פיצוי מלא מחברת הביטוח - הגם שלא מולאו כל תנאי הפוליסה 

לפני כחודש (ב-11/09/2013) פרסם היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה ויינשטיין, כי עמדתו היא ש"לא ניתן לקבוע בחוזה הביטוח שאי נקיטה באמצעים להקלת הסיכון משמעה שהחוזה כלל אינו תקף".

משקראתי הודעתו זו של היועץ ביום פרסומה, לא הבנתי לרגע קט מה ליועץ המשפטי לממשלה ולפוליסות ביטוח רכוש של אנשים פרטיים..

פסק הדין של בית המשפט העליון שפורסם 4 ימים לאחר הודעתו זו של היועץ (ב-15/09/2013), עשה לי מעט סדר כדלקמן:
ב-17/10/2004 נפרץ ביתו של מר אליהו סלוצקי ונגנבו ממנו תכשיטים בשווי של 245,000 ש"ח. מר סלוצקי בקש להפעיל את פוליסת הביטוח שרכש לפני למעלה מ-20 שנה (התחדשה מידי שנה בשנה), אולם נתקל בסירובה של המבטחת (חתמי לוידס) למתן הפיצוי בטענה כי התנתה את תחולת הביטוח של התכשיטים בהימצאותם בכספת, בעוד אשר התכשיטים שנגנבו הוחזקו במקום אחר בדירה ולא בכספת. ראוי להדגיש כי בדירה אכן קיימת כספת שלא נפרצה במהלך האירוע בו נגנבו התכשיטים.

בצר לו, פנה מר סלוצקי לעזרתו של בית משפט השלום בתל אביב . ביום 07/02/2008 פרסם השופט א' פורג את החלטתו ולפיה דחה לחלוטין את תביעתו של מר סלוצקי.

מר סלוצקי לא אמר נואש ופנה לעזרתו של בית משפט המחוזי בת"א. ביום 18/03/2010 פרסמה סגנית הנשיא השופטת א' קובו את החלטתה ולפיה הורתה על קבלת תביעתו של מר סלוצקי וזכותו לקבלת הפיצוי מהמבטחת.
על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הגישה המבטחת ערעור לבית המשפט העליון.
שופטי בית המשפט העליות התחבטו בשאלת זכאותו של מר סלוצקי לפיצוי (פיצוי מלא, פיצוי חלקי) וביום 11/06/2013 פנו ליועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם ברצונו להביע עמדה בשאלה המשפטית שעמדה בפניהם.

ביום 17/07/2013 הודיע היועץ המשפטי לבית המשפט העליון כי החליט להגיש את עמדתו בעניין זה. הודעתו זו נמסרה, כאמור לעיל, ביום 11/09/2013 ולפיה לא ניתן לקבוע בחוזה ביטוח (= פוליסת הביטוח) כי אי נקיטת אמצעים להקלת הסיכון (= שמירת התכשיטים בכספת) משמעה שחוזה הביטוח כלל אינו בתוקף.
לדעת היועץ המשפטי , יש לבחון במקרים שכאלה את הסדר התשלום היחסי אליו מפנה סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח.

עפ"י ההסדר המוצע בסעיף זה ובסעיפים 18-19 לחוק, יש להפחית באופן יחסי את תגמולי הביטוח על פי היחס שבין דמי הביטוח שנדרשו על בסיס ההנחה שהתכשיטים מוחזקים בכספת לבין דמי הביטוח שהיו נדרשים ע"י המבוטחת לו ידעה כי התכשיטים אינם מוחזקים בכספת (הכל בכפוף לכך שמבטח סביר היה מוכן לבטח תכשיטים אלה כשהם לא בכספת).

בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון, כאמור לעיל, קבעה השופטת ד' ברק-ארז כי המבוטח זכאי למלוא תגמולי הביטוח. כן הוסיפה כב' השופטת: "..... לא אכחד שהדעת אינה נוחה מכך לחלוטין. אולם, המבטחת שהיא שחקן חוזר בבתי המשפט בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה שהוטל עליה אלא להתמקד בטענה משפטית עקרונית שלא נתקבלה.....". כל זאת הגם ש"המבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט באמצעים להקלת הסיכון שאותם נדרש לנקוט. בין הפרה זו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי".

מהו אותו נטל ההוכחה שאותו לא הרימה המבטחת ובעקבות כך ספגה פסק דין תקדימי ומשמעותי כל כך ?

".....המבטחת לא הביאה הוכחות באשר לפוליסה מקבילה אצלה, ואף לא הביאה ראיות בנוגע לדמי ביטוח שאותם גבו מבטחים אחרים בפוליסות רלוונטיות שלא כללו דרישה להפקדת תכשיטים בכספת....." (המוכיחה כי דמי הביטוח שהיו נדרשים היו גבוהים משמעותית מדמי הביטוח שנדרשו בפועל מהמבוטח), ןכן כי ....."חברת הביטוח כשלה מלהוכיח כי אף מבטח סביר לא היה נכון לבטח תכשיטים ללא כספת...".

הנה כי כן, בוודאי עומדים כיום מבוטחים לא מעטים שמחזיקים את ראשם בידיהם וממלמלים לעצמם: "כיצד וויתרתי כ"כ בקלות לחברת הביטוח ולא הלכתי איתם עד הסוף כמו שעשה מר סלוצקי ?".