פריחת החרדל
היא הולכת בשדות. ריח מיצם של שאריות פרחי החרדל הצהובים, שנוכשו כדי להכין את השדה לזריעה, עולה באפה חריף וצורב. כמו ריחה של הפעם הראשונה, בה נכנסה בסוד הנשים. שבוע קודם לכן עוד שכבה בינות לפרחים, מוצצת גבעולי חמציצים ומביטה בשמים, הוזה את חלומותיה בעיניים פעורות. לפעמים היה מבטה עוקב אחר פרפר מלטף והרוח מצמררת את ערום גופה. 'ילדת טבע' היו מכנים אותה בחיבה והיא מתרוצצת לה יחפה בשבילי המושבה, מפזרת חיוכיה לכל עבר.
השדות נפתחים אליה ואיתם ריחות האביב. כשהיתה מביטה בתאומותיה מתרוצצות לפעמים, ממש בשדות אלה של ילדותה, יכלה לראות את השתקפותה שלה בתוך פרחי החרדל, שצימחו מחדש וריחם כבר אינו עולה בנחיריה.
בגחמת רגע פשטה את בגדיה, רכנה אל האדמה מרחרחת בה, בטנה צמודה אל הפרחים והשמש מרקדת על גבה צלללים צללים. היא לא יודעת כמה זמן שכבה כך, אך משפקחה שוב את עיניה, השמש כבר עמדה ברומם של השמים וגבה להט באדמומית חדשה. היא התיישבה, מחייכת לעצמה הושיטה ידה אל חולצתה, אך זו, כמו גם חצאיתה, נעלמו כלא היו.
זוחלת על ברכיה, החלה מגששת אחריהם ולשוא. הצהוב מסביב החל להסמיך והרגשתה הלא נעימה, החלה מתחלפת, עם התגברות החשיכה, בחוסר אונים וחשש. היא ידעה שחסרונה לא מורגש. בנותיה גרות בביתם ובעלה בנסיעת עסקים באירופה. כן, היא לגמרי לבדה, עירומה כולה, קר לה, בשמים הירח מלא ואין נפש חיה בטווח ראיה.
בצר לה, החלה לזמזם לעצמה שיר ערש, שאמה היתה שרה לה בילדותה. רב מילות השפה הנשכחת, רחקו מזמן מהבנתה, אך הצליל המוכר הרגיע אותה. הזמזום הפך בהדרגה לשירה וזו הפכה למחרוזת. היא קמה ממקומה והחלה להניע את גופה לצלילים והצינה שאפפה אותה החלפה בזיעה קרה, עם התגברות קצב הריקוד. היא שרה ורקדה, שרה ורקדה, ככה ערומה ויחפה וכבר שכחה למה.
מופלא היה להביט בשערה המתנופף ובעירומה הבוהק לאורו של הירח. הוא לא ידע כמה זמן עמד כך מביט בה בשתיקה והיא, שקועה בשלה, אף לא שמה ליבה אליו, מחזיר את בגדיה למקומם ומסתלק בדממה.
**
התיאטרלית של הסופרת, שבעצמה נראתה כאחת הדמויות מסיפוריה, אינה מרפה ממנו. עיניו בוחנות אותה מכל הכיוונים והוא מנסה לא למשוך אליו תשומת לב מיותרת. צבעוניות הבגדים, תסרוקת השיער, הבעות פניה ויותר מכל קסמן של מילותיה. הוא מתמכר בכל הגוף הוא מרגיש, איך הן מחלחלות אל מתחת עור הפיל שלו.
הוא יודע שמי שיש לו מה להראות לא מסתיר דבר, שאינו יכול להיות מה שהוא לא. והוא מקנא בה על היכולת הזו שלה, להשאר נאמנה לעצמה ופשוט להיות היא. גם הוא היה רוצה להיות היא ולו רק לרגע לחוות, את שכמדומה עובר עליה, בזמן שהיא יושבת ככה נינוחה מולם, פורצת מסגרות במילותיה ומרכיבה אותן מחדש לצרכיה, יוצרת עולם ומלואו של יש. המון יש.
ואצלו תופס האין-יש כל כך הרבה מקום, דוחף מתוכו לצדדים, מתרווח בנחת, בעוד הוא עצמו מתכווץ ונעלם. לא תמיד היה האין-יש כל כך גדול בו. רק בשנים האחרונות תוכנו השתנה ותפח ועימו אבד גם בטחונו ושמחת החיים שפעם היתה, נעלמה גם היא ואיננה.
והנה כשהוא יושב כך ומקשיב לקולה, עוברות בו צמרמורות מעונגות של פעם, כאלה שידע לפני האין-יש של היום והוא רוצה לקבע את התחושה, לעצור את הדקות מלנוע ולטבוע בתוכה. לשכוח עצמו בתוך כישופן של המילים, ממש כמו באגדות שהיה קורא בילדותו, או בספרי המתח והריגול ואפילו בנבכי החלל של ספרי המדע בדיוני. ככה הוא רצה, מרגיש חוסר אונים מתקרב ומאיים להשתלט עליו ולו רק מהמחשבה, לאבד את היש הרגעי, שעוטף חמים ומערסל.
היא מסיימת והאנשים סביבו עוזבים את האולם הקטן זה אחר זה והוא, שמשום מה ישב בשורה הראשונה, ממש מול הבמה, אינו מצליח לנתק עצמו מכסאו. הוא מביט בה מתנהלת בקצב שלה, אוספת את חפציה ותיקה, מטיבה את השמלה שעליה ואת הסרט, שכרכה סביב שערה.
הוא אוסף כל פרט ופרט בה, מלקט זכרונות לאין-יש שעומד להגיע והיא, כמו חשה בכובד נוכחותו, מסבה לפתע את פניה אליו. מבטה ננעץ בו, מתקבע בעיניו והוא מרגיש איך החיוך המדבק שלה, שמכוון רק אליו, מבין את מצוקתו ומבטיח, ללא מילים, שמעכשיו הכל יהיה בסדר.
