הסוור
היא לובשת את מיטב בגדיה ומגיעה אל הנמל. יושבת שם כשעתיים, לפעמים אף יותר, מביטה באניות הכבדות, שמגיעות לפרוק את תכולתן, בסבלים העומסים את הסחורה ובספינות הקטנות יותר, שמוליכות נוסעים ממקומות שונים בעולם אל מקומות אחרים.
יושבת זקופת גו, רגליה משוכלות וידיה העטויות כסיות לבנות, כצבע בגדיה, ארוכות ועדינות עד לגובה מרפקיה, מונחות בחיקה. על דש ג'קט חליפת החצאית, שחובקת את מתניה הצרות, מתנוססת שושנה לבנה, חלק ממטפחת, שכרוכה סביב צווארה. שפתיה משוחות באדום עז וכובע רשת, שמטשטש מעט את קרני השמש המלטפות בערפה, מונח מוטה זוית, על ראשה. היא אשה עצובה, יפה ושותקת וכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף, באותם ימי ראשון בהם נדמה היה לו, שמושא צפיותיה לעולם לא יגיע.
הוא פורק את משאותיו, מביט לעברה ולא מעז לגשת. גם בימים חמים, כשניכר שישיבתה קשה עליה, אין בו אומץ להציע לה מים לשתיה, מתוך המיכל הגדול, ממנו שותים הוא וחבריו לעבודה. בגדיו מוכתמים וריח חמצמץ של זיעה, שנפלט בעקשות מנקבוביות גופו, מרחיקים ממנו במהירות את המחשבה על כך. הוא רק סוקר את מבטה, שנעוץ הרחק ממנה, מוטרד משהו וליבו כמה לעמוד על פשרו. מבלי שירגיש, הפכו ימיו לציפיה מתוחה, ממשמרת יום ראשון אחת לאחרת, כאלה שאיש מחבריו לא שש לקבלן ואילו הוא היה לוקחן בשמחה על עצמו ולו רק כדי שיוכל לשמור עליה בעיניו.
אולי זו הבעתה או צורת ישיבתה, הוא אינו יודע לענות, גם לא לעצמו, על הצורך המתגבר בו לדבר איתה, להקשיב לצליל קולה ואולי, לפגוש את עיניה מביטות בו חזרה, למרות שצליל קטן וזדוני, אי שם בירכתי גאוותו, היה מרים לפעמים ראשו וצוחק ברשעות, ש"אין סיכוי, שאישה כמוה תסתכל לעברך". הוא היה מקשיב, שותק, ממשיך לפרוק ולהעמיס ולהציץ בה כהרגלו. פעם אף היה נדמה לו, כי הפנתה אליו לרגע את ראשה. בפעם אחרת, דימה לראות בשפתיה היפות, עיקול קטנטן של חיוך והוא זוכר, שעצר לרגע מעבודתו, נרגש ותוהה בינו לבינו, אם היה צל החיוך מיועד לו.
באותו יום ראשון, הוא לא ישכח, איך הקדימה לקום ממקומה, יישרה את קפלי חצאיתה ואת ירכית מקטורנה והפנתה את ראשה מאותה נקודה קבועה, בה היתה נועצת עיניה ישירות אל עיניו. התרגשותו ניכרה על פניו והמשא שבזרועתיו החליק מטה ואלמלא הצליח לעצרו בזמן, היה מן הסתם מתפזר לכל עבר. מבוכתו העלתה בה חיוך, היא נפנפה לו בידה, סבה על עקביה לאחור ופנתה לדרכה.
היא לא חזרה לנמל, הוא ידע שהיא לעולם לא תחזור, עוד כשהביט בה מתרחקת וחיוכה עדין שמור באפור עיניו.
* יונתן
בטנה שורפת והיא שוכבת אפרקדן, עיניה עצומות ופניה מעוותות בשאריות הכאב. הוא מרטיב את שפתיה בצמר גפן ומרים מעט את ראשה, מאפשר לה לשתות מים בקשית. הוא יודע שהכאב יתפוגג עוד ימים מספר ושעליו לטפל בה, כדי שיוכל להמשיך.
הוא מורח עליה "בפאנטן פלוס", הריח מזכיר לה ישבנים של תינוקות, טוב היא הרי התינוקת שלו ומותר לו לעצב אותה, כפי שהוא רוצה. אלה הם כללי המשחק של הקשר ביניהם, היא יודעת זאת יפה והוא בודאי שאינו שוכח.
"כשאסיים עם הבטן והשדיים", הוא מעביר יד בין ירכיה וממשיך "אעבור לקרסוליים שלך". היד שלו נעימה ומצמררת. "אני רוצה לקשט בענפי גלדיולה" הוא אומר והיא נזכרת ביונה וולך ובשירה 'יונתן' * "לא תארנו לעצמנו שאתה כזה", אמרו לו הילדים. האם גם הוא לא מתאר לעצמו שהיא...
הוא מעביר את כף ידו על שוק רגל ימינה, חופן את בשרה הרך בכל אצבעותיו." הנה, ממש כאן", עולה אצבעו מעל עצם הקרסול ומשרטטת קו מתעגל בהמשך מעלהו. היא שותקת, "אני רץ על הגשר והילדים אחרי", שורות השיר עוברות בהירות מול עיניה.
היא הסכימה לחור של נעץ ,אבל הוא רוצה והוא זה הוא והיא רק היא.
בטנה שורפת, אבל היא מזדקפת "לא רוצה עוד" אומרת ועיניה מישירות מבט אל הפתעתו.
"בסדר. לא עוד" הוא מתרצה ומוסיף "חשבתי שאת מסכימה לקצת דם".
* יונתן/יונה וולך
אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.
(קיים גם ביצוע לשיר)
