילוץ וחובה לציין שדבר מה בסיסי בתיאוריה זו אינו ברור (בלשון המעטה).

ומכאן נעביר את השידור, להסבר קצר על החוק השני של התרמודינאמיקה שעוסק במערכת ייחוס שאנו כיצורים תבוניים, לא יכולים לקחת בה חלק פיזיקאלי מאחר ואין ביכולתנו לתאר את עצמנו (גופים נעים בזמן מסוים ואפילו בעלי גודל גיאומטרי. וואו...מדהים!).

ובכן התופעה הינה תהליך הנובע מדחיפה עצמית שמלווה בעליה במדד כמות האנרגיה (אנטרופיה) ביקום.

בנקודה זו עלי להזכיר את הויכוח בין לודוויג בולצמן ופואנקרה אנרי. אין זו כלל זו שאלה של זמן עד אשר נדע בדיוק מדוע במערכת סגורה, בה האנטרופיה מצויה בתדר קבוע או תגדל, ואפיונו של ציר הזמן יקבל כיוון מועדף מאחר שהאסימטריות מושלת בקרבה, אין עקמומיות סטאטית לזמן.

כן, לבולצמן יש מקום מועדף אצלי. לו שאלתיו לגבי החזרה בנתיב הכרונולוגי אל תוך הסינגולריות המכונה המפץ הגדול ובהדגשה את זמן אפס 0, כלומר הפרהיסטוריה של הזמן הוא פשוט היה מתבלבל וזאת הוא היה עושה ובדיוק כמוני, מתבלבל. מה זו בכלל נקודת זמן ללא זמן? אז למה כל הניסיון הנואל הזה לשחזר דבר שלא קרה כלל? מדענים וחוקרי אסטרופיזיקה אוהבים לדבר על האירועים שהתרחשו בטווח הזמן של 10-100 (גוגול) מילישנייה מנקודת האפס של המפץ הקטן שהפך לגדול יותר ויותר. (???????) . איך אמר גוגול ניקולאי: "אם הפרצוף שלך עקום אל תאשים את המראה".

אל תבזבז את זמננו ובמיוחד לא את העבר ולא את ההווה

וכמובן לא את העתיד אם התיאוריה שלך עליו (הזמן) קלוקלת!

ונעבור חזרה אל 'האטום הקדמוני'. "אלק" עגול, זעיר וקדמוני.

אה? שמונה פי ג'י פי ממשוואתו של איינשטיין, מוכר? ... Gpוכיצד צצו להם פתאום והופיעו בעקבות בולצמן, רוברטסון-פרידמן-ווקר ואפילו ז'ורז' למטר במטריקה הידועה כל כך לשמצה, כשערבבו את כל המסה ביקום עם האנרגיה ובתוך האנדרלמוסיה הזו העלו את דגל האיזוטרופיות (איזו=שווה טרופוס=כיוון) לקצה קצהו של היקום.

ז. עלי לחזור ברגע נתון זה של הכתיבה לפשטות ולהבנה המוכרת והכייפית שממלאת את ליבנו הסקרן כל אימת שאנו מתעסקים בנושא עלום ומרתק.

בואו נחזור לנקודה 0 באותה סינגולאריות מתמטית ואכן כן, אותה בדידות חישובית. המציאות שהחלה מאותו אטום קדמוני עדיין לא הייתה בהווייתה. אנו מתבוננים על ריק שונה מזה שאנו מכירים היום והמכונה vacuum. ריק שמה גם אינו ריק קוונטי מאחר ועדיין לא התהוו "נושאי האינפורמציה" והרי זו אינה נוצרת כלל מכלום על פי יסודותיה המוצקים המבוססים בחוק הקובע שהאנרגיה אינה נוצרת "יש מאין" נגזרת מעיקרון חוק שימור האנרגיה של הרופא והפיסיקאי הגרמני הרמן לודויג פון הלמהולץ.

המאומה הזה כביכול חסר אנרגיה ובצורה מוחלטת כל אפשרות למסה. אך מה עשינו בניסיוננו זה לזהות נקודת זמן התחלתית ביותר באירוע מורכב ביותר שבמורכבותו בריק (ריק אחר) לא מוכר וסמוי מהתודעה לאחר ששאלנו את עצמנו:

"מה אירע בנקודת האפס זמן של היקום המתפשט"?

(אלן גות'- האינפלציה הקוסמית)

וראו כיצד הצבעתי אל כיוון מסוים בניסיוני להסביר את אותה התרחשות בראשיתי. הכיצד אני מצביע על דבר מה שאמור להיות כלום ובכל זאת אני מורה לעברו? האם הכלום הזה נמצע במקום מסוים? (ואפילו בתודעתי) אז מהו הדבר שאני מורה באצבעי לעברו? הלה בכלל לא אמור להיות שם בשל היותו לא קיים, בשל היותו ריק!

כנראה אחד המושגים עליו הרחבתי את הדיבור לאחרונה אינו מובן וייתכן שלוקה בחסר מבחינה עובדתית מאחר והבנתנו אותו מוגבלת ואף יש לי תחושה מוזרה שמדובר בזמן שוב.

ח. זמן הווה

מהו "הדבר הזה" שאנו מורגלים כל כך לכנותו "בו-זמני" או ההווה הסימולטני? הרי עוד מעידן היחסות הכללית הבינו בני האדם שאין מושג כזה כמו זמניות מוחלטת. מה שלי נחשב עכשיו לא נחשב אצל האחר כתיאור הזמן המתאר מצב של כעת במרחבו הוא, וזו עובדה שיש להפנימה. ההבחנה שלנו בין הזמנים הקיימים הינה עיוות עקשני ומתמשך בתפיסתנו החושית כבני אנוש (אלברט) ובעלי גופים דינמיים ביקום ההולך ומתפשט. סך הכול אנו כמהים לשקט, לרוגע ולמנוחה (סטטית) ללא אנטרופיה דטרמיניסטית מתמשכת. ומכאן נובעת אותה שגיאה שמקורה בהיסט הפיסי והרעיוני של תפיסת הזמן. נתקענו עם זמן הווה מכיוון שהגיע הזמן להבין את העיוות שבמושג. גם העתיד וכמובן העבר הנם מושגים ערטילאיים כפי שהבנו מזמן מאלברט.

בספרו "קלות ההוויה" כותב *פרנק וילצ'ק: "כמובן התפיסה החושית של המושג 'עכשיו' בעייתית לכשעצמה. אירועים שלכאורה מתרחשים בעת ובעונה אחת למתבונן נייח לא יתרחשו בצורה סימולטנית למתבונן הנע במהירות קבועה. השלילה המוחלטת של קונספט אוניברסאלי זה המכונה 'עכשיו' הייתה במידה רבה, על פי איינשטיין עצמו, הצעד הקשה ביותר בהגעת תורת היחסות הכללית."

הזמן הזוי יחסית אז למה לא המרחב?

זוכרים את עיקרון אי-וודאות?

חלקיק יסודי תת-אטומי לא ייחשף לעולם במיקומו כשם שהעתיד, שאף הוא לפנינו ואיננו נראה מכיוון שברגע שייחשף יהפוך זה לנחלת ההווה הקונטרוברסיאלי ומיד אחר כך- להיסטוריה. כאן יכולתי לשרבב את אותן טרנספורמציות קוויות של שתי מערכות (FRAMES OF REFERENCE) הנעות בתאוצה קבועה על מישורים, גם המרחב משתנה ביחס מערכת A לאחותה התאומה.

זוכרים את לורנץ הנדריק אנטון?

ומכל ההקדמה הזו נראה שאנו מגששים בסבך אירועים היסטוריים ואין כל חדש. ובכן, לא בכדי ומאחר והדברים משתנים. הפרספציה ותפיסת עולמנו משתנה ובהתאם, התובנות האנושיות של היקום ומקומנו בו, פועל יוצא של ההתפתחות התרבותית ומדעית.

זוכרים את האלקטרומגנטיות של ג'יימס קלרק מקסוול? ובכן, הוא הצליח בכמה נוסחאות אלגנטיות להתחקות אחר התנהגות הפוטון בכל נקודה ונקודה במרחב האוקלידי (בשנת 1926, שנים רבות לאחר מותו של מקסוול המושג photonניתן לאותה יחידת קוונטה של הגל האלקטרומגנטי על ידי הפיזיקאי-כימאי גילברט לואיס ניוטון).

ועכשיו, מאחר והמשוואות עברו שינוי ושופרו, יש לנו כיום את ה- QCD (כרומודינמיקה קוונטית) ואת ה- QED (אלקטרודינמיקה קוונטית) ועוד מטעמים ממטעמים שונים, עלינו להגות בשינוי ואולי להעלות סברות שיפריכו תבניות חשיבה ארכאיות ויקדמו אותנו אל מעבר לאופק הסודות הכמוסים של הווייתנו.

*וילצ'ק, חתן פרס נובל לפיסיקה לשנת 2004 יחד עם דויד גרוס ודויד פוליצר. מחקרם עוסק באינטראקציה המבטאת את יחסי הגומלין והקשר ה"תוך-קווארקי", תוך כדי התמקדות בחופש האסימפטוטי של ה-קווארק-גלואון-קווארק, ממאפייני "הכוח החזק" הפועל בסביבה ה-כמעט אינפיניטיסימלית הזו.

ט. היקום הקוונטי

האם הפיסיקה עומדת במקום?

נאמר ש...

בוקר אחד קם לו מדען העוסק בפיסיקה ובהחלטה פתאומית מצהיר כי יש לו הוכחות מתמטיות וניסוייות שהתרמודינאמיקה של לודוויג בולצמן, מייסד המכאניקה הסטטיסטית לוקה בחסר בגלל השימוש האקראי בה על היבטה הפיסיקאליים לתיאור תהליכים ביקומנו המתפשט. (משוואת ההולכה והנחת היסוד הנושקת לקינטיקה המולקולארית).

ואם אכן כל זאת אינו מדויק, אז החלקיקים הוירטואליים, חוסר הוודאות של הייזנברג ואפילו עיקרון המניעה (האיסור) של וולפגנג פאולי הם רעיונות לא שלמים של הבנתנו את העולם והחלל הסובב אותו?!

אז הבה נתחכמה לו, נצעד בפרוזדורי דמיוננו ונביט אל היקום המוכר שלנו אשר נמצא בכללו באנטרופיה נמוכה (בולצמן) ובעבר הרחוק באנטרופיה עוד יותר נמוכה.

אם, ורק אם, היקום כולו היה מצוי כיום במצב תרמו-שוויוני, מאומה לא היה מתרחש בו. האומנם בעבור הפועל היוצא של הנחת היסוד הזו ניתן להסיק שהתפשטות היקום נובעת מתכונות הגופים התרמיים? האם האנרגיה האפלה, זו ש"דוחפת" את היקום בהתפשטותו, מתקיימת בה אינטראקציה של יונים קדומים בדומה לאלקטרונים הנעים עם דפנות היקום במהירות עצומה ובטמפרטורות המתקרבות לדרגת החום המוחלט?

איזה כיף שאנו חיים בתוך מערכת פתוחה וכאוטית שכזו שהאנטרופיה בה רק גדלה עם הזמן (אנטרופיה: מדידת אי הסדר במערכת), לא כן? אלמלא תכונה זו של הקיום כי אז לא היינו יכולים לחשוב מאחר ולא היינו יכולים לזכור כלל. העובדה שבעבר המערכת (ושוב, שבה אנו חיים) הייתה מצויה באנטרופיה נמוכה מזו של היום הינה הסיבה היחידה ליכולתנו לזכור את העבר. (עבר: הזמן אך בכיוון ההפוך).

י. הזמן כפי שאנו חווים אותו?

על העבר במקטע הקודם למדנו בסביבה פחות כאוטית מזו שאנו מצויים בה כעת. כדי לתאר בעיה הקשורה ישירות לפרספציה המקובלת שחץ הזמן וערך האנטרופיה העולה בחיינו הינם ביטויים של מהות אחת חופפת, להלן אנלוגיה: הזמן "רץ" קדימה והשעון מתקתק 10:02 דקות. עברה דקה והוא כבר מורה על 10:03 דקות. "וואו", איך שהזמן רץ, "וואו", איך שהאנטרופיה עולה. ועוד מספר ועוד מספר וכבר אין מקום להכיל כל כך הרבה מספרים.

אנו נערוך כעת ניסוי מחשבתי:

בכוכב ירוק ורחוק בגלאקסיית אנדרומדה הרחוקה ניצבת לה גשושית חללית שמסוגלת ליצור מעפרות הכוכב רובוט שבקודקודו מצויה מצלמה שתוכל לתאר ויזואלית את פני שטח הכוכב המסתורי. אי יכולתנו (המדענים) לשלוח למרחק זה מצלמה נובעת מאילוצי סביבה אינטרגלקטיות המאופיינת בסערות פלסמה של חלקיקים כבדים, טמפרטורות קיצוניות וכו'. הגשושית המתוחכמת מתחילה במלאכתה ולאחר שנה מסיימת את משימתה. על אדמת הכוכב הירוק ניצב לו גאה רובוט ירוק כשבראשו תלויה ועומדת מצלמה *המתחילה לשדר אותות אל חדר הבקרה שבו אנו ניצבים מסוקרנים אין קץ ופעורי פה. הרובוט מפנה את המצלמה אל זרועותיו הירוקות, הפרושות קדימה ואוחזות במדחום (למדידת הטמפרטורה שעל פני הכוכב). התמונה אינה ברורה אך ביכולתנו לקלוט שהטמפרטורה מורה על 38 מעלות צלסיוס. ברקע המסך אנו קולטים למרבה ההפתעה שהצבע היחידי המוחזר אל עדשת המצלמה הינו ירוק. מרחבים עצומים של שטח שכולו אחיד בירקרקותו.ולמה לנו התעסקות כה מורכבת בדימוי זה והרי אין לו שום נגיעה במציאות. ובכן, לא כך הדבר. בעצם הגדרת הזמן ככיול המשך, אנו מודדים את המימד הזה בעולמנו וביקום כאשר תובנתו הינה עבור נקודת הציון הספציפית הנמדדת בשעה, דקה או פיקו-שניה. התולדה של התרחשויות במערכת בה אנו חיים, הביאתנו לגילוי שהסביבה שבה האנטרופיה גדלה ללא הרף היא אכן הסביבה בה קיומנו מצוי. חץ הזמן הינו אנקדוטה לתהליך האנטרופיה שבסביבתנו.

* (קצת קשה לתאר במציאות אותות שכאלו ממרחביה של גלקסיית אנדרומדה משום שנופו של הכוכב הירוק ייקלט במסכנו הענק בחדר הבקרה רק לאחר כשניים וחצי מליון שנה מאותו רגע שהמצלמה שעל ראש הרובוט החלה משדרת. שתנוח דעתכם- מדובר בניסוי מחשבתי בלבד!)

יא. אנו אכן אותם יצורים ירוקים בעלי יכולת להביט סביבנו ולתאר דבר חשוב מאין כמוהו וזה: סביבתנו ירוקה! יכולתנו התיאורית להבין את סביבת חיינו ביקום לוקה בחסר בגלל עצם ההוויה שאנו חווים כחלק בלתי נפרד מכל ההתרחשות כאחד. אנו בנויים מחלקיקי יסוד המרכיבים מולקולות מסועפות אשר בונות הורמונים ואנזימים ותרכובות מתרכובות שונות, חומרים אשר נמצאים כל העת בתהליך שהאנטרופיה בו גדלה בנקוף הזמן, ולמרות שהמערכת המורכבת הזו של גופנו, אותו אוסף של מרכיבים המסוגל לשכפל את תאיו וכלל הריאקציות הביוכימיות המסובכות באיבו השכם והערב, עדיין ביחס סטטיסטי-ליניארי החידלון עורב לו עם ההתרופפות השוחקת של הישנות האירועים. כן, אנו פשוט נגזרת באנטרופיה של אותם תהליכים מולקולאריים ומציאותנו חבוקה אל תוך יקום שהחל מסינגולאריות מסודרת אך אחריתו להתבלגן לעד. בראיה מפוקחת אין ביכולתו כלל להשיג תובנה שמתעלה מעבר לתהליך אותו נקבנו בשם: זמן. (כמו דג אשר סביבת חייו הינה במים וזה אינו מודע כלל לתווך האחר בו אנו מתקיימים והוא האוויר). אכן זהו הזמן האמור, אותו דפוס נקודתי מסודר ייחלנו לו כחומת מגן , מפלט לאותן התרחשויות עוינות וכאוטיות המזדמנות אל סביבתנו. עם השימוש הנרחב שלנו בלוגיקה מופשטת להבנת הקואורדינאטה האמורה, השליכה באופן מפתיע שהנחת היסוד הזו הופכת את תכליתנו הפיזיולוגית ללוקה, כי אז עלינו לבחון מחדש את המושג זמן, ולא רק מבחינה פילוסופית. דבר מה מסיט אותנו אל גרף התנהלותו של זמן (שבחר בנתיב משעמם), שאינו משתנה ביחס לחלל אליו הוא מקושר הדדית. המתמטיקה חייבת לשנות הילוך בטיעון המופרח הזה שמציג את התהליכים באותו תוהו ובוהו אותו כינינו- קוסמוס, כמו חשבנו על איזה קישוט שניתן לתלותו על קיר חדר האורחים בבית ולהרגיש כמעצבי-על. על הזמן להיפרד אחת ולתמיד מפינתו הנצחית בזוית התהליך הפיסיקלי ולמצוא נתיב בלתי תלוי!!!

שאלות פילוסופיות רבות צצות מאקסיומה זו. לדוגמא: למה היקום בו אנו חיים מתפשט אל עבר הבלתי נודע המעוגן לו בציר זמן ש"נע" כביכול קדימה? למה אנו חווים את ההווה ולא מגדירים זמן עבר, כמשך בו אנו התקיימנו במערכת בה אנו צברנו רשמים ההולכים ומתמעטים כל עת "שתנועתנו" אל הסטטיות והסינגולאריות מואטת והולכת?

(מכירים את למה? כובע!)

יב. ממאפייני היקום הנראה

עם התעצמותה של תודעתנו בתחום הקוסמולוגיהלמדנו להבין מהתבוננות מעמיקה אל קצוות היקום הנראה שזה מתפשט ללא הרף. הסקנו שתהליך זה מהווה חלק בלתי נפרד ממאפייני אותה תת-מערכת סגורה שרמת האנטרופיה בה הולכת וגדלה כאשר גבולות החלל מתרחקים מאיתנו בתאוצה גדלה והולכת. (פרס נובל בפיסיקה- 2011 לפרלמוטר, שמידט וריס על מחקרם בנושא!). הסקנו מאחידותו של המרחב שאחת מתכונותיו של היקום היא שאין לו נקודת ציון טופוגראפית (????? ? "טופוס" ביוונית- מקום) מרכזית כלל אשר עליה נוכל להצביע ולאמור: "זהו ערש היקום ומכאן הכול החל". הרחקנו לכת בחישוב גילו של היקום הנראה והוא כ- 13.7 מיליארד שנה. ישנה השלכה מורכבת מניתוח המאפיינים של המערכת הכאוטית הזו (ונא לא להיבהל בבקשה) בה שמנו מבטחנו ובה מצויה סביבת קיומנו הפיזי.

אם אין מרכז אז אין קצה לחלל בו "שט" לו כוכב הלכת שלנו במעגלים אל עבר השמש שמצויה לה במרכז המערכת הסולארית. אימאלה'! זה כלל וכלל לא פשוט להבנה.

שמעתי לא אחת, כשהמנחה ערב אסטרונומי העלה על נס את תכונותיו של היקום המודרני והקהל נשאר פעור פה ומטח שאלות נשמעו פתע כרחש הדומה לשוק הומה. "ובכל זאת מה מצוי מעבר לאותם קצוות של היקום"? "לאן בעצם היקום מתפשט אל"? ועוד מיני תהיות שקשורות בהגיון התפיסה המרחבית הלוקלית. הבה נעשה סדר בבלגן ונפרש ודווקא בכיוון הפוך לכיוונה של האנטרופיה. עלינו תחילה להסכים שמאפייני היקום אינם דומים לשום דבר אחר שהכרנו עד היום. הטמענו את תכונותיו של התחום בסמיכותנו ואנו רגילים לסביבה זו על כל האירועים המתרחשים עלינו לטובה ולרעה השכם והערב, כאן ומעבר. לפרשן את "המרחב שמעבר למרחב" אין ביכולתנו לעשות בחושבנו על תחום החלל והיקום כולו וזאת מאחר ואינו קיים. כמו שאלנו: "ומה היא הנקודה הדרומית יותר מהקוטב הדרומי"? אה..נדה!

אנו מתבוננים מגלקסיית שביל החלב (מיקום מערכת השמש שלנו) לעבר אותן גלקסיות רחוקות שכביכול מתרחקות מעיננו כאשר אנו מצוידים בטלסקופים אדירים ומתוחכמים כשם שאדווין האבל עשה ב- 1929. לו התבונן חייזר לעברנו היה טוען את אותה טענה תמוהה שאנו "מתרחקים" ממנו אל עבר הלא נודע.

בעת ובעונה אחת שאנו מתבוננים אל עבר שמי הלילה הנוצצים מסברודווינסק שבצפון מערב רוסיה ומתבוננים מכיפת השמיים הלילית והצפונית, יושב לו צוות מחקר אחר באיי אירופה שליד מדגסקר (אי קטן מערבית לעיר טוליארה שבמדגסקר) ומתבונן על כיפת השמיים הלילית והדרומית וחוזה באותה תופעה של ההיסט לאדום המוקרן מהגלקסיות הרחוקות ביותר שניתן לראות בטלסקופים המשוכללים ביותר. אנו בצפון נראה גלקסיות שונות מאלו שראו הדרומיים ואילו החייזרים הצפוניים ואף אלו שנחזו בכיפת השמיים הדרומית יתחלקו לשתי קבוצות מחקר שבאופן סימולטני ידווחו על גלקסיות צפוניות ואף גלקסיות דרומיות מהכוכב המרוחק שלהם, וכאן נעצור להתרעננות מכיוון שאבד לנו ולחייזרים כל ההיבט המרחבי המקובל, המחשה ממאפייני היקום בו אנו חיים.

יג. המפץ הוא אכן "הגדול" והאנרגיה האפלה היא טעותו של איינשטיין.

הניסיונות של פרידמן בסגנון: בואו נחשוב (נחשב) מהי ההתפלגות של האנרגיה- מסה, הדחיסות רמת המתח המעקם המצויים בכל נקודה ונקודה בחלל היקום האזוטרי בו אנו נושאים ונותנים בהרהור נוגה על מהות והוויה ואין אור בקצה המנהרה.

שאלה:

תארו לעצמכם מה יקרה אם בחלק מהנקודות בחלל האזוטרי שלנו, הריק הקוונטי ימשול בכיפה ואז אותה נקודה תקבל ערך שונה מהמקובל ותהפוך ל-(Zero point field), כלומר שדה נקודת אפס?

תשובה:

במקרה שכזה תורת הקוונטים מאפשרת אנומליה בחוק שימור האנרגיה שפשוט מופר לזמן קצר והיקום שלנו מתאחד לשבריר של זמן לשני יקומים וירטואליים ומיד חוזר למצבו הראשוני.

אנרגיה אפלה היא אנרגיה המהווה, על פי תאוריות מסוימות, כ-74% מנפחו של היקום. לפי המחקרים שטוענים לקיומה של אנרגיה כזו, האנרגיה האפלה משפיעה על מבנה היקום ועל התפשטות היקום בדיוק באופן שבו משפיע הקבוע הקוסמולוגי של אלברט איינשטיין על הפתרונות המתקבלים ממשוואות פרידמן לגבי המבנה והתפשטות היקום. באופן איכותי אפשר לומר שהאנרגיה האפלה מעקמת את המרחב בדיוק כמו מסה, אך בניגוד למסה, שגורמת להאטת התפשטות היקום, האנרגיה האפלה גורמת להאצת התפשטותו. למעשה, השערת האנרגיה האפלה מחזירה לתחייה את הקבוע הקוסמולוגי של איינשטיין, שנזנח בתאוריות מאוחרות יותר.

לאחר תצפיות בסופרנובות מסוג Ia בשנת 1998, נתגלה כי היקום מאיץ את קצב התפשטותו. על-מנת להסביר את התופעה הזו ולהביאה להתאמה עם תצפיות ומדידות אחרות, הוכנס המושג של אנרגיה אפלה, שהיא אנרגיה שבאמצעות כוח כלשהו (מעין "אנטי כבידה"), מרחיבה את היקום בקצב הולך וגדל, תוך שהיא מתגברת על "כוחות הכובד" (השינויים הגאומטריים ביריעות המרחב-זמן) שהיו אמורים, לפי מודלים קוסמולוגיים קודמים, לגרום לקריסת היקום לתוך עצמו או לכל הפחות להאטת קצב התפשטותו עד לכדי הגעה למצב סטטי מוחלט ואקוויוולנטי בין ה"כוחות" המושכים והדוחקים.

כיוון שמדובר בהשערה חדשה, קיומה של האנרגיה האפלה אינו ודאי אך מהווה פתרון "נוח" לעוסקים בקוסמולוגיה. טיבה וטבעה של תופעת התנפחות היקום בקצב מואץ הינה בגדר חידה לכל העוסקים במלאכה.

בדרך כלל כדי לענות על שאלה מורכבת, אם מתמטית או פיסיקלית עלינו לאסוף כמה שיותר נתונים ומידע כדי להתחיל ולהרכיב משוואה שמשתניה תואמים למציאות.

ניסיונותינו לתת הסבר לרגע אפס+ להיווצרות היקום מנקודה סינגולארית ומה שמכונה היום תיאורית המפץ הגדול מגיע למקום סתום ולמבואה חסומה. פיזיקאים שואבים עידוד ממכאניקת הקוונטית שבאפשרותה לתת רמזים הלקוחים מתצפיות אל-תוך הוואקום הקוונטי בו צצים בריק (שאמור היה להישאר ריק), חלקיקים וירטואליים המגיעים "משום מקום" ובתדירות רנדומאלית. כמו-כן תורת המיתרים, המבוססת על עיקרון עשרת המימדים (ועוד אחד) מצפינה יכולות להרחבת הבנתנו של תופעות כאוטיות כמו מודל החורים השחורים ואף היווצרותו היקום על פי מודל ז'ורז' אנרי ז'וזף אדואר למטר

המוזכר לעיל.

יד. מעט על הסינגולאריות

איש חכם אחד שהיה נמוך והינדי טען פעם שצריך שניים לטנגו. מהמנטרה הזו למדנו שהיא תואמת גם לכל התהוות באשר היא (פנימית, חיצונית או אף זו שבתווך), ושבין מאפיינה מצויה אנרגיה. גורם אחד חייב להוות הממריץ- Impetus והשני, המעקב ה- Suppresser.

הערת שוליים:

[בדומה לפליטה מאולצת (stimulated emission) של פוטון בלייזר, כאשר נכנס פוטון אחד ויוצאים שניים בעקבות תהליך ההגברה של האור.

ואם בתהליך אנרגטי עסקינן כי אז ההפך הוא גם נכון. שניים נכנסים ואחד (היקום העצום שלנו?) יוצא].

ולמה כל זאת?

אנו מבקשים מענה לתהליך המופלא ממנו נוצר היקום. לפי תורת היחסות של אלברט אנו למדים מהמשוואות על נקודה זמן אפס, ועכשיו לך תשכנע מישהו על אירוע כל-כך לא הגיוני. נראה לי סתם סיבוך מיותר לנסות לשכנע את עצמי שממד הזמן לא היה קיים בטרם אירוע ההתהוות (בדומה לתינוק שבא לעולם ונבצר ממנו להבין היכן היה בטרם נולד). איינשטיין לא עוזר לנו כאן!

ומכאן והלאה נתבונן בצידה השני של המשוואה הלא פטורה הזו כאשר נעלם אחד, הסינגולריות,

מעורר במהותו מחשבות נוגות אצל אסטרופיזיקאים בקשר לאותה נקודה לוהטת ברמות של מגה-טרמיות לא נתפשת- והרי לנו אותו אירוע בראשית.

כדי לברר את הנסתר בתופעה הגלומה כאן עלינו לערב את תורת הקוואנטים (תורת היחסות המוזכרת לעיל) כדי לבחוש בנתונים ולהביא את תודעתנו להכרה שהתהליך המבוקש רוקם עור וגידים במציאות שמאפיינה סותרים את דרך החשיבה הנכונה (תורת הקוונטים נותנת מענה לתופעה טרמית כל-כך קיצונית). פרופ' ריצ'ארד פיינמן אמר פעם שפיזיקאי המתיימר להבין את הלוגיקה שבתורת הקוואנטים הוא טיפש גמור או מטורף שיש לאשפזו במהירות האפשרית. מסקנה: We know NOTHING till now!

תורת המיתרים מתיימרת לנסות לאחד בין איינשטיין אלברט לבוהר נילס עם ארסנל של 10 ממדים + אחד. "שויין", אך עד אשר לא הגענו לשם עלינו להמשיך לנסות לפענח את האניגמה שנראית לי מסקרנת ביותר.

העיון שלנו בשני גורמי-מקור, האמורים להוות בסיס כל התופעות הנצפות או הנגזרות מהקבועים הפיסיקליים גורם לי תחושה של אובדן חשיבתי מובהק. והרי אנו דנים בתופעה "ההכי" מסקרנת ביקום שלנו (התהוותו), ואנו מכירים את הקרינה הקוסמית, זו המצויה בחלל באופן אחיד ואיזוטרופי. (טביעות האצבע המאפיינות את היקום בצעירותו כשהיה בן 400 אלף שנים לערך).

אנו מערבים שני גורמים שלכאורה "היו שם" ברגע האמת, המעקב והממריץ. מסתבך והולך ואפילו לא מובן כאן לחלוטין. יותר מכך, כדי לסבך את מחקרנו יותר, הלוגיקה מחייבת אותנו אך לנסות וליישר את ההדורים בהוספת גורם נלווה נוסף. (הסבר עוד יבוא)

הסינגולריות הינה נקודה שבה מצויה צפיפות וחום אינסופיים וזו המכונה סינגולריות כבידתית הינה פועל יוצא ממציאות מתמטית, ניסיון להסביר תופעה קוסמיות-פיסיקלית ככלל. העיקרון הסינגולרי יוצר פרדוקסים רבים אך מהווה אופציה וכלי לפתרון התעלומה. ישנם מדענים הסבורים שחור שחור זעיר היה במציאות עוד לפני המפץ הגדול ואין בכוונתי לשלול מהם את זכותם לחקור ולנסות לתת מענה בכל כיוון אפשרי.

טו. על המכניזם של המפץ הגדול

היכן קורסת המציאות הפיסיקלית? חוקי הפיסיקה?

בדומה להיווצרות חור שחור, אחת ההשערות להיווצרות היקום, נובעת מאותם גורמים פיסיקליים המביאים כוכב שמסתו גדולה פי שלוש ממסת השמש לקרוס תחתיו. קריעה מסיבית (חור במרחב-זמן) של אותה "יריעה", ממאפייני החלל הרלטיבי(Fabric of space-time) משנה את כל אשר למדנו מאיינשטיין ואנו נגררים אל תוך העולם הזעיר של מידות פלאנק ותורת הקוונטים שוב. הסינגולריות העיקרית של זמן אפס היאאירוע התלוש לחלוטין מהמציאות המוכרת לנו כאשר הדחיסות של המסה בה היא אינסופית ועקמומיות (ה- "קריעה" שהוזכרה לעיל) המרחב-זמן אף היא אינסופית ולפי תורת היחסות הזמן "החל" עם המפץ הגדול, זוכרים? כיצד עלינו לתאר לשם המחשה ובאופן ציורי בדמיוננו תופעה שכזו כאשר אפילו פוטון אחד לא מסוגל להיטמע על זגוגית אישוננו ולהקרין חזות במוחנו ולן רק בגלל אי קיומו במערכת הקדומה. הכילים נכון להיום נותרו מתמטיים ורבים מאתנו מגלים קושי לזרום עם חוקי האריתמטיקה. הבה נערוך ניסוי מחשבתי כששלושה משתנים איזומורפיים משתתפים בתהליך:

נקודה סינגולארית

תת-אנרגיה קדמונית

הסינגולריות הסיבתית הנדונה (המפץ הגדול, מילה שתמיד נשמעת מגוחכת מחדש) מכילה צפיפות מסה קדומה, לוהטת ואינסופית אשר בתת המרחב שלה מצויות מעין נקודות שצורתן איזומורפיות ל"צורת האם המעגלית" ומאפייני הסינגולאריות שלהן נוצרת רק באותה טבעת חיצונית חובקת, המסתובבת כג'ירוסקופ כשהמעטפת הטבעתית שלה היא בעצם ריק מוחלט. (המחשה אנלוגית למה שמוכר לנו. אותה סינגולריות כשלעצמה אמורפית ומבחינה טופולוגית מורכבת ביותר). עכשיו, הזמן T=0 ובמערכת לא קיימת אנרגיה כלל, אף לא אנרגיה כבידתית אשר עשויה הייתה להסביר את המושג חום-אינסופי, ממאפייני אותה נקודה ממנה נוצר היקום. אנו מכירים את ה"אפס המוחלט", מצב בו אנרגיית החומר היא מינימלית ביותר אך עדיין איננו מכירים את ה- ?, משתנה המאפיין את החום המוחלט האפשרי. הוואקום, למרות החום האינסופי לא מאפשר את מצב "רדיוס שוורצשילד מינימלי" או בנוסח אחר- אורך פלאנק כמצב טנזור צפיפות האנרגיה השווה ל=0 בכל נקודה ונקודה המתארת מקום בתת-המרחב הקדום בדומה למאפייני היקום שאינו מכיל נקודת מרכז. אותן טבעות תת-אנרגיה, במהותן הפנימית הן סטטיות אך הן מתהוות מחדש שוב ושוב ללא כל השפעה על הוואקום העוטף אותן והתהליך אדיאבטי (Adiabatic process). הגדרנו סביבה שבה אין צפיפות אנרגיה או מסה כפי שאנו מכירים אותה היום, תנע, לחץ, ובכלל מרחב או זמן, אז מה לא ברור?

סינגולריות המכילה נקודות תת-אנרגיה קדומה

טז. ללא אנרגיה אין הוויה

היפותזה: אנרגית המקור הבראשיתית התהוותה בתוך "מחבת" שטוח זה (יקום שטוח? = 1), שהכיל מסה וכתוצאה מכך חום אינסופי. בנסיבות שכאלו המערכת מחויבת באירוע נוסף כדי לקיים תהליך "שידחוףאת הסינגולריות" באופן די אחיד ואיזוטרופי עד למצב אינפלציוני. ההנחה המבוססת על היבט סבירותי זה משאירה לנו אופציה אחת בלבד. הגורם הנוסף ודאי נוצר עם שינויי המצב הטופולוגי של החומר הקדום שעל פי הדיון כאן מצוי היה בכל אחת ואחד מהטבעות הסינגולרית האדומות (באיור לעיל). אסטרופיזיקאים מחפשים עדות לקיומה של אדווה כבידתית אשר השאירה חותמה באנרגיית הרקע הקוסמית.

וכעת: היכן צץ לו "הגורם שלישי" מהקטע הקודם?

עם הופעה מחודשת של טבעת תת-אנרגיה קדומה שכזו (המעגל האדום המתואר באיור) מהדופן החיצונית, גבול הנקודה הסינגולרית ורק באזור קו-המתאר החיצוני שהוא טבעת הוואקום (מחויב לציין שהתהליך המתחולל הוא כל כך מהיר שאילו היה קיים במציאות דמיונית זו של המפץ הגדול פוטון אחד שהיה עובר מרחק אחד הזהה לאורך פלאנק לא ניתן היה לכייל את האירוע ולייחס אותו באופן מסונכרן לכלום מאחר וקוטרה של אותה נקודה סינגולרית היה קטן יותר מרדיוס שוורצשילד בסביבה בה המסה מינימלית. והנה אנו עוסקים בעצם בתהליך אשר מאפייניו תלושים מהמציאות שאנו מכירים כיום, מקום בו קורסת כל התובנה של הפיסיקה מקדמת דנא ועד היום הזה.

מה קורה כש- x = 0?

בגבול הנקודה הסינגולרית מצוי מעין תווך שבמהותו הוא ואקום ללא כל גודל לכן המרחביות שלו נקטעת ואין מעבר לה!

בואו נסביר את הסביבה הקדמונית הזו ואת המתחולל בה: ישנו מעגל חסום שהגדרנו כנקודה הסינגולרית- שורשי המפץ הגדול וזו בעלת חום ומסה אינסופיים. בתוכה מתקיימים מעגלי תת-מסה דחוסה נוספת אשר תכונות המבנה שלהם זהות לסינגולריות העוטפת אותן. (איזומורפיזם, זוכרים?). בנקודות המפגש שבין ה"דופן" החיצונית של הסינגולריות האם (המאופיינת כוואקום) לבין טבעות תת-המסה המשיקות עם קו המעגל החוסם ובדומה לטבעות, נוצר תווך מעבר אקטיבי בגלל תנאי-סטטיות אפס. התווך שהתהווה מאופיין בתוספת דרגות חופש נטולות מסה (ריק).

SO WHAT?

מצב פיסיקאלי שכזה יצר שדה למרות מאפייניו אשר בכל מצב תיאורי ערכיו אפס אך בכל זאת מתקיים בו מעין קיטוב בהפרדה בין הסינגולריות "המעטפת" לבין זו הפנימית. ישנה סימטריה מלאה לכל הגורמים שלקחו חלק בהתהוות אך זו אינה לוקאלית. אבחנה שכזו משליכה לתובנות מעניינות לגבי הגרביטציה שמאופיינת במציאות העכשווית כשינוי גאומטרי ביריעות חלל-זמן, אך לא באירוע זה. כאן התנהלותה קוונטית טהורה, מניפולציה בריק שהוא אותו תווך ממנו צצות הטבעות הסינגולריות הפנימיות. "אאורקה", למרבה ההפתעה נוצרה אנרגיה בראשיתית שתנועתה כלפי חוץ.יש לנו סיבוביות התחלתית ולזו יש כיוון, השלכה של הספין לכיוון המומנטום. וואו, יש כבר ערכים מדידים של עוצמת התנועה הסיבובית הזו, מכניזם פיסיקאלי המתאר את החומר (האינסופי הדחוס) במערכת, כפול מהירות תנועתו.

מסובך וקשה הוא תיאור התהליך. המסע שלנו דרך שלושת ממדי המרחב השזורים עם הממד הרביעי הוא הזמן, החזירנו לנקודה- 0?

ההשלכה הנובעת מכך היא שמסענו הובילנו לשום מקום שקיבל את השם המפוצץ המפץ הגדול שהוא סינגולריות, המתוארת כאירוע שלמראית עין בדמיוננו התרחש במקום ובנקודת זמן פרטיקולרית. את אותה ראשית בראשיתית אנו צריכים לדמיין כהיווצרות המכלול ולא רק אותו מיקום לוקאלי יוצא דופן. שלמות אחת, ובלי יוצא מן הכלל עד הסוף, החובקת בתוכה את כל אשר אנו מכירים מהמיקרו ועד המקרו כולל אותם נעלמים שלא חזינו בהם עד היום הזה. אין ביכולתנו כלל לדמיין את מיקומה של "התחלת ההתחלות" אך אנו מסוגלים בהחלט להצביע על מתי אירעה אותה בראשיתיות.

יח. בריחה לסיפור המחבת והפתעות נוספות

במטבח של אימא: בואו וניקח מחבת, שצורתו עגולה ונלבב לביבות עגולות קטנות הנכנסות בצורה אחידה ומושלמת אל מעגלו ולתוכו, מקום שבו רוחשת לה כמובן טמפרטורת טיגון גבוהה אנלוגיה למצב הנקודה הסינגולרית הקוסמולוגית. בקצוות המחבת הדמיוני שלנו מן הסתם תיווצרנה נקודות החום הגבוהות ביותר בדומה לעטרה של השמש (Corona). אם נתקרב אל הלביבות הגובלות בדופן החיצוני של המחבט המכיל שמן רותח, כלומר אל אותו קו טקסטורה חיצוני העובר באופן דמיוני וחוסם את הלביבות הקיצוניות, נמצא שבין שתי לביבות הגובלות בדופן החיצונית נוצרה תנועת מערבולת של בועות אויר ורסיסי חומר הלביבות שנפרד בטיגון, תנועה שנעה לה כגלקסיה וכיוונה נגד כיוון השעון (בדומה לתנועת כדור הארץ).

יש לנו מחבת ריק אשר אנאלוגית מתייחס לתרום-יקום ולסינגולריות אך ללא המאפיינים הקשורים לתהליך האינפלציוני.
כעת, יש לנו התפתחות מעניינת. הוספנו לביבות במחבת המכיל שמן רותח לטיגון עמוק ויסודי.
ייפי...פתאום תנודה בעלת כיוון. השדה הראשון נוצר ואתו הסימטריות!

בואו נסביר את הסביבה הקדמונית הזו ואת המתחולל בה: ישנו מעגל חסום שהגדרנו כנקודה הסינגולרית- שורשי המפץ הגדול וזו בעלת חום ומסה אינסופיים. בתוכה מתקיימים מעגלי תת-מסה דחוסה נוספת אשר תכונות המבנה שלהם זהות לסינגולריות העוטפת אותן. (איזומורפיזם, זוכרים?). בנקודות המפגש שבין ה"דופן" החיצונית של הסינגולריות האם (המאופיינת כוואקום) לבין טבעות תת-המסה המשיקות עם קו המעגל החוסם ובדומה לטבעות, נוצר תווך מעבר אקטיבי לא יציב המאפיין שינויים ספוראדיים באנרגיית הוואקום בגלל תנאי-סטטיות אפס. התווך שהתהווה מאופיין בתוספת דרגות חופש נטולות מסה (ריק).

כל חוקי הפיזיקה שאנו מכירים אותם כיום לא מתקיימים בתנאים קדמוניים שכאלו והם קורסים לחלוטין. מצב פיסיקאלי שכזה יצר שדה למרות מאפייניו אשר בכל מצב תיאורי ערכיו אפס אך בכל זאת מתקיים בו מעין קיטוב בהפרדה בין הסינגולריות "המעטפת", לבין זו הפנימית. ישנה סימטריה מלאה לכל הגורמים שלקחו חלק בהתהוות אך זו אינה לוקאלית. אבחנה שכזו משליכה לתובנות מעניינות לגבי הגרביטציה שמאופיינת במציאות העכשווית כשינוי גאומטרי ביריעות מרחב-הזמן, אך לא באירוע זה. כאן התנהלותה קוונטית טהורה, מניפולציה בריק שהוא אותו תווך ממנו צצות הטבעות הסינגולריות הפנימיות. "אאורקה", למרבה ההפתעה נוצרה אנרגיה בראשיתית שתנועתה כלפי חוץ.יש לנו סיבוביות התחלתית ולזו יש כיוון, השלכה של הספין לכיוון המומנטום. וואו, יש כבר ערכים מדידים של עוצמת התנועה הסיבובית הזו, מכניזם פיסיקאלי המתאר את החומר (האינסופי הדחוס) במערכת, כפול מהירות תנועתו.

מסובך וקשה הוא תיאור התהליך. המסע שלנו דרך שלושת ממדי המרחב השזורים עם הממד הרביעי הוא הזמן, החזירנו לנקודה- 0?

אני חושב כעת ולאחר שספרתי את מספר הפעמים אשר במאמר זה הוזכרה המלה "נקודה" וסינגולריות, נראה שאנחנו פשוט הולכים לאיבוד בתהום הנשייה של אי הודעות ותרתי משמע!

הבה נתרכז בתיאוריה של אלן גות שהוזכרה בסעיף ז' עם שאלה: "מה אירע בנקודת האפס-זמן של היקום המתפשט"? הסבר חדש להיווצרות היקום האיזוטרופי שלנו אשר תכונותיו זהות בכל נקודה במרחב ואשר מתיאורית האינפלציה הקוסמית הזו נובעת ההשלכה על קיומם של יקומים מקבילים.

האמנם סוף לסינגולאריות?

יט. מדוע קוראים לו גרביטציה?

בראשית המאה השש עשרה החלו נזירי הכנסייה הקתולית להגדיר תופעות הקשורות בתהליכים המתרחשים ביקום האלוהי כמו תנועה, צפיפות, עומס וכו'. לחומרים בעלי משקל הם הוסיפו תיאור המתייחס לאופיו ובמקרה שלנו חומרים או כלים כבדים קיבלו (לינגוויסטית) סימוכין בתיאור משקלם את המושג, gravit?s - בלטינית, המתייחס לכובדו של העצם. כך עם השנים השתרש המושג העתיק וכשאנו מדברים על כוח הכובד אנו מתכוונים לעקמומיות המרחב זמן ולאחת מתכונות החומר, ובתיאור יותר ממוקד- לתופעה הקשורה למשקלו של גוף. אבן לדוגמא, ניתן להטילה לגובה ובאורח פלא זו תשוב חזרה אל מפלס 0 כלומר, פני האדמה ממנה הושלכה. אם האבן כבדה, לתדהמתנו עלינו להפעיל יותר כוח על מנת שזו תתעופף לה לאותו גובה אליו הגיע האבן הקודמת. כל מני תופעות שמושלות ביקום שלנו על ידי חוקים ברורים ועקביים. מה היינו אמורים לחשוב, לו במקרה בו הטלנו חמישה כדורי מתכת בכוח שווה ובעלי משקל זהה לגובה שווה ורק ארבעה כדורים היו נוחתים על הארץ, כשהחמישי היה ממשיך להתעופף לו אל מעבר לאופק האירועים של עולמנו? (דיויד וינר 1972)

קשה לי לתאר מצב שכזה אך כה אמר אובמה: "הכל אפשרי"!

אנו למדים מהכתובים במאמר זה שהיקום הינו איזוטרופי וליקום המתפשט אין נקודת אמצע ומיקום הינו קביעה רלטיבית בגלל מגבלות חושינו למקד עצמנו במיקרו ולהתמקד במקרו, ואני כותב שורות אלו בניסיון להקל עלינו בתפיסה החושית-גרפית בהגדרת "עוגנים" סימבוליים ככלי עזר להבנת הסינגולריות ובכלל תכונות בלתי נתפשות אלו של יקומנו. איני קובע חד משמעית שאכן היקום נוצר בנקודה אפס במפץ גדול ולא רעשני אך כל הנסיבות מובילות אותנו להבנה לוגית שכזו שאכן זו ראשית ההוויה.

דיברנו על הניסיון הנואל לאחד את פיזיקת הקוונטים עם תורת היחסות הכללית של אלברט אך לצערנו אנו גולשים למחוזות דמיוניים של התודעה המודרנית, שהרי קוסמוס 11 הממדים לא יאפשר לנו תובנה של ראשית ראשיתו וכל זאת אך ורק על בסיס ספקולציה ממתמטית (סימטרית ובהחלט אלגנטית).

כ. גאומטריית המרחב הרלטיבי או כוח המשיכה

עוד בתקופות קדומות הבין האדם שאבן, ללא הבדל בגודלה או בעוצמת הזריקה שלה תשוב אל פני האדמה. במקרה הטוב הסיבה הטובה ביותר לתופעה זו היה: ככה זה!

ישנם תיאורים רבים בהיסטוריה האנושית כיצד התחבט האדם בניסיונו נואלים לתת הסבר מניח את הדעת לתופעת המשיכה של גופים נופלים ואז צץ לו מודל ניוטון המערב אנלוגית תפוח שנפל לו מעץ ונחת לו על הראש. המדען הבריטי המוכשר קישר תופעה זו לתנועתה הסיבובית של הלבנה שחגה לה מעל ראשינו ולא נופלת על ראשינו למרות שהיא בכלל אפורה.

לעומת זאת, אלברט שלנו סבר אחרת כבר במאה עשרים לספירה. (ולמרות תופעות אנומליות שגרמו לו לסבל רב מפוביה הקשורה למעליות נופלות) איינשטיין טען שהכוח הפועל על אדם היורד לתומו במעלית שלפתע וללא כל אזהרה, ניתקה מהכבל האוחז בה, זהה לחלוטין לכוח הפועל על אסטרונאוט אשר נמצא בתוך חללית המאיצה אל מעבר אופק האירועים של כדור הארץ.

ואני אשר קטונתי, בא היום ואומר לכם דבר מפתיע לא פחות. ה"כוח" הפועל על ובין גופים בחלל סביבנו, כאטומים, ציפורים, כוכבים זוהרים, כוכבי לכת למיניהם, אסטרואידים ופרפרים, בו "נמשכים" גופים אלו באטרקציה הניתנת למדידה על פי קבוע כבידתי אוניברסלי, זהה לאותו "כוח" הפועל לו עצמאית בכל נקודה במרחבי היקום המתפשט והמכונה אנרגיה אפלה.

ונחזור שוב ונאמר שהכוח שכביכול מושך גופים בעלי מסה אחד אל השני (השלישי והרביעי וכו') הוא מה גם אותו כוח הגורם לדחיפתם. רגע אחד, הבה ונבהיר לנו נקודה סמויה זו בפעם המי יודע כמה.

אותה גרביטציה שעד היום הייתה ידועה לנו כזו המתארת את הכוחות הפועלים על גופים בעלי מסה מהיום הזה ממש תפסיק לקבל את התיאור הפיזיקלי של "רק כוח משיכה" אלא מהיום יקרא שמה בישראל: מרחב דוחף-מושך שינויים במבנה היריעה החללית גאומטרית. ברגע נתון זה (רגע אוניברסלי "קפוא") לציין שההוכחות בכל המאמר המייגע הזה אשר הוצב כאן לפניכם וההולך להיות (ולמרות אופיו שכבר ניכרת בו הבומבסטיות) עמוס נתונים לעייפה, מתיימרות להיות כלולות בקטגוריית הוכחות נפנופי ידיים קלאסיות!

כ"א. השפעת מרחב דוחף-מושך ובעיית האסימטריה הבריונית

המידע, אותו גורם המרחיב את הבנתנו הינו שרשורם של סמלים מוכרים. כאשר הזמן בשל, אותן תגיות תודעה צצות בכמה מקומות שונים במרחב כסיגליות המלבלבות אל-תוך האביב אשר הקדים זמנו מהצפוי. ככל שגודל האירוע משמעותי יותר הוא מתרחש בזמן קצר יותר ולעולם לא נאמר "שהאביב הקדים השנה עם כוונה ומטרה ללמדנו וכדי לבשר לנו בנקודת זמן זו גדולות ונצורות".

ולהלן הגדולות והנצורות וכמה אנו מפגרים בתיאור אוניברסליות הזמן:

מציאותנו הינה תולדה של הכול בכל ובדיוק מופתי של שעון אטומי שסונכרן בדיוק (לא לפני או אחרי פגיעת הפוטון) בעת בה אינטראקציית ההתרחשות נקלטה בזגוגית עיננו ועברה עיבוד חושי ונקלטה בהכרתנו. כאן שיננו פרק חדש-ישן שהזמן, כתיאור המשך בו ההתרחשות לוקחת חלק אינו ניתן להגדרה מדעית מדויקת ובנוסף ישנו קשר בלתי הפיך שלא ינתק לעד בין הזמן למהירות בהנושא הגל את המציאות. והרי לכם שוב ניסוי מחשבתי: לו היינו במהותנו מורכבים מאנטי-חומר כבידתי וסביבת מציאותנו הייתה חשוכה ללא כל תנועה גלית של קרינה אלקטרומגנטית ולפתע פתאום מוצף אזור מחייתנו באור סנוורים שמקורו אינו ידוע. באילו שינויים נבחין מיד? ההתקשרות ביננו עדיין תיוותר לוט בערפל כפי שהייתה בעבר הרלטיבי וכפי שתהייה בעתיד הרלטיבי, עבר שבהגדרתו מסמל אנטרופיה נמוכה ועתיד שמסמל עבורנו אנטרופיה גבוהה. ההתרחשות כולה מאופיינת באיבו של בלון הגז שלנו (אנלוגיה ליקום) המתפשט בתאוצה הולכת וגדלה אל מרחבי האינסוף. והרי תסבוכת: אנו כבר יודעים שהבריונים הם פרמיונים ולכן על פי סטטיסטיקת פרמי פונקציית הגל שלהם אנטי סימטרית. כעת יש לנו שני ערכים שמרמזים על מאפיינים זהים:

האסימטריה הבריונית הקשורה במודל הסטנדרטי (והקוסמי) על חוסר האיזון בין חומר לאנטי חומר שלא נתגלה ביקום העכשווי.
האסימטריה המאפיינת את פונקציית הגל של הבריונים.

זוכרים את הכוכב הירוק המזכר בקטע המקוטלג י'? שוב אנו מדשדשים בפיסות אינפורמציה שמציפות את תודעתנו בערבוביה כלהבת אש אחת הלופתת את רעותה בלתפוש את מקומה בחלל.

אין כל סיבה שבעקבות המפץ הגדול נוצרה סימטרית חומר בכל המרחב המתפשט. אנו בוחנים את אבולוציית היקום כשהייה בן עשר בחזקת מינוס 43 (10?43) שניה ומתבססים (לא מתבוססים) על הנחת היסוד שחוק שימור הינו חלק בלתי נפרד מאופן בו התחולל תהליך ההיווצרות היקומי. ייתכן שניסיוננו להבין בעזרת תיאורמת נתר (Emmy Noether) את התלות הבלתי מעורערת של שוויוניות דו ממדית לאיזשהו גודל פיזיקלי קבוע במערכת לוקה בחסר. העובדה שאנו רואים בסינגולריות נקודה דחוסה של חומר וחום אינסופיים היא טעות בלתי נסלחת. ההבנה האנושית המונעת בזכות הדמיון לא מימשה את עצמה בכך שהציבה בעיני רוחה צורה מוחשית הזהה לכדורון או עיגול זעיר. עם דימוי שכזה אנו אבודים כבר מנקודה אפס!!!

והרי לכם הקשר למומנט הדיפול הזה אשר מעוגן פיזיקלית במושג מרחב דוחף-מושך. האיזוטרופיה, תכונה אחת מיני רבות של היקום יכולה ולפעמים לא יכולה להתקיים במרחב הדוחף-מושך. סחרחר ראשי על תנועת הסחור וסחור (indirectly ) עם הקבועים הללו: ההמילטוניאן, ה-G, קבוע פלאנק והקוסמולוגי, אווו..כן אותו קבוע שבא לכסות את התחת של איינשטיין עת שחשב על יקום קפוא (כמו הזמן) ואחר הגה את משוואת השדה עבור תורת הכבידה עם טנסור שנקרא על שמו, וכדי "לא להרגיז" צד אחד הוסיף צפיפות לאנרגיה והמסה בצד שני. הסטטיות של היקום. אוי ווי...

אנו נוגעים במקום ודורכים בו ולפתע, שינוי! מטמורפוזה! אדווין האבל גילה את ההיסט של אור הגלקסיות לאדום רחוק *וכחול מזעזע (*להקת רוק הולנדית בשנות השבעים במאה שעברה).

הקבוע הקוסמי הפך סופר-פופולארי שנים אחר כך כאשר פרלמוטר שאול ממעבדות לורנס-בקרלי שבקליפורניה, חקר סופרנובות והוכיח שהיקום לא רק מתפשט אלא אף מאיץ בהתפשטותו.

"שוב איינשטיין? שכחת את ההיררכיה?" מקור הקבוע הקוסמולוגי של היום שעבר כמה גלגולים הוא אנרגיית הוואקום, אך לא בתיקון לחוק ניוטון, תרע"ה- 1905, שדה הכבידה שנעשה עם כתיבת תורת היחסות הכללית אלא בתורת השדות הקוואנטיים. אנו מדברים שוב על אנרגיית נקודת האפס וכמו שנרשם בפסקה י"ג, בו דובר על האנרגיה האפלה, שוב כטעותו של אלברט, כך כאן אנו מדגישים שאותה משוואה מתארת גם את צפיפות אנרגיית הוואקום וגם את הקבוע הקוסמולוגי רק המדידות מוכיחות הפרש של מאה עשרים סדרי גודל בין השניים שכנראה לא יצאו לנו שני תאומים אידנטיקליים זהים.

כ"ב. שינוי בתפיסה המרחבית

מקור הקבוע הקוסמולוגי של היום עבר מספר גלגולים במהותו ומיוחס נכון להיום לאנרגיית הוואקום. זה, לא מוזכר בתיקון לחוק ניוטון- תרע"ה 1905 שנחקק עם כתיבת תורת היחסות הכללית אלא בתורת השדות הקוואנטיים. אנו מדברים שוב על אנרגיית נקודת האפס וכמו שנרשם בפסקה י"ג שבו הוזכרה האנרגיה האפלה שוב כטעותו של אלברט, כך, גם כאן. אנו מדגישים שאותה משוואה מתארת גם את צפיפות אנרגיית הוואקום וגם את הקבוע הקוסמולוגי רק המדידות מוכיחות הפרש, הקטן במאה עשרים סדרי גודל (10?120) בין השניים שכנראה לא "צצו" להם במציאות הפיזיקלית כשני תאומים אידנטיקליים זהים.

זוכרים את המחבת מפסקה י"ח? למה התכוון המשורר בפסקה זו? אני לדוגמא זוכר מחבת. מה הקשר בין אותו מחבת צבעוני להיווצרות היקום או לאינפלציה שהתחוללה בזמן בו נוצק יקום ארבעת הממדים, אינני יודע. אולי משהוא שכח את הצ'יפס שלו על האש. האמת יש לנו תמיהות לגבי תופעות המתחוללות סביבנו ללא הסבר. כשהייתי קטן נעמדתי דום עם עיניים פעורות לרווחה מתבונן בכוס סודה ומנסה לתפוש את הבועות שהופיעו חליפות על דפנות הכוס הקרה. כנראה המשורר עם המחבת חזה תנועה סיבובית לא מוסברת והשליך אותה רחוק, רחוק אל עבר תופעה תאורטית המתקשרת לראשית הזמן. מעין הגדרה שנתנה עבור מומנט דיפול של עקמומיות מרחבית ולא כהגדרתו המקורית המתייחסת להתפלגותו של מטען חשמלי.

אני תקוע במרחב ומתבונן לי בזמן שקפא בדיוק כמוני, אי-שם בנקודה שהייתי מגדירה כחלקיק ממד חללי. החלל, עוד משחר ההיסטוריה השכלתנית מונף אל תהילתו כאשר פעימות ליבו של גלילאו גלילי מדדו את תנועת הנברשות בכנסיה בפירנצה (כנסיית סנטה מריה דל פיורה) שנעו להן כל אימת שהחלונות היו פתוחים והרוח נשבה בהיכל, מניעה אותן כמטוטלת שעוני אורלוגין עתיקים. גלילאו גילה אחידות בין תנועתן של הנברשות הלוך ושוב, אם נעו מרחק גדול ומהיר ואם נעו מרחק קטן ואיטי, כאשר בשני המקרים נמדד מספר פעימות זהה. בואו ונפר את מעגל הקסמים הזה בין הזמן לחלל ונבטל את הזמן לחלוטין מתודעתנו.

כג. הזמן רץ

הזמן רץ. לא אחת ביטוי זה מושמע בפורומים שונים כהתרסה על כך שלא הספקנו לעמוד בקצב ונבצר מאתנו לבצע את מבוקשנו בגלל אוזלת ידינו להושיע. היום חולף לו והנה הופיע לו יום חדש. אנו מקילים על עצמינו בכך שסמלים מוכרים ממציאות חיינו, כתופעות פיסיקליות או לחלופין פריחת הדובדבן לדוגמא, הנם כלי עזר לשמירת הסדר בדומה לעוגן המוטל למימי אוקיאנוס ההתרחשויות בציר הזמן של חיינו. לו לקחנו את עיקרון הכיול של תנועת כוכב הלכת בו אנו חיים והמאופיין בחלוקת תנועתו סביב עצמו וסביב השמש, מקטעים, מקטעים מוסכמים של זמן אוניברסלי כשנה, חודש, שבוע, יום, שעה, דקה, פיקו-שנייה וכיוצא באלו ומשליכים את שיטת הספירה הזו לדוגמא דמיונית: כדורגל הנבעט אל מעבר לאופק האירועים של העולם ונע לכוון חלל השמיים עד אשר תנועתו נפסקת והוא נעצר אי-שם בחלל כאשר אתו, קופא הזמן וכל ההיסטוריה של תנועתו בחלל-זמן בדומה לגליד קרח שמיתמר בערבות הכפור של אנטרקטיקה.

ובכן, לו חישבנו את תנועת כדור הרגל לפי כיול מוסכם ואחר כך מתארים את הפאזה הראשונה של תנועתו כיום א' ואת הפאזה השנייה כיום ב' וכך הלאה יתכן שלמרבה הפתעתנו היינו מוצאים שלא מדובר בכדור פרטיקולרי אלא במספר כדורים (זהים למספר הפאזות הנספרות) העושים את דרכם אל עבר הלא נודע.

הכיצד? ובכן, פה נכנסת לתמונה הכוללת טרנספורמציית לורנץ.

("נעזוב זה" ובכוונה)...וכעת חיה אחזור ואפמפם שוב את המנטרה הקשורה לתפקיד הזמן בעולמנו. לו שללנו את קיומו של הזמן כי אז היינו מתכחשים לעובדה שבחזות פנינו המזדקנים, (שאותות הזמן השאירו בם את רישומם) הופיעו קמטים ולו רק בגלל היותו קונטרוברסיאלי ומורכב עד כדי בלבול. אני עושה זאת במטרה כדי שהמושג ההכי רלוונטי של חיינו יתקמט בתודעתו של הקורא מאחר וזו אחת מתכונותיו של זה. זוכרים שסיווגנו את הזמנים המקובלים עבר ועתיד כתצורה של שינוי מצב האנטרופיה במערכת הייחוס הנמדדת. אנטרופיה נמוכה - זמן עבר, אנטרופיה גבוהה-זמן עתיד. מעבר למבנה הלוקלי שלו, הזמן נתפש כהוויה בעלת כיוון. אחידותה של הוויה זו נובעת מהאינטואיציה האנושית ה"משמרת" את רובד האירועים בקולטני חושינו, העוברים עיבוד במוחנו למטרות הגנה והתפתחות כאשר מאוחר יותר יש באפשרותנו לשלוף את הנתונים כיישום טבעי המשמש לנו כלי "ניווטי" במרחבים של חיינו הגדלים והולכים. כל תהליך ההטמעה הזה דורש אנרגיה רבה ותבניתה של המערכת המורכבת שמכילה את קיומנו כגוף ביולוגי מאבדת משאבים לוקליים ללא הרף. אנו שואפים להאט את התהליכים הקשורים בהזדקנות הגוף או אולי לבטלו לחלוטין, עד כדי מצב של חוסר זמן, דהיינו, מושג ציורי של אנשים אשר סדר יומם צפוף. אך לא רק במארג פעילותו של האדם חסר זמן. עם התפתחותה של תורת הקוונטים המשונה שאוששה לא אחת על ידי מתמטיקה מורכבת ומסובכת בניסויים מאלפים המציתים את דמיונו של הפיסיקאי על העולם המוזר של מרכיבי היסוד של האטום ותהליכים המשמרים את החלקיקים האלמנטריים ונושאי האנרגיה. המושגים סופרפוזיציה שבה כביכול חלקיק סוב אטומי נמצא בעת ובעונה אחת בכמה מקומות, או שהקרינה האלקטרומגנטית במהותה היא גלית ובעת ובעונה אחת נמדדת גם כחלקיק (עיקרון הדואליות), מושגים אלו ממחישים "בקטנה" את המוזרויות של עולם הזוי אך ממשי זה. בקישור תורה הזויה זו לבין תורת היחסות של איינשטיין, כאשר נעשה שימוש בממדים ובחומר מתקבלת מסקנה אחת שישנו פרק זמן כה זעיר שערכיו אבסולוטיים וזמן קצר מזה לא קיים. מדובר ב"זמן פלאנק" וערכיו הינם:

שניה ? 5.39106(32) × 10?44

לו ניסינו לתאר פרק זמן זעיר מזה הנתון במשוואה שלפנינו היינו נידונים לכישלון חרוץ.

כד. תנודות ה"סופרות" את הזמן האמנם ממחישות את קיומו של הממד?

אם הזמן מתקמט, והאורך הוא רוחב בכלל על פי ראייתו של מתבוננן שני, אז מה הפלא שכוח הכבידה כבר לא כוח כי אם אפיון השינויים בגאומטריית החלל-זמן. השנייה האבסולוטית מוגדרת כמשך הזמן שחולף כשהקרינה הנפלטת-נבלעת הינה בעלת תדר של: 9,192,631,770 הרץ. כלומר מספר המחזורים בעקבות שינוי ספין של אלקטרון ברמתו הנמוכה ביותר באטום הצסיום 133 (133Cs). אותן תנודות מוסכמות מכיילות את מסלולו של הזמן בצורה המדויקת ביותר הידועה לנו כיום. ה"שעון הטבעי" הזה מהיימן בגלל עקביות פעימותיו כשהספין של היסוד הכימי הזה הינו 7/2 והוא בעל מומנט ארבע קוטבי וסיגנלים חדים בסביבה סימטרית. עכשיו שיש לנו את הכילים למדוד זמן במדויק אנו מותירים את מערכת הייחוס הזו, וכוונתי לשעון האטומי, לפעול בחופשיות כאשר אנו סופרים (בכיוון מוגדר ומוסכם) את סכום הפעימות המסונכרן והלוקלי שמאפשר לנו להעריך אירועים בייחס למקום התרחשותם, לאורך הזמן ש"לקחו" כשקרו, ולמועד ההיקרות בייחס לאירועים אחרים. מיקומו של השעון נלקח בחשבון במדידות מרחב דואליות. כאשר השעונים צמודים למקור "כבידה" כי אז משך הזמן הנמדד מתקמט וערכיו קטנים עם מאפייני הסביבה. כאשר שעון אחר נמצא במרחק רב ממקור כבידה זה, ערכי הזמן הנמדדים בקרבה זו יראו כיול שונה המתאים לסביבתו. שני שעונים שסונכרנו איש לרעהו, בעלי דיוק רב אך מראים זמן שונה לאירועים שונים. זהות הזמן כבעלת כיוון די קשורה לטבע האדם שהווייתו מוטמעת מטבע היקום כדוגמת הניסוי המחשבתי בפרק י' על הרובוטים הירוקים בכוכב הירוק, זוכרים? . התרחשות אחת ואחת נוספת ועוד אחת הינן תיאור מאלף של התקשרות במערך האנושי.

האינטראקציה הינה בעלת מגמה "אינטרסנטית-משלימה" והיא במהותה תולדתה של האנטרופיה ? תופעת הייצוב ובאופן שוויוני, את הסביבה הקוסמית שבה אנו נמצאים ונדמיין אותה כמעבדת ניסויים שנחשפה בה הקוטביות על מאפייניה, קטבים הנוגדים זה את זה, סימטריה מובנית במערכות יחוס ועוד אינספור דוגמאות השואפות לשוויון כלל מערכתי.

חץ הזמן, או ליתר דיוק, התפשטות היקום, אותו אפקט המקנה את אחד ממאפייני הזמן שאנו חווים- העבר, ההווה ואחר כך "יופיע" באופן כרונולוגי העתיד. אלו הן פעימות הזמן. בתקופה הפרהיסטורית האדם מדד לכאורה את המשך בו הווייתו תוארה בין עליית החמה במזרח ועד עלייתה החוזרת לאחר שקיעתה במערב. אלו היוו לו יחידות מחזוריות כשם שכיום היחידות הללו נקבעות לפי תגובת אלקטרונים באטום הצסיום 133. (ראה תיאור לעיל.)

וכעת הגיע הזמן בו עלינו להסכים שגם בעת הקדומה ואף כיום, השימוש בפעימות מוסכמות אלו הן תוצר לואי של תנועה, בין אם מדובר בקינטיקה מכאנית קלסית או לבין זו המכונה קוונטית. כאן למרבה ההפתעה נחשפה בעיה אוניברסלית הנעוצה בתודעתנו וביכולתנו להבין את המושג עצמו. הזמן יהפוך לבעייתי ברגע שנרצה למדוד מהירותו של גוף במרחב. המדידה נערכת עם שעון אשר אף הוא מוגדר פיסיקלית כמערכת יחוס הנמצאת בתנועה או בתיאור מסורבל יותר, באמצעות מערכת הקואורדינטיבית של תנועה X, אנו מודדים את המערכת הקואורדינטיבית של תנועה Y כאשר אחד "משיג" את השני (השגה: הבנה) או מזווית אחרת: שעון "תופס" (תפיסה: קליטה) גוף נע, מעין תחרות ביזארית הנמשכת לה עד אשר הרצים מתעייפים. אכן אנלוגיה המתארת סתירה (קונטרדיקציה) ככול הסתירות! הזמן מתקרר ומתחמם בהתאם. איני יכול שלא להוסיף כאן את רעיונו המאלף של עמנואל קאנט:

"זמן וחלל הם קונסטרוקציות מנטליות ואינם חלק מהמציאות אלא בגדר מציאות עבורנו ? הם אינם קונספציה אלא פרספציה".

באחת הסכמנו שהזמן הינו תוצר לואי של מערכות ייחוס שבעזרתן אנו מנסים לאפיין מרחב דינאמי כבעל תכונות קיבוע של שדות סקלריים. כעת עלינו להמשיך הלאה ולהתמקד בתובנות אלו. לו התחבטנו תחילה בניסיון למצוא קורלציה בין משוואת בולצמן המתארת את תופעת האנטרופיה לבין קבוע האבל המתאר בצורה בסיסית את אחד ממאפייני היקום המתפשט, הינו שוקדים על אפיון החוקיות של היקום בנקודות במרחב המתפשט. כלומר היינו מוצאים מחזוריות בין תהליכי המקרו (תיאוריית האינפלציה של אלן גוט'), לבין המיקרו-יקום, תנודות קוואנטיות בתת-מרחב.

כה. הזמן כפונקציה של תהליכים

האם השימוש בכלים פרי המצאותינו (בהם מדידת המרחב והזמן הופך בר ביצוע בעקבות כיול ממדי המתבצע על פי סטנדרטים מוסכמים) אכן מאפשר תיאור מדויק של ההוויה המכונה בפי כול: המציאות?

מכיוון שזמן וחלל מתחלקים לאינסוף, לא ניתן לתפוס אותם בכללותם. מכיוון שהניסיון תלוי בזמן ומקום, הוא תמיד יהיה יחסי ולא מוחלט. במילים אחרות, תפיסתן של יחידת זמן ויחידת מרחב בחלל תלויה בנקודה בה כל אחת מהן הסתיימה והחלה באחרת. לכן החשיבה האנושית אינה מסוגלת להגיע למוחלט ותמיד תהיה יחסית למשהו אחר ? לנסיבתיות. (קאנט)

מה היה קורה לו מדדנו את משך ההתרחשות על פי אמות מידה אחרות כמו מספר משיכות כנפי צופית הדבש למדידת הזמן ומדידת המרחב על פי האמה, אורך עצם היד מהמרפק ועד שורש כף היד. לו היינו מודדים באופן זה את מעוף החץ באוויר מנקודה A לנקודה B כי אז התוצאה של מדידותינו הייתה נשמעת כדלהלן: החץ נע באוויר במהירות 155 אמות ל- 392 נפנופים. שאלה שמתבקשת בעקבות המדידה היא האם ישנה השפעה בעקבות המדידה על תוצאת הניסוי? לו לקחנו צופית דבר ומודדים את מהירות מעופה של זו על פי כלי המדידה החדשים הללו, האמה וצופית הדבש, האמנם היינו מקבלים תוצאה ניסויית שהיא רלוונטית ובלתי תלויה? הבחנה מעוררת תהיות לגבי פירושה של הדינמיות האוניברסלית, אם כפויה או אקראית וקצותיה נוגעות לא נוגעות בטכניקת הקוונטים ועיקרון אי הוודאות של הייזנברג.

בניתוח כל המידע המוצג כאן במאמר, אנו יכולים להשליך על מגמה בה הזהות האנושית