אני מביטה בהם באותה הבעת פנים שלווה, גובלת באדישות וחיות אנרגטית. צירוף לא שכיח, שאחד מהם הגדיר כ"מריחה ממיניות". נאים מספיק לעורר את הפנטזיות שלהם, אך גם מלאי הבעה, בכדי לספק את הכמיהה לפרש את הנפש שהסתתרה שם, כלומר את נפשי.
*****
זכרון של ריח
הזיכרון הוא דבר חמקמק, במיוחד זכרון של ריח. ככל שמעמיקים בו, נראה לי שהוא רק יותר מטעה.
אני מביטה בהם באותה הבעת פנים שלווה, גובלת באדישות וחיות אנרגטית. צירוף לא שכיח, שאחד מהם הגדיר כ"מריחה ממיניות". פנים שנאים מספיק לעורר את הפנטזיות שלהם, אך גם מלאי הבעה, בכדי לספק את הכמיהה לפרש את הנפש שהסתתרה שם, כלומר את נפשי.
הם מורים לי לא לזוז ואני מצייתת. אחד מהם קם ומסדר את זרועותי, כך שאחת מהן תשען על השולחן והשניה תחבוק את מותני. הוא מרים את סנטרי אליו, מסיט אותו מעט לכיוון אחד, אחר לכיוון השני ולבסוף כלפי מטה.
לאחר שהתרחק והביט בי, הרגשתי שאינו מרוצה. הוא חזר ופישק את רגלי, מרים את רגל ימין, בהצלבה מעל רגל שמאל, דוחף אותי מעט לאחור ומשיל ממני את הצעיף, שכיסה את חזי וחוזר מסופק למקומו, בוחן מחדש את עבודתו.
האחרים מביטים בסקרנות במתרחש, אך משאירים בידיו את ההחלטה. אני מביטה בהם וסופרת ארבעה גברים ושתי נשים. עיניהם סוקרות כל תו בגופי השרוע מולם.
הנשים מעט יותר מטופחות בלבושן מהגברים, אבל גם בהן קיימת זחיחות מה בבחירת הבדים. אני נועצת מבטי באחת מהן ולהפתעתי היא קמה ממקומה, מתקרבת אלי, נעמדת לא הרחק ממני ומחליפה מבט עם הגבר הקודם.
הוא מניד בראשו לאישור והיא מסיטה את חצאיתי כלפי מעלה, מחזיקה בשוליה ותוחבת אותם אל תחתוני. אני מרגישה איך ידה מחליקה רכות על עורי, כשהיא מסיטה מעט גם אותן. קשה לי לעצור את הצמרמרורת המופתעת ואני מבחינה בחיוך מסופק, שחולף במהירות בעיניה.
היא פורעת את שיערי ומפזרת חלק ממנו על כתפי, עומדת ומביטה בי, חוככת בדעתה. משהתרצתה הסתובבה וחזרה למקומה, מזיזה את כסאה מעט קדימה, כדי שתוכל להביט טוב יותר. שפתיה מתעקלות בחיוך של שביעות רצון ואני מתרווחת ושואפת בהנאה את הריח הישן, של השפורפרות הפתוחות.
"עכשיו אפשר להתחיל לצייר", אני שומעת את קולו המסופק ועל פני מתפשט החיוך.
