כריזמה
היא מביטה בהערצה באדם הפופולרי ביותר בחדר, איך הוא הופך מיד, למרכז תשומת הלב. גבר רגיל מראה לכל הדעות, לא גבוה במיוחד, גם לא נמוך, שמן או רזה. שיערו חום, כמו גם עיניו, גם לבושו אינו חריג ואינו מושך תשומת לב מיוחדת. הוא ודאי לא מאלה, שהיתה מסבה אחריהם את מבטה, כשהיו עוברים לידה ברחוב. אבל דווקא הוא, מכל האחרים מצליח בכל מפגש חברתי, ליצור יחסי קרבה אישיים עם אנשים מהרגע הראשון וידע איך לגרום לאחרים להרגיש מוערכים.
בעבר היתה בטוחה, שזהו כישרון מולד, אך אחרי שקראה על הנושא, הופתעה לגלות, שזו תכונה שניתן ללמד ולרכוש. הידיעה גרמה לה להביט בו אחרת וכשנלוותה אליו בפגישותיו, היתה בולעת אותו בעיניים מעריצות ומנסה ללמוד. כשהיתה עוברת בין חבריה הרבים, מתעניינת ושואלת לשלומם, היו עולות בה תמונות שהפנימה.
מזה כחמש שנים היא מזכירתו, מגיעה למשרד לפניו ואף נשארת אחריו. הוא רגיל בה וסומך עליה, מרגיש מאד נינוח במחיצתה, אך מעולם לא התעניין בחייה, שמחוץ לשעות העבודה וגם אם לעתים היה נדמה לו כמעוניינת בו, הוא אינו מערבב עבודה והנאה. עסקיו מהווים את מרכז עניינו ואיש אינו יודע מלבדו, שלמרות היותו מסוגל ללהטט בקרב עמיתיו, הוא אינו יודע להפגין יכולת דומה, בהקשרים חברתיים אחרים, במיוחד עם בנות המין השני.
מדי פעם היה מוזמן למסיבות או יוצא ברביעיה עם זוג חברים, שניסו להכיר לו חברה משותפת, אך אחרי הפגישה הראשונה, לא היו להכרויות אלה, בדרך כלל, המשך. יש שהסתיימו בסקס סוער וריקנות גדולה אחריו ופעמים אחרות, אף לידי כך לא הגיעו.
עד לשנה האחרונה, הדבר לא הפריע, אך מספרן ההולך וגדל של ההזמנות לחתונות ואף למסיבות הולדת ילד ראשון, גרמו לו מדי פעם לעצור ולהביט בחייו והיו ימים שחש, להפתעתו, בודד ומוכמר. בכאלה היה ממהר לשקוע ברשתות חברתיות, בקריאת דואר אלקטרוני או להכנס למיטתו עם ספר טוב שרכש והוא היה קורא סדרתי.
ארוע רודף ארוע וחג רודף חג, ימים שהבדידות היתה מכנסת אותו אל עצמו ועיסוקיו והיא היתה ממשיכה להביט בו, באותן עיניים עורגות שלה והימים נוקפים והעבודה מתגבהת מעל שולחנותיהם ומתמעטת ומתגבהת שוב ויום הולדתו חולף ושלה מגיע וחולף אף הוא ועל שולחנו מונחת ביום מן הימים מעטפה מעוטרת באותיות מוזהבות ומשהו בו חולף וממשיך ויום חתונתה מגיע.
כשבת זוגתה חובקת את מותניה והחיוך מציף ומאיר את פניה, עיניו מתעננות וצביטת קנאה מפתיעה, גורמת לו להבין, שכעת כבר זריחתה לעולם לא תהיה עבורו מובנת מאליה.
***
עוגה
"אם אתה רוצה להיות לי מאהב, אני רוצה ממך יותר זמן ותשומת לב", היא כותבת ומוסיפה, "אם אינך יכול להענות לבקשתי, אני מעדיפה להמשיך מכאן לבדי".
הוא סיים לקרוא וחזר על הכתוב בשנית ובשלישית ומחק את הודעת הטקסט, ממסך הסלולרי שלו, מנסה לשמור על ארשת פנים קפואה. אשתו, שיושבת לידו במכונית, חשה בתנודה הקלה, "הכל בסדר, יקירי?" היא שואלת והוא מחייך ועונה שוודאי, הכל כרגיל ויודע, שהיא קוראת בו את השינויים, ממש בכל הבעות הפנים.
הם נוסעים ליום ההולדת הראשון של הנכד. ממש בן שנה השובב הקטן והוא, שכרוך אחריו בכל נימי נפשו, רצה רק לחזור חזרה אליה, לתפוס חזק את כתפיה הדקיקות ולהצמידה אליו.
הדרך מתארכת ואשתו, שחשה בדריכות גופו, אינה פונה אליו ושותקת אף היא. שער המשק מתקרב לעברם והיא מברכת לשלום את השומר ונכנסת פנימה אל חניית האורחים. מכאן ימשיכו עוד כמה דקות ללכת ויגיעו אל בית חתנם, שבפאתי הקיבוץ.
אדם מעולם לא הבין את בתו, שהסכימה ללחצי בעלה ומשפחתו, להמיר את חייה העירניים של תל-אביב, בקיבוץ שכוח אל זה, אבל לא העז לפצות פה ונסות להניאה מהחלטתה. כל שרצה הוא, שתהיה מאושרת ובלבו קיווה, שאכן זו הרגשתה.
בלונים בשלל צבעים, שהיו תלויים בכניסה לבית חתנו, העידו על השמחה שבפנים. הוא לבש את הטוב שבחיוכיו ונכנס פנימה עם אישתו, כשתלת האופן הצבעוני, אותו קנו לזאטוט הקטן, תלוי על זרועו.
הגבר הניח את התשורה בפינת החדר וניגש לחבק את ביתו וחתנו. נכדו הקטן כבר היה בזרועות אישתו והוא ניצל את ההזדמנות, לגשת לחדר השרותים, שם יוכל לסמס בחזרה "אני רוצה אותך" ענה לה "טוב לי איתך". תשובה לא אחרה להגיע "בוא אלי עכשיו". הוא הרגיש את זקפתו מתעוררת "אני לא יכול". הוא יכל לראות בעיני רוחו את פניה המתכרכמות, את פטמותיה שמזדקרות לעברו ולהרגיש את הלחלוחית, שמתפשטת בין רגליה, כשידו חופנת את מפשעתה. הוא לא רצה לוותר על תחושת חוסר הגיל, כשהוא במחיצתה "אנסה מאוחר יותר" מיהל להקליד, כשמישהו הקיש על דלת השרותים "עוד רגע, ענה ומיהר להדיח את המים באסלה ולצאת החוצה.
עיניים נפגשו וחיוך נבוך מה ודלת השרותים ננעלה אחרי האישה שהזרה שלא הכיר, חברתם של בתו וחתנו, מן הסתם, הניח. אשה נאה, הספיק לסרוק כהרגלו את גופה במהירות ולדרגה בציון גבוה, בין העדפותיו.
האב חזר אל המולת המשפחה, מרגיש את חמימות האנשים, נכדו שהבחין בו דידה אליו ברגליו הקטנות, מושיט את זרועותיו אליו להרימו והוא מניף אותו גבוה וצוחק "אודי שלי" והקטן כורך את זרועותיו סביבו והוא מרוכז בו ובו בלבד ושוכח אותה ואת אשתו ורק הרגע הזה קיים כאן ועכשיו.
העוגה הגיעה ועליה נרות ו"יום הולדת שמח" הושר ואודי מנסה בכל כוחו לנשוף ולכבות והוא עוזר לו מעט והסלולרי שבכיסו רוטט. הוא מביט באישתו, שעסוקה בפריסת העוגה, כשבתו וחתנו מחלקים ממנה, שוקולדית ונוטפת וריחה משכר. הוא מוציא לרגע קט את המכשיר מכיסו וקורא את הכתוב "מצטערת, בכל זאת איני רוצה בך יותר. שמור על עצמך". הוא בולע את רוקו, מושיט יד לקבל את פרוסתו, אך אינו מצליח לנגוס בה כלל.
