בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא... ועיניתם את נפשותיכם 

ראש השנה חלף עבר לו בסערה, הילדים חזרו "בשמחה" לבתי הספר 
מה שאפשר לי ולאישתי קצת לנשום ולאגור כוחות להמשך החגים והחופשות הבאים עלינו לטובה.
כהרף עין ובחטף עף לו חלף השבוע והנה אנו ניצבים שוב בערב יום הכיפורים הגדול.

כמידי שנה פונה אלי יקירתי בתחינה נרגשת במהלך הימים הנוראים ואומרת, בני, חייבים לסדר ת'אופניים לילדים. כידוע לכל פלוני ואלמוני ובמיוחד במרכז הארץ, כי, מינזמן הפך כי-פור ליום האופניים הבינלאומי.

חיש קל חזרתי לימי ילדותי והקמתי סדנא לשיקום אופניים, שימנתי, גירזתי, מתחתי,הידקתי, ניפחתי ולבסוף עמדו שלוש זוגות האופניים על הרגליים, הפעם הכנו גם רולר בליידס לנוגה והכל היה ערוך
ומוכן רק נותר לחכות לערב החג ויאללה ילדים, צאו לקרוע את כבישי ראש - העין.


ראיתי את אישתי היקרה מוטרדת ושאלתי בפולנית מצוייה, נו מה קרה  ?
אני לא יודעת מה להכין לחג אמרה, הרי חייבים לאכול ארוחה מפסקת לפני כיפור, 
חשבתי, אמרה, אולי אם אתה יכול ואתה פנוי,
תכין כבד קצוץ (הולך יופי עם חמוצים, חלה טרייה ומיונז), תעשה גם סלט תפ"א שוב במיונז

ואני אטגן קציצות ושניצלים שיהיה לילדים מה לאכול ולנו אכין לבבות ארטישוק במילוי בשר.
ואם לא קשה לך תשים סיר אורז שיהיה תוספת.

כמובן כי ענבל גם הוסיפה ורקחה מרק עוף נהדר והניחה בסיר

אטריות דקות שרצות יופי עם המרק.
וקינחה ברקיחת שלוש גלידות מוס סורבה בטעם מנגו והניחה במקפיא.

אה שכחתי את עוגת השוקולד, שיהיה לילדים משהו לנשנש.

השנה שיחקו אותה ושעון הקיץ עדיין תקף ולכן את הארוחה המפסקת התחלנו ב 17:00 וסיימנו כעבור 12.5 ד' כולל פינוי השולחן, היה מאוד טעים ונגסנו וטעמנו מזה מזה, חיש קל עשינו הערכות אחרונה לשילוח הילדים לרחובות ראש העין, כל ילד צויד ואובזר בתיק, ערכת מים, מכשיר נייד, חטיף, קסדה וערכת החייאה,

אני ניפחתי ובדקתי בעין חפוזה את צי האופניים וב 18:01 כבר ירדה החבורה להקפת נצחון ראשונה בשכונה.

ואפילו לונה הכלבה המג'נונה החלה להראות סימני חיים לקראת היום הקדוש. הכל היה מוכן ומזומן.

זכור לי כי בתור ירושלמי לשעבר, תמיד חשתי אשמה גדולה וכבדה רובצת עלי על כי לא הצלחתי לצום את כל היום ותמיד נשברתי מתישהו לאורך הדרך בעוד כול בני הבית צמו והתענו למופת.

קדושת החג הירושלמי וכובד ההרים סביב לה, יצרו ונטעו בי תמיד תחושת מחנק ויובש

ואני התייסרתי כהלכה בדרכי הצנועה שלי.

כמובן כי בירושלים של שנות ה 70 האווירה ברחובות עם הכנס יום כיפור הייתה צחה, טהורה ונקייה.

היינו צועדים אט אט ברחובות על הכבישים בדרך לתפילת קול נדרי בבית הכנסת זכרון קדושים בקרית יובל,

אבי היקר עטוף בטלית שכולה תכלת וקולות שופר הדהדו בינות להרים ולאוויר הנעים.

חג האופניים לא נראה אז במחוזותינו והרחוב עמד בשקט וקדושה עטפה הכל בחגיגיות.

יכולת ממש לשמוע רק את זמזום התפילה ונחירות עזות בין כותלי הבתים.

פגשנו את כל העולם ואשתו, שכנים, חברים של הילדים מבית הספר, משפחה, מכרים .
ולאחר מס' שעות חזרנו הביתה מותשים ורעבים ומלאי חרטה ועם מצב רוח מרומם.

למחרת חזרה הסגה בניחותא משהו , גיל ונוגה התעוררו באשמורת ראשונה וירדו לחרוש להם

סביב לכיכר מתחת לבית ולמרות חששותי כי הכיכר תתפרק לאחר הקפה שביעית
הכל עבר בשלום למעט פדל שבור באופניים של נוגה.

אני המשכתי לצום כדי להוכיח לעצמי משהו ורק נותר לסיים את היום עם ילדים שלמים ובחתיכה אחת,
ולתקוע לפחות שלוש יתדות של סוכה עם צאת החג ואז לרוץ לחסל את שאר המטעמים המחכים לנו במקרר.
לסיום נאחל לכל עם ישראל באשר הוא, שנה טובה ומתוקה, חתימה טובה ,
הרבה בריאות ופרנסה והכי חשוב סבלנות וכבוד הדדי  …. יאללה מחכים לשלומית בונה סוכה.