הפגיעה הנמשכת בעתיקות הר הבית מול נסיגת שלטון החוק הישראלי 

ב - 18.5.2004 הקדישה ועדת הפנים של הכנסת שעות אחדות לדיון בסכנת התמוטטות הכותל המזרחי של הר הבית, שאחדים מנדבכיו התערערו באותה התקופה. לדיון, שהתנהל על רקע פרסומים עיתונאיים בעניין זה, זומנו שני פקידים רמי דרג, האחראים מתוקף תפקידם על הפיקוח השוטף ואכיפת החוק בהר הבית, האחד בתחום העתיקות, והשני בתחום התכנון והבניה. השניים הודו כי אחריותם לכאורה, שבגינה זומנו לועדה, הינה אחריות פורמלית בלבד, וכי למעשה, נחסמת גישתם להר הבית ואף נחסם בפניהם מידע על הנעשה בו.

שלא כמנהגם כאשר מדובר בהר הבית, מקומם של שני בתי המקדש היהודיים בעבר ושל שני המסגדים, אל אקצא וכיפת הסלע כיום, נקטו הפעם שני הפקידים בלשון שאינה דיפלומטית ודיברו גלויות. יהושע דורפמן, מנהל רשות העתיקות, גילה בדיון, שעקב הנחייה מדינית של ראש הממשלה, הפיקוח של רשות העתיקות בהר הבית הוא חלקי, לא ישיר ולא רשמי[1]: "את המידע על כל פעילות הנעשית על הר הבית אנחנו מקבלים ממשטרת ישראל... אנחנו לא נמצאים שם...",הודה דורפמן, "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה קורה מבחינה ארכיאולוגית. להגיד לך שאני יודע... אני לא חותם על זה. חד וחלק זאת האמת".[2]"

גם מנהל אגף הרישוי והפיקוח בעיריית ירושלים, מיכה בן נון הבהיר, כי "לעיריית ירושלים יש אמנם אחריות פורמלית וסטטוטורית על הר הבית, אך בפועל אין לנו שום שליטה ושום גישה להר הבית. יותר מזה. יש גם מה שנקרא: 'מניעה יזומה', על ידי הגורמים ששולטים בהר הבית. אם זה משטרה וכיוצ"ב, על מנת למנוע מאתנו גישה ולמזער אותנו עם מה שקורה שם. כל ידיעה שאנו מקבלים היא לא רשמית. גם אם הכותל המזרחי יקרוס... אף אחד לא ידווח לנו. איש לא מדבר איתנו. אין לנו דרך להשיג מידע רשמי[3]". מי שבקיא במתרחש בהר הבית לא הופתע מתוכן הדברים, אלא מהעובדה שבפעם הראשונה הם נאמרו באופן פומבי. המציאות שאותה תיארו הפקידים הישראלים, שוררת בהר הבית כבר שנים, ואינה שונה גם היום.

על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מוטלת חובה על הרשויות המוסמכות לבצע פיקוח שוטף בהר הבית, אך בפועל מוגבלות סמכויותיהן של אותן רשויות. עיריית ירושלים, המשטרה ורשות העתיקות הונחו על ידי היוהמ"ש לדווח לו "כל אימת שתתגלה הפרה רצינית ומהותית של דיני התכנון או העתיקות, לפי המקרה". היועץ אסר על העירייה ועל רשות העתיקות לנקוט בכל פעולה לאכיפת החוק ובכלל זה פעולת הריסה, או הוצאת צו הריסה, גביית הודעות, מעצר והגשת כתב אישום - אלא בתיאום מוקדם עימו[4]. היועץ עצמו, כפוף בעניין זה לדרג המדיני העליון - ראש הממשלה. על פי נוהל שגובש, מוטלת גם על היוהמ"ש לממשלה, חובה לדווח לרהמ"ש, לפני נקיטת צעדים בהר הבית.[5]

הנזקים שנגרמים לעתיקות הר הבית, הם רבים וממשיים. בקיץ 1999 שיפץ הוואקף את האולמות התת קרקעיים שמתחת למסגד אל אקצא - אל אקצא הקדומה. בחללים התת קרקעיים הללו מצוי 'המעבר הכפול', המעבר היחידי שנשמר בשלמותו מתקופת בית שני, משערי חולדה שבכותל הדרומי של הר הבית ( השערים אטומים כיום - נ.ש.) אל תוך רחבת המקדש. שערי חולדה היו שערי הכניסה הראשיים לרחבות המקדש, בתקופת הבית השני. ב'מעבר הכפול', נשתמרו ארבע כיפות, שבהם חרוטים תבליטים מגולפים באבן, מעשה ידיהם של אמנים יהודים מלפני 2000 שנה.[1]הוואקף ביצע במקום חפירות בהיקף נרחב ושינויים מרחיקי לכת, והמעבר הפך להיות חלק מרכזי ובלתי נפרד ממסגד מוסלמי חדש, אל אקצא אל קדים.[2] אנשי רשות העתיקות הגדירו את שהתרחש במקום באותם הימים כ'עוולות ארכיאולוגיות"[3]

[4]בסוף נובמבר 1999 חפרו אנשי הוואקף והתנועה האסלאמית הישראלית בדרום מזרח הר הבית בור ענק ששטחו כ - 1600 מ"ר ועומקו כ - 15 מ'. הם חשפו ארבעה קשתות ( פתחים) עתיקות שרוחבם כארבעה מטרים וגובהם כעשרה מטרים. את תכולת הבור, הם העמיסו על כ- 200 משאיות שנעו הלוך ושוב ופינו מהבור באין מפריע אלפי טונות של אדמה עשירים בשרידים ארכיאולוגיים מכל התקופות. התכולה הזו נשפכה כפסולת עפר בנחל קדרון ובמזבלה העירונית באל עזריה, סמוך למעלה אדומים.

השורה התחתונה היא איפוא זו: רשמית - חוקי ישראל חלים בהר הבית. מעשית - חוקי ישראל אינם נאכפים בהר הבית. הממשלה, רשויותיה ובית המשפט משלימים עם מצב זה, בשל מה שמוגדר 'רגישותו הדתית הגבוהה של האתר והחשש לשלום הציבור אם יתנהג החוק שם כבכל מקום אחר'. הוואקף, התנועה האסלאמית וגורמים אסלאמיים מנצלים מצב זה ופוגעים פגיעה משמעותית בעתיקות הר הבית. המשטרה היא הגורם הדומיננטי הישראלי בהר הבית ופעולותיה מתואמות ישירות עם לשכת רהמ"ש ולשכת היועץ המשפטי לממשלה. לרשות העתיקות ולעיריית ירושלים השפעה מוגבלת בלבד על הנעשה באתר.