רגליה
אני חייב לגלות לכם סוד קטן. יש לי את זה. ממש יש לי אותו מתגלגל בתוכי ונדלק ברגע המתאים. כל דבר שקשור אליהן, יכול להדליק אותי. גרביונים, עדיף שחורים-שקופים ועדיפות עלי, אלה עם דוגמת התחרה העדינה, שמטפסת ברכות מעצם השוק במעלה הרגל. האמת היא שבשעת דחק, גם אם עוברת עליהן "רכבת", הן תעשנה לי את זה.
כן, אני מודה כפות רגלי אשה, בתוך נעלי עקב דקות, מגרות אותי. אני חושב שבעגה המקצועית, קוראים לזה פטיש.
רב החברים שלי מתלהבים ממראה שדיים יפות, ישבן מוצק או עסיסי, פנים, רגליים ארוכות או גוף חטוב. אצלי זה שונה. היא יכולה להיות האשה הנחשקת ביותר שקיימת, אבל אם כפות רגליה מוזנחות או הנעליים, שבהן היא מטמינה את אוצרה אינן לטעמי, אין סיכוי שארצה בה. אולי זו עמידתה שמשתנה, או הליכתה המעכסת, או הקשת שנמתחת בכפות הרגלים שנתונות בסד הגבוה של הנעליים. אני לא ממש יודע, אבל נעים לי לחשוב שההליכה בהן, לא נוחה ככל שתהיה, מיועדת לענג אותי ולמשוך את תשומת לבי.
ליאנה היו כאלה ואת רגליה הארוכות והמופלאות, דאגה לטפח בפדיקור באופן קבוע ואף למשוח עליהן לכה אדומה בוערת. היא היתה משחילה אותן בתוכן ומתקרבת אל שולחני, כשבידיה הבלוק הצהוב, בו הייתי מכתיב לה את המשימות לבוקר הקרוב. גם אצבעות ידיה היו עשויות למשעי, ארוכות צפרניים והלק בהן תואם לזה, שבצבצץ מסנדליה המפתים.
לפעמים היה לי קשה להתרכז בעבודה והייתי צריך להזכיר לעצמי, בכל כוחי, שהיא טאבו מבחינתי, בשל היותה מזכירתי. יחסי עובד-מעביד, אתם יודעים. במקביל היה אותו קול קטן בתוכי, מתחיל לנקר בי ומגחך, שגם בעת ראיון העבודה, היו אלה כפות רגליה שהכריעו את הכף ולאו דווקא כישוריה המדהימים, שלא עלו ואולי אף נפלו, מחלק מהמרואיינים האחרים. כן היו גם שני גברים, שניסו להתחרות על המשרה הנחשקת, אבל להם לא היו כפות רגלים מתאימות...
למרות היותה חדשה במשרד, קלטה אותי, די מהר יאמר לזכות חושיה הנשיים, מפיל בכוונה דברים מהשולחן אל הרצפה, בזמן שהיא עומדת קרוב אלי ומתכופף כדי להרימם. הייתי משתהה, בודק את רגליה ואת הנעליים או הסנדלים, שבחרה לנעול באותו יום, נהנה ללטף בעיני את רגליה, שהיו חפות מכל שיערה מיותרת וכל כך מזמינות. מצאתי עצמי נלחם עצמי בכל הכח, מתאפק שלא לשלוח אליה ידיים מצמיתות, לתפוס בהן ולהצמידן אלי.
אני חושב ששנינו נהנו מהמשחק הזה. אני בכיבוש הדחף והיא בהצתתו. היתה עומדת ומניחה לי לספק חלקית את תאוותי. לפעמים היתה מחככת כף רגל באחרת, תוך שהיא חולצת אותה מהנעל ומעלה בעדינות לאורך השוק, עד לברך ובחזרה.
יש שהיתה מעבירה את שיווי משקלה - והיה לה כזה - מרגל אחת לאחרת, בחוסר מנוחה עצבני. זה היה קורה בעיקר בסיום יום העבודה, כשמיהרה לתפוס את האוטובוס של חמש וחצי ואני הייתי מעכב אותה במכוון, מלחיץ אותה עד לרגע האחרון, בולע כל תזוזה של שוקיה הנפלאות וכפות הרגליים שמרקדות מול פי המרייר.
כשהייתי מתרצה לשחררה לדרכה, יש שהייתי יוצא בעקבותיה, מציץ בה ממתינה בתחנת האוטובוס, לזה שבא אחרי אותו אחד שגרם לה להחמיץ. כשהייתי ממש נחמד, הייתי מציע לה טרמפ ועיני היו מרצדות בכל מהלך הנסיעה, בין הכביש שלפני, לבין רגליה המשוכלות שנמצאות לידי, ממש מרחק נגיעה.
היא ממש בסדר יאנה, חבל שעלי לפטר אותה. רגליה אמנם נעימות לי, אבל את העבודה עצמה, אינה מצליחה לעשות כראוי.
מחר יהיה לי יום עמוס. עלי לראיין מועמדות חדשות למשרה הנחשקת.
