קמצוץ על יחסי פסיכיאטר מטופל 

פעמים רבות בדיקה אצל רופא אורטופד כרוכה במישוש ובלחיצות על המקום הבעייתי. כאשר המטופל פולט קריאת אייי - הרופא יודע שבמקום הזה כואב ושם קיימת בעיה. כך גם כאשר אנו נבדקים על ידי כירורג, קרדיולוג, אורולוג וכו`, הגוף "מספר" לרופא המפעיל גירויים על גופנו על אודות הבעייתיות כאשר היא קיימת.

אך הרופאים הבודקים איבר זה או אחר של הגוף אינם מעוניינים לבדוק את התנהגותו הכללית של המטופל שלפניהם. ואכן, כל עוד לא תהיינה חריגות התנהגויות מוגזמות מצד המטופל שלפניהם, אפילו לא יעלה בדעתם לשים לב אליהן ובוודאי לא התרכז בהם. כי ההתנהגות לצורותיה אינה חלק מהבדיקה שרופאי הגוף אמורים לבצע.

לא כן הדבר בקליניקה של הפסיכיאטר. שם, הרופא מעוניין כמעט אך ורק בהתנהגות של המטופל שהרי במדעי ההתנהגות עסקינן. כלומר, בקליניקה הפסיכיאטרית כמו גם באשפוז הפסיכיאטרי לסוגיו, מתעניינים בהתנהגות במובנה הרחב; האינטונציה (גוון הקול), המימיקה (הבעות הפנים), שפת הגוף (מיציבה ועד תנוחת הגוף), האסרטיביות (יכולתך לעמוד על שלך), סף התפרצות הכעס ומאפייניו, תוכן הדיבור על כל ההיבטים הקשורים בו וכיוצא בזה.

כאשר המטופל שואל את הפסיכיאטר, למשל: "האם אוכל לרדת במינון התרופתי?" אזי לפעמים הפסיכיאטר באמת סובר שאין מקום לירידה במינון כי זו עלולה לסכן את המטופל. אך לעתים די קרובות התוצאה הסופית - אם המטופל ירד בסופו של דבר במינון או שהמינון יישאר על כנו - פחות חשובה!

מה שהרבה יותר מעניין וחשוב בעיני הפסיכיאטר הוא: ההתנהלות וההתנהגות של המטופל במהלך המשא ומתן ביניהם על אודות הירידה במינון. לכן, די צפוי שהוא יתנגד לירידה שכזו במטרה לקבל מידע חשוב אודות ההתנהגות של המטופל. שהרי באמצעות צפייה מדוקדקת במשא ומתן שמתפתח עם המטופל הוא יכול לקבל מידע חשוב על מצבו ויכולותיו העכשוויות של המטופל שלו.

נוסף על כך, כיוון שבסופו של דבר המטופל הוא זה שיבלע את התרופות במינון שיסוכם, ברור שהוא צד מרכזי בעניין ובהתאם יש לו זכות לגיטימית להתמקח עם הרופא על המינון. עם זאת, אם יוסכם ביחד על מינון מסוים חובה על המטופל להקפיד על המינון שהוסכם. אם לא כן, יהיה זה חסר טעם להישאר בטיפולו של פסיכיאטר אשר בעת ובעונה מאחורי גבו המטופל עושה ככל העולה על רוחו בניגוד למסוכם ביניהם.