לאלו שחיים במקסימום 

מוקדש לאלו שאוהבים ליצור בחייהם.

מאמר זה לא מיועד לכולם, וזה בסדר, חלקנו אוהבים את החיים מסודרים ומובנים, כך טוב לנו לחיות. במאמר הזה אני אתמקד בהפוכים מכם, אלו שאוהבים לבנות וליצור, יש להם דחף וחוסר שקט לעוד שלב, עוד פיתוח ועוד יצירה. בכל דבר שהם בונים הם מרגישים שיצרו משהו מבפנים. זה יכול לבוא במגוון תחושות של כיבוש, יצירה, הולדה ועוד, כל אחד ושפתו שלו.

היוצרים, אנחנו חיים את חיינו מזווית אחרת. השאלה שאנחנו שואלים את עצמינו זה לא איך נסתדר ונתייצב אלא, איך נצליח? איך נמצה את עצמינו? את החיים?

החוויה שלנו היא, שכל עוד אני לא חי במקסימום, אז אני לא חי. לחיות במקסימום זה בכל הזוויות בשמחה ובעצב, בעשיה וגם בהנאה. חשוב לזכור- אנחנו שונים האחד מהשני, בתפיסות, במחשבות וברצונות. אבל המאחד ביננו זה אנרגית היצירה-שכמובן גם היא על רצף.

האנרגיה הזו מובילה אותנו למקומות רבים וטובים. אנחנו מצליחים, מגיעים לחוויות שמסקרנות אותנו, מממשים את הכוחות שלנו, ממש כיף. כאשר אנחנו בחוויות הטובות האלה אנחנו ב-"היי", באנרגיות, העולם נדמה לנו כמתחת לכף רגלינו, אנחנו מסוגלים להכול, זו חווית אושר אדירה.

עד פה זה מדהים, יש לנו רעיונות מידי יום ביומו, וכל אחד יותר טוב ממשנהו, תמיד נמצא פתרון לכל בעיה, כי יש לנו מטרה אחת, והיא ליצור את המדרגה הבאה. אנחנו בחוויה של פוריות ויצריתיות- על הסוס.

עד ש... התעייפנו. משהו בנו נגמר, ופתאום אנחנו מתמודדים עם חוסר היציבות המובנת בחיינו. מתמודדים עם מה שלא הצלחנו עוד לעשות, ויושב עלינו כבד. מתמודדים עם הדרך שאנחנו עוד רוצים לעבור, ובעיקר עם הציפיות העצמיות שהיצירתיות שלנו מייצרת.

ואנחנו, כמובן, ככל שהאושר יותר גבוה, כך העצב יותר עמוק. הדכדוך תופס אותנו, במין תחושה שאין לנו עוד סיכוי. זה כמו גלגל כזה של עליה גבוהה וירידה גבוהה ושוב עליה, כי בסוף אנחנו מתאוששים ומתאפסים על עצמינו וחוזרים לנצח את החיים, וליצור בהם את מה שנרצה.

ועד כאן זה בסדר, בעיקר אם טוב לנו עם זה. אם אנחנו מקבלים את מצבי הרוח המשתנים, מכירים בצורך שלנו לנוח לפעמים ולאגור עוד כוחות. מכירים בכך שהעצב חולף כשמצבורי האנרגיות מתמלאים מחדש.

איפה כדאי לנו לשים לב:

א.      אם אנחנו מכבים את היצרתיות שלנו כי אין לנו כח להיי-דאון הזה.

ב.      אם אנחנו פוגעים באהובינו, והם לא מסתדרים עם השינויים העוברים עלינו.

ג.       אם אנחנו מפחדים לעלות ולהצליח בגלל העצב שיהיה אחרי.

ד.      אם אנחנו מותשים מעצמינו.

הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל לזהות שאנחנו פועלים בחיינו מתוך- יצירה, זה מה שחשוב עבורנו, יותר מיציבות, בטחון מוגנות ועוד. זו דרך חיינו.

הקבלה של עצמינו "היצרתיים" עשויה להיות חשובה ביותר, בעיקר לנוכח הסביבה שיכולה להבהל או לדחוף אותנו לפעול בדרך שמתאימה להם. מותר וחשוב לזהות מה מפעיל אותנו ולעבוד יחד איתו.

אחרי שמקבלים את עצמינו, זה הזמן לבדוק גם איך אנחנו עושים זאת בדרך הטובה ביותר עבורנו.

אם מתיש אותנו השינויים במצבי הרוח, אם אהובינו נפגעים בצורה זו או אחרת מדרך פעילותנו, או שאיננו מעיזים, בגלל המחיר, לפעול בדרך היצרתית שלנו, זה הזמן לבחון, איך מתאים לנו להשתמש בכח המניע הזה. האם אנחנו רוצים ליצור לעצמינו מסגרת יציבה יותר, שבתוכה נפעיל את היצירתיות. האם אנחנו יכולים לתקשר בצורה מוצלחת יותר עם אהובינו כדי שלא יפגעו מאיתנו או להתאים בין הדחף שלנו ליצור לצרכים שלהם. חשוב בהקשר הזה לזכור שככל שלאהובינו לא יהיה טוב, גם אנחנו בסוף ניפגע מזה. ועוד משהו זה שלאהובינו קשה זה לא אומר שאנחנו לא בסדר או שהם לא בסדר, זה רק עניין של אופי והתנהלות אחרת בחיים. אם אנחנו מותשים מעצמינו, אנחנו יכולים לבחון את כמות האנרגיות שאנחנו משקיעים ביצירה, למול הכוחות שמתאים לנו להשקיע בה. זה בעצם הזמן ליצור את החיבור בין מה שאנחנו רוצים בחיינו לבין מה שמצוי בהם ומתאים לנו.

יצירה זה כח ואנרגיה, והיא מביאה איתה המון טוב עבורנו, רק חשוב שמניע היצירה לא ישלוט בנו אלא שאנחנו נעזר בו ע''מ להגיע לאן שנרצה.

בהצלחה ביצירה התואמת לחיינו המציאותיים.