בכל רגע מתחילים מחדש 

בכל רגע אנחנו מתחילים מחדש  -

בכל בוקר קמים מחדש, עושים צעד מיקוד לכיוון חדש, עושים תנועה חדשה, פוגשים מחשבה חדשה, זה טבעי, זה קורה לכל אחד בכל גיל בכל מקום, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא.

ולמרות זאת - המושג 'להתחיל מחדש' מעורר מידה מסויימת של חשש, דאגה. באופן אוטומאטי איזשהו ערעור עולה – האם אני רוצה להתחיל מחדש? זה בכלל טוב לי? שווה לי?

מאיפה החשש?

הכל נובע מהגורם של אי-וודאות, זהו מרכיב שקיים כמעט בכל פעולה שאנחנו עושים. עצם ההתקדמות מעידה על דחף שמניע אל משהו חדש שהולך להתגלות.
אצל הנכדה שלי בת 7 חודשים כל הושטת יד מעוררת השתאות. היא נעה כל הזמן אל הלא-ידוע, מגלה תנועה חדשה, מרחב חדש, מגע חדש, קול חדש. כל גילוי כזה מעורר תגובה חדשה, שבשלב הזה היא עדיין אינסטינקטיבית, אין כאן מחשבה עדיין, והתגובה שלנו אליה כל כך מרגשת, נקייה משיפוט וביקורת.
כשתינוק מגלה את 'אני רוצה', 'אני יכול' – זה הרגע בו התובנה מתחילה לנבוט, ההבנה מתחילה להתגבש והוא מתכוון לכבוש את כל הלא מוכר -

כאן מתחיל הסיפור:

החדש הרי לא מוכר, בשנייה שאנחנו עוצרים כדי להכיר את החדש – זו השנייה בה מזוהה מחשבה.
המחשבה - היא גורם הספק והשאלות והפחד והתסכול: להכיר מה עומד כאן מולי, האם הוא מפחיד? האם אני מבין אותו? ואם אשגה? ואם לא אצליח? ומה אם בחרתי לא נכון? ועוד כהנה וכהנה מחשבות שהולכות ומתחכמות עם השנים וההתבגרות והניסיון.
חשוב לשים לב:
הקושי להתחיל מחדש מאיים עלינו רק כשאנחנו עוסקים במחשבות שלנו: ההרגלים שהפנמנו, הערכים שלמדנו, האמונות שגיבשנו, היחסים שיצרנו, האמיתות שמעצבות אותנו - כל אילו באים לידי ביטוי במחשבות שלנו על מי שאנחנו - וכאן 'החדש' מאד מאיים, לפעמים מאד קשה לנו איתו.

לדוגמה:

אדם בשנות ה-60 לחייו הגיע לברור איך יתנהל במצב החדש שהוא עתיד לעמוד בפניו בעניין פרישה מהעבודה, גברת בשנות ה-40 מגיעה בחרדה גמורה לבדוק איך תסתדר אחרי ניתוק קשר זוגי שחייתה בו במשך 23 שנים, אשה צעירה באה בדאגה גדולה לבדוק איך חיים אחרי גילוי סרטן שד בגופה, אשה אחרת לא יודעת איך להמשיך מערכת יחסים שהיא מעוניינת בה אחרי מריבה קשה ומשפילה בינה ובין בן זוגה.
אילו, ורבים אחרים, הגיעו כי לא ידעו איך מתחילים מחדש.

בתהליך שעברנו יחד גילינו שלא תמיד יש רצון להתמודד עם המצב החדש - 

יותר מדי אי-וודאות
יותר מדי סיכונים וקשיים
יותר מדי מאמץ ללמוד להסתדר מחדש
יותר מדי איבוד ביטחון וערך עצמי
יותר מדי הפסדים - האם שווה להפסיד גם את המעט שיש בשביל משהו לא ידוע?
יותר מדי סימני שאלה.

הנה דוגמה של קושי להתמודד עם מצב חדש מתמשך:

משה מודה על תהליך יפה שעשינו יחד ב'עבודה' של ביירון קייטי, ומדגיש שמרגיש רע כי אם יוותר על המחשבה שהוא יודע מה טוב לתלמידים שלו הוא יימצא במצב חדש ולא יוכל לתפקד במקצוע שלו כמורה.

תשובתי הייתה:

"איש יקר, אתה יודע מי אתה וחלק מזה זה המקצוע שלך, זו המומחיות שלך ובזה אתה חזק.

אבל אתה לא יודע מה טוב לאחר, למי שלא אתה, אתה לא יכול לדעת שאם התלמיד ילמד את מה שאתה מלמד יהיה לו יותר טוב. בשפה שלנו - בביזנס שלי מי אתה כשאתה חושב שאתה יודע מה טוב לו? גם אם אתה המורה של הקבוצה והוא רק התלמיד.

אתה זוכר מה קייטי אומרת? - היא תמיד, אבל תמיד – התלמידה, היא לא המורה. במילים אחרות היא לא יודעת מה טוב לאחר,
היא לא יכולה ללמד אף אחד מה טוב לו, מה נכון לו. היא רק יכולה להקשיב, להיות פתוחה ולהבחין איך נכון לה להגיב. אם ברגע מסויים היא על הבמה ובאולם יש קהל - גם אז היא עדיין תלמידה. היא מקשיבה לקהל שלה, שומעת אותו, מדברת אליו, עונה לו,
יש דיאלוג. כל אחד בקהל יכול לשאול אותה והיא תענה מעולמה שלה. אולי התשובה תעזור גם לשואל, ואם לא - זה לא הביזנס שלה לתקן או לשנות או לשכנע אותו. כנראה שהוא עדיין לא מוכן לקלוט את המסר החדש בשבילו. זה הכל, ואין לזה שום השלכה או השפעה עליה, על קייטי.

אז - שים לב איך אתה מתמודד מול התלמידים שלך ואיפה הבלבול. האם חובת הידיעה של התלמידים חשובה או תחושת הערך העצמי שלך כאיש מקצוע?
זה מה שאני יודעת ונכון עבורי, ואני לא יודעת אם התשובה טובה גם לך.
מקווה שהארתי לך במשהו".

רוב האנשים מצליחים לקיים את פעולותיהם בהתייחסות לסיטואציה חדשה תוך תחושה יחסית של ביטחון, גם אם בצעדים איטיים ומדודים.
יש שנשארים בחוויה מתמדת של אי וודאות, חוסר ביטחון.

אבל יש רגע אחד שהופך את הכל לכדאי -

הרגע הזה קורה כשכל אחד מהאנשים, שמוכנים לבדוק, מוצא את נקודת החוזקה שבו,
מגלה שיש בו כוחות לעמוד מול מה שנחשב בעיניו כמאיים,
שיוצא אל ההמשך החדש בחייו באופן משמעותי, ברור ועוצמתי, עם ערך אמיתי שנוצר ומאפשר שינוי.

לרגעים האלו מכוונת הפעילות ב 'מיקוד בשביל התוצאות'.

רבי נחמן מברצלב אמר: "עקר כל הדברים הן ההתחלה. כי כל התחלות קשות, מחמת שיוצא מהפך אל הפך".

ביירון קייטי אומרת: אין סוף ואין התחלה, מה שעושים כאן ועכשיו – זה תמיד ההתחלה הנכונה, הווה מושלם כמו שהוא. "התודעה מופיעה רק כדי לשים קץ לעצמה" (אלף שמות לאושר, מע' 133).

ואני אומרת – חבל על כל רגע שאנחנו מפספסים ומאפשרים לחשש לתסכל אותנו ולמנוע מאיתנו את גילוי העוצמה והשמחה שבהתחלה מחדש. ואף פעם לא מאוחר מדי להתחיל, כל אחד יכול ואי אפשר לשגות,
מניסיון אישי - חבל על הזמן!