מסר של חלום 

בעבודה הטיפולית, הכלים שלרוב עומדים לרשותנו, הנם השפה והחקירה המודעת וכן תחושות גוף ורגשות. בטיפול, אני מחפשת את ההצלבה בין קונטקסט לסאב-קונטקסט: בין המחשבה או המילה שנהגו לבין מה קורה בגוף במקביל. אך לעיתים יש לנפש שלנו דרך נוספת לספר סיפור, לומר לנו דבר מה – החלום.

הבוקר התעוררתי מסדרה של חלומות לא נעימים. זוכרת שניים.
באחד, אני יוצאת מדירתי, שבחלום הייתה דירת מגורים במגדל אפור ומשוכלל מידי טכנולוגית. לא חיבבתי את הבניין. כשהתרחקתי ממנו שמתי לב ששכחתי את המפתחות ואת הנייד בדירה. אחוזת בהלה שבתי על עקבותיי כדי להחזיר לעצמי את המפתחות ואת הנייד, אך הבניין היה נעול בפני.

בחלום השני, קבעתי להיפגש עם זוגתי במלון שנמצא באי שם בעולם, חצוב כולו על הר. כשהגעתי למלון בשעת ערב, גיליתי מקום אקזוטי אך גם מאיים קצת. חדרי המלון היו למעשה מערות בתוך ההר, שבנויות מסביבו ושבילים מוארים בתאורה חלשה, מגודרים במעקות במבוק. הנחתי את מזוודותיי בחדר ומיד יצאתי לפגוש את זוגתי בחדר שלה. טיפסתי במעלה השביל המתפתל. נכנסתי בשמחה למערה שלה ומצאתי אותה מחייכת לקראתי. עד כאן הכל יופי. אבל ברגע שנפגשנו, התחוור לי שאין לי מושג כיצד לחזור על עקבותיי, מה מספר החדר שלי. נבהלתי משום שכל החפצים שלי נותרו מאחור ונראה שאיבדתי גישה אליהם.

מציאות חיי כיום, שונה מהותית מבעבר. אין יום שאני לא מברכת על התנועה והשינויים, אבל גם אין יום שבו אני לא מרגישה געגוע לודאויות ויציבות שהיו שלי פעם, לכל מה שהכרתי אודותיי. לא פעם אני מביעה משאלה לחזור ללימור של פעם, לחלקים שהיו באישיותי ונדמה שאינם עוד. געגוע לימים שבהם חייתי באשליה של ידיעה מלאה אודות עצמי והעולם. או לפחות אמונה שהעולם ואני בתוכו, ניתנים לידיעה ברורה ונטולת שינויים. כמו 2 + 2 = 4. ימים שבהם חשתי בתקשורת הדוקה עם העולם ולא התקיימה אופציה של תלישות. ימים בהם היה לי מבצר פרטי ונטול זיקה של תלות, ימים בהם ידעתי בדיוק מה אני רוצה ומי אני בכל סיטואציה אפשרית.
הימים הללו חלפו. המגדל האפור מהחלום הראשון, זה הם. החדר ומטלטלי בתוכו בחלום השני,אלו הם. היום, מה שברור לי זה שלא ברור לי ושגם לא הכי נעים לי.

בספרו "תליין האהבה", כותב ארווין יאלום אודות מצב נפשי אותו הוא מתאר כסירה הנסחפת ממקום עגינתה, אך היא סירה בעלת חושים המחפשת נואשות מקום לעגון בו, יהיה אשר יהיה. יאלום מניח שזהו מצב קצר טווח, בו הנפש משוחררת מדיבוק עבר וזמינה להיטמע בתוך דיבוק חדש ומהר. הוא רואה בטווח הזמן הקצר הזה, חלון הזדמנויות לחזק ולייצב את הסירה המטלטלת, כך שתוכל לסמוך על יכולת השיוט שלה ולא תמהר למצוא נקודת עגינה חדשה. משום שעגינה, אינה כל מהותה של הסירה. זו רק אחת האיכויות שלה.

המציאות היא רקדנית בסגנון חופשי, באולם נשפים בבעלותה, שנקרא "החיים". היא נקראת בדרכינו ומפתה אותנו באצבעה לרקוד ולהיסחף איתה. כל עוד יש נשימה באף, אנחנו רוקדים. לזאת נבראנו. אז המציאות רוקדת ואלס ואנחנו לומדים לרקוד ואלס. בדיוק כשצעדי הואלס הוטמעו כולם בתוכנו ואנחנו מרגישים בשליטה, בנוחות ובוודאות... המציאות מחליפה סגנון לסלסה! הרגליים מתבלבלות, הריקוד שלנו מסורבל ונטול חן. חסרי ביטחון ומתוסכלים, אנחנו רוצים את הואלס בחזרה, אבל זו כבר לא החלטה שלנו. כי החל מהרגע שהצטרפנו לריקוד, המציאות מובילה את הנשף.

לעולם לא נהיה מה שהיינו פעם. זה בסדר לרצות לעגון, זה בסדר לשאוף לביטחון וודאות. לא פשוט בכלל להתמסר לטלטלות, להתנהל בצעדים מקרטעים בלי לדעת כיוון ומטרה. נו...אז מה עושים?
קודם כל עושים קפה וסיגריה שאינה מועילה לבריאות (עד שיוכח אחרת) ואומרים "פאק איט"  - מסכימים לחוסר הנוחות. לא נעים? לוקחים אויר ומתבוננים במציאות. הרי הסכמנו להתמסר אליה. יש בנו משהו שזקוק לשינויים ולהתחדשות, לניעור של הישן ופינוי מקום לחדש. אלמלא קיומה של כמיהה זו, היינו מתים חיים. כשתגיע ההסכמה לשיוט בחוסר הנוחות, תבצבץ יכולת הלמידה וההתאמה המחודשת למציאות. להערכות שונה, ואולי אפילו חדווה שבשהייה במצב נטול ודאויות וכיוון. או לפחות הכלה של מצב זה.
אני מוצאת, שדווקא השהיה בחוסר יציבות, מאוד מחזקת. אין כאן התכחשות לכמיהה ליציבות, כמו שהבנה שאת המשאבים והכוחות הפנימיים, אמצא דווקא בתוך האתגר ולא בתוך המוכר.
אמת, אפשר ללכת לאיבוד, להתרסק. ככה זה כשחיים.
גם אם יבחר חיים נטולי אתגרים, הרי שמרגע לידתו, התינוק מתפתח לקראת ימיו האחרונים כקשיש.

אגב,יום אחד נתעורר בבוקר ונגלה שדווקא די נוח ודי מוכר לנו בסלסה. מתי זה יקרה? כשהרקדנית תעבור לאלקטרו.