האידיאולוג הפוליטי בחברה הישראלית. 

האידיאולוג הפוליטי

רפאל לב-ארי 16.10.2013

ההיסטוריה האנושית ידעה מנהיגים פוליטיים מכוננים בעלי כישורי מנהיגות מיוחדים. יחידי סגולה  מביניהם בורכו ביכולת אינטלקטואלית ויצירתית שסייעה להם לגבש אידיאולוגיה חדשה כבסיס ערכי לפעולה עתידית. האידיאולוגיה החדשה תהווה את ליבת הפעילות של תנועה לאומית או תנועה פוליטית שתכונן במיוחד לצורך יישום האידיאולוגיה או שהיא תהווה את ליבת הפעילות של תנועה פוליטית קיימת, כך שתוצאתה היא יצירת מוטיבציה פנימית בקרב האידיאולוג להשגת מעמד המנהיגות, וזאת כדי להנחיל את האידיאולוגיה לחברי התנועה ולהמונים כדי לממשה הלכה למעשה. נוטים לייחס מנהיגות אידיאולוגית למנהיגים מכוננים, לאבות האומה ומייסדיה, שפעלו על בסיס אידיאולוגיה מסוימת. אלא שראוי להבחין בין מנהיגים שפעלו על בסיס אידיאולוגיה שאחרים היו מהוגיה ושאומצה על ידם, לבין מנהיגים אשר הגו את האידיאולוגיה בראשית דרכם ומתוך דחף פנימי העלו אותה על הכתב כספר או חיבור רב ערך והשפעה על התנהלותה של אומה. 

בנימין זאב הרצל אשר בעיסוקו כעיתונאי נחשף למשפט דרייפוס ולגילויי אנטישמיות באירופה, הגה רעיון לפתרון מצוקת היהודים נוכח רדיפתם והפוגרומים שבוצעו בהם. הרצל העלה את רעיונו על הכתב ב-1896 בספרו הנודע "מדינת היהודים". על בסיס חיבורו החל הרצל בפעילות מדינית משמעותית מול מנהיגי תבל, יזם וכינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ ב-1897, והיה למנהיג התנועה הציונית עד למותו ב-1904. הרצל היה מנהיג אידיאולוגי יחיד סגולה - הגה אידיאולוגיה, הקים מוסדות לאומיים לקידומה וביצע תכניות עבודה שהיוו יסודות ראשונים להקמת המדינה היהודית. המנהיגות של הרצל בהקשר האידיאולוגי עמדה בשני מבחנים קשים: האחד, האנרגיות העצומות שנדרשו ממנו כדי לכהן בשני התפקידים המרכזיים - האידיאולוג הראשי של התנועה הציונית ומנהיגה של התנועה הציונית. השני, האידיאולוג המרכזי לרעיון שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית ולהקמת מדינתם בארץ ישראל, סטה מרעיונו המקורי בקונגרס הציוני השישי ב-1903, שעה שהציע לבחון את תכנית אוגנדה ובכך הוביל למחלוקת ולעימות בין צירי הקונגרס ולמאמצי שכנוע מצדו להכרה בחשיבות הבחינה של תכנית אוגנדה בטרם דוחים אותה. הרצל הותש פיזית ונפשית מפעילותו בתנועה הציונית, מכפל התפקידים שנשא בהם ומהניסיון להעמיד במבחן את רעיונו, כל זאת בשעה שבריאותו הייתה רופפת.

מנהיגותו של הרצל התבטאה בריכוזיות, והלקח ממנה מחייב למעשה את הפרדת תפקיד האידיאולוג  הראשי המתווה את ליבת הפעילות מתפקיד המנהיג בזירה הפוליטית, שהרי אין אדם יכול להכיל בתוכו ולאורך זמן את תעצומות הנפש הנדרשות כדי לשאת בתפקיד האידיאולוג הראשי של תנועה פוליטית ובה בעת לכהן בתפקיד המנהיג שלה, והעושה זאת נוהג בהקרבה עילאית עד כדי מסירת החיים עצמם, כפי שהרצל מסר את חייו למען העם היהודי ובשליחות שאין למעלה ממנה.

כתיבה אידיאולוגית יכולה להיות נדבך חשוב בקרב אישים פוליטיים בולטים בראשית דרכם שפניהם להנהגה הלאומית, וגם לכאלה שכבר הותירו חותם מנהיגותי בעת שכיהנו במשרה בכירה, אך בפועל רק מנהיגים מעטים מותירים אחריהם ספרי עיון שבהם מוצגת האידיאולוגיה המרכזית שלהם. השילוב בין כתיבה אידיאולוגית ובין מעמד ההנהגה הוא אכן נדיר, כך גם מקרב ראשי ממשלות ישראל אשר רק שלושה מהם בלטו במיוחד בכתיבה אידיאולוגית: דויד בן גוריון - מנהיג מכונן ומייסד האומה, שמעון פרס ובנימין נתניהו. מעניין לבחון את האידיאולוגיה החדשנית שהציגו בספריהם פרס ונתניהו, האחד בהקשר למזרח התיכון החדש והשני בהקשר למלחמה בטרור. ספרו של פרס: המזרח התיכון החדש: מסגרת ותהליכים לעידן החדש (1993) - מציג את ראייתו של פרס בדבר היווצרות תנאים לכינון מזרח תיכון חדש שייכון על קידום השלום. הסכם אוסלו הפיח תקוות חדשות להשתלבות מדינת ישראל במרחב ערבי עוין, לנורמליזציה ביחסים של ישראל עם מדינות ערביות. עשרים שנה מאוחר יותר, המזרח התיכון הוא אכן חדש, אך בכיוון שונה לחלוטין. זהו מזרח תיכון שעבר טלטלה עקב האביב הערבי מ-2011 שהוביל לאי יציבות שלטונית במצרים ולמלחמת אזרחים בסוריה. מזרח תיכון שבו ארגוני טרור, בתמיכה איראנית, שולטים על חבלי ארץ לאורך גבולותיה של ישראל בצפון ובדרום. האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל רק התעצמו, שעל כן חזון המזרח התיכון החדש התפוגג. פרס, נשיא מדינה מוערך, מביט אל כל אלה ומהרהר במזרח התיכון האחר שבו מדינת ישראל צריכה לשרוד ולהתקיים. ספריו של נתניהו: הטרור: כיצד המערב יוכל לנצח (1987), מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי (1996) - מציגים את תפיסתו של נתניהו למלחמה בלתי מתפשרת בטרור. עקב כך זכה נתניהו למעמד בכיר בקהילה הבינלאומית כמוביל קו תקיף למלחמה בטרור. ב-2011 ראש הממשלה נתניהו מאשר את עסקת שליט במסגרתה שוחררו 1,027 אסירים ועצירים ביטחוניים, מהם מאות מחבלים שהשתתפו בתכנון מעשי טרור ובביצועם, זאת תמורת שחרור החייל השבוי גלעד שליט. הפער בין האידיאולוגיה הכתובה של נתניהו בסוגיית המלחמה בטרור לבין יישום המדיניות בהקשר זה היה רב. קרה לנתניהו מה שקרה להרצל, עסקת שליט היא תכנית אוגנדה שלו. עקב לחץ ציבורי ותקשורתי נאלץ נתניהו בעל כורחו להסכים לעסקת שליט כפי שהרצל נאלץ בעל כורחו לבחון את תכנית אוגנדה שהוצעה לו על ידי בריטניה. שניהם נותרו נאמנים ודבקים באידיאולוגיה הבסיסית שלהם, שניהם גם תרמו במידה מסוימת לערעור האידיאולוגיה שהובילו.

אידיאולוגיה כתובה תורמת למעמדו של המנהיג בעיני הציבור ולראייתו כאדם משכיל, הוגה, יצירתי ובעל חזון, ולכן יש הסבורים כי ראוי לה למדינה שרבים ממנהיגיה יהיו מוכשרים לכתיבה זו. יחד עם זאת, ראינו כי נדיר למצוא כתיבה אידיאולוגית בקרב מנהיגים, וגם אלה שבחרו להציג את משנתם הסדורה, שלמו מחיר מסוים במאמציהם לקדמה מעמדת ההנהגה - הרצל הקריב את בריאותו ואת חייו, בפרס הוטחה ביקורת על היותו הוזה, שהרי המציאות האזורית הציגה במערומיה את משנתו, ואילו בנתניהו הוטחה ביקורת על שאינו עומד בלחץ, שהרי פעל בניגוד למשנתו. מנהיגים נמנעים מאידיאולוגיה כתובה, בין אם יש ביכולתם להציגה ובין אם לאו. העדפתם נתונה להצגת משנתם בנאומים, תחת משנה שהוצגה בנאום ואשר התבררה כאינה מתאימה יותר לניהול ענייני המדינה, אפשר יהיה בנאום אחר להציג משנה חדשה. זכות המנהיג לשינוי בעמדתו האידיאולוגית היא לעתים כורח המציאות הפוליטית, וההנחה היא שהציבור יבין את הנסיבות שחייבו את השינוי בעמדת המנהיג.

משכך הם פני הדברים, נדרשת כל אומה לצד כהונתם של מנהיגים פוליטיים - בשירות המדינה או בשירות המפלגה - שיהיו פעילים בקרבה אידיאולוגים פוליטיים, שמשנתם תהא סדורה וכתובה בספרי עיון. ואולם, ככל שתהא קיימת הכרה בחשיבותו של האידיאולוג הפוליטי למערכת הפוליטית, הרי שהמדינה, לרבות המפלגות הפוליטיות או גופים אחרים, אינם יכולים לסייע להופעתו של זה, מכיוון שהעניין אינו נתון להשפעתם. הופעתו של אידיאולוג פוליטי על הבמה הציבורית נובעת מהחלטה אישית המסתמכת על הכרתו הפנימית של האדם כי התקיימו בו התכונות הנדרשות מאידיאולוג פוליטי, כמפורט להלן: (1) משכיל- רכש השכלה אקדמית באחד מתחומי הממשק לפוליטיקה, כגון: מדע המדינה, משפטים או פילוסופיה. (2) מומחה- בעל ידע נרחב בתחום הפוליטיקה, פעילות הממשל וקביעת המדיניות הציבורית. מומחיותו יכולה לנבוע גם משירותו הציבורי בעבר במערכת השלטונית. (3) הוגה- יצירתי, מציג מחשבות מקוריות, חושב מחוץ לקופסה. (4) משכנע- בעל יכולת להציג את רעיונותיו בבהירות. (5) מהפכן- חדור באמונה פנימית כי כתיבתו האידיאולוגית תחולל שינוי בבוא העת המתאימה וכי רעיונותיו עתידים לשנות את התפיסות הנוהגות בחברה, לדוגמה: בעניין שיטת הממשל, באופן ניהול ענייני המדינה ובהצגת פתרונות חלופיים לבעיות חברתיות. (6) צופה לרחוק- מנתח את המציאות הפוליטית באופן שרואה לפני אחרים התפתחויות עתידיות ומכך קובע את התכנית הרצויה להתמודדות מול אתגרים שבפתח. (7) מבשר- מביא בשורה ברעיונותיו לפתחה של תקופה חדשה וטובה יותר מקודמתה. (8) ממוקד- עיסוקו בכתיבה אידיאולוגית הוא ייעודו בחיים, מקדיש לכך את מיטב זמנו, מרצו וכספו. (9) מוסרי- נוהג באופן ערכי ומוסרי מעל הנורמה המקובלת בחברה, ולכן אינו חושש משום חשיפה הנוגעת למעשים בעברו.           

תפקידו של האידיאולוג הפוליטי יכול להיות מוגדר באמצעות תהליך רב-שלבי, בו כל שלב שבוצע יכול להוביל לביצוע שלב נוסף. התהליך מורכב משלושה שלבים: השלב ההגותי, השלב הציבורי והשלב הפוליטי. אידיאולוג פוליטי מחויב בעצם תוארו לסיום השלב ההגותי, ואילו ההתקדמות בתהליך לשני השלבים הנוספים מותנית לחלוטין במוטיבציה המניעה אותו. נתאר את שלבי התהליך כאמור:

השלב ההגותי  

גיבוש האידיאולוגיה - האידיאולוג הוגה רעיון בסיסי בנושא מסוים ומפתח אותו לכדי מסה רעיונית מקיפה (כתב היד), במסגרתה הוא מעמיק ובוחן בעיה מרכזית, תופעה או משבר הנוגעים למציאות הפוליטית, מציג את הצעותיהם של גורמים אחרים להתמודדות עם הבעיה (התופעה או המשבר) במידה והן קיימות ומנתח אותן, מציג את רעיונו המקורי להתמודדות עם הבעיה (התופעה או המשבר) וכן את הטיעונים לביסוס הרעיון.

הפקת הספר והפצתו - האידיאולוג מעביר את כתב היד לבחינה של הוצאות לאור, עד לקבלת החלטה בדבר הוצאת הספר בהוצאה מסוימת, או שהוא מפיק את הספר בהוצאה עצמית. לאחר מכן, ספר העיון מופץ למכירה ברשתות הספרים ובחנויות הספרים, וכן למכירה באתרי אינטרנט.

לאחר שגיבש את האידיאולוגיה שלו בכתב יד, הפיק את ספרו הראשון במימון עצמי או אחר והעיקר חשף את רעיונו לציבור הקוראים - האידיאולוג בונה את מעמדו הציבורי באמצעות כתבים נוספים שהוא מפיק כספרי עיון, וככל שאלה זוכים לחשיפה רבה יותר כך מתקבעת בתודעה הציבורית תרומתו כהוגה. האידיאולוג הפוליטי אינו מחויב מעבר לכך, הוא יכול להיות אידיאולוג פאסיבי, קרי מתוך בחירה להישאר מחוץ לזירה הציבורית ולזו הפוליטית, כך שלמעשה אין לו תכנית סדורה כיצד להיות גורם משפיע להנחלת רעיונותיו.       

השלב הציבורי

מעורבות בשיח הציבורי- האידיאולוג סבור כי יש באפשרותו לתרום לקידום רעיונותיו באמצעות יצירת שיח ציבורי חדש ובהשתתפותו הפעילה בשיח זה. הוא משקיע זמן לחשיפת רעיונותיו בקרב מעצבי דעת קהל באקדמיה, בתקשורת או בגופים רלבנטיים נוספים. האידיאולוג יוצר קשרים עם דמויות בולטות כדי ליצור דיאלוג פורה סביב רעיונותיו. הוא נושא הרצאות אודות רעיונותיו בפני קהלים שונים, משתתף בפאנלים הדנים ברעיונותיו, מעניק ראיונות לעיתונות ולטלוויזיה, כותב מאמרי דעה בעיתונות ועוד. האידיאולוג מחולל את השיח הציבורי ומרכזיותו בשיח זה היא בעלת ערף מוסף לקידום רעיונותיו.

השלב הפוליטי

הקמת גרעין תמיכה - האידיאולוג סבור כי לשם קידום רעיונותיו חובה עליו להקים גרעין תמיכה של אנשים מסורים אשר יסייעו לו להנחיל את רעיונותיו לקהל רחב יותר. הוא מבסס גרעין זה על תומכים צעירים ומשכילים - סטודנטים ושמיניסטים - וכן על כמה דמויות ידועות מהאקדמיה והפוליטיקה.

הקמת תנועה פוליטית - האידיאולוג סבור כי עלה בידו לגבש גרעין תמיכה חוץ פרלמנטרי וכי הישגי הפעילות של גרעין זה הובילו לתמיכה נרחבת ברעיונותיו (כולל ביטוי לכך בסקרי דעת קהל), שעל כן הוא מבכר בעצה משותפת עם מנהיגי הגרעין למסד את הפעילות באופן פורמאלי, קרי ליזום הקמת תנועה פוליטית ייעודית שמטרתה לקדם את רעיונותיו בזירה הפוליטית.      

פעילות פוליטית - הנהגת התנועה החדשה שהאידיאולוג נמנה עליה,  מקדמת שיתופי פעולה עם מפלגות פוליטיות להן יש נציגים בכנסת ישראל, כדי ליצור תמיכה נרחבת ברעיונותיו של האידיאולוג. הנהגת התנועה בוחנת את ההיתכנות לקידום רעיונותיו של האידיאולוג בחקיקה באמצעות מפלגות אחרות.                                  

העברת אחריות למנהיג פוליטי - האידיאולוג סבור כי על הנהגת גרעין התמיכה או על הנהגת התנועה החדשה לתמוך במנהיג פוליטי בעל כישורים העומד בראש מפלגה, אשר מוכן ליטול אחריות לקידום רעיונותיו. העברת האחריות משמעותה תמיכת הגרעין או התנועה החדשה בתנועתו של המנהיג הפוליטי.

כניסה אל השלב הפוליטי תחייב את האידיאולוג להשקעה רבה שספק אם תותיר לו זמן רב לכתיבה אידיאולוגית. אם רצונו בכך, הרי שהאידיאולוג יכול להסתפק בהקמת גרעין תמיכה בלבד ולהימנע מהקמת תנועה פוליטית, מפעילות פוליטית מקיפה או ממהלך להעברת אחריות למנהיג פוליטי. כמו כן, האידיאולוג יכול להעביר את האחריות לקידום רעיונותיו למנהיג פוליטי אם הוא סבור שפעילות גרעין התמיכה הצליחה מעבר למשוער, ולא להשקיע זמן ואנרגיה בהקמת תנועה פוליטית חדשה ובפעילות פוליטית.

היחסים האישיים שעתידים להירקם בין האידיאולוג הפוליטי לבין המנהיג הפוליטי הם רבי חשיבות ליכולת של שניהם לקדם את רעיונותיו של האידיאולוג, ולכן שיתוף פעולה ביניהם הוא תנאי הכרחי כדי לחולל שינוי מהותי בחברה הישראלית. תפקידו של המנהיג הפוליטי בהקשר האידיאולוגי שונה במהותו מתפקידו של האידיאולוג הפוליטי בשני מובנים מרכזיים שראוי לתת עליהם את הדעת כלהלן:

מרעיון לשלטון - המנהיג הפוליטי צריך להכריע עם איזה רעיון אידיאולוגי מרכזי הוא מעוניין לכבוש את עמדת ההנהגה, קרי לזכות בבחירות לכנסת כדי להרכיב ממשלה בראשותו. האם הרעיון של האידיאולוג הפוליטי יהיה הבסיס לאג'נדה שלו? האם רעיון זה ישתלב עם רעיונות מרכזיים נוספים? האם מוטב שלא יחשוף את תמיכתו ברעיון של האידיאולוג הפוליטי עד שיגיע לעמדת ההנהגה? כל האפשרויות פתוחות בפני המנהיג הפוליטי, ולאידיאולוג הפוליטי לא יכולה להיות השפעה על האסטרטגיה שיבחר בה המנהיג הפוליטי.

שלטון ופשרה - המנהיג הפוליטי שהגיע לעמדת ההנהגה אינו יכול להיות מחויב לרעיון האידיאולוגי באופן מלא. זכותו של המנהיג הפוליטי לבצע שינויים מסוימים ברעיון כדי לאפשר לו להשיג תמיכה רחבה של המפלגות הפוליטיות בעיקרי הרעיון, זאת לקראת אישור מדיניות או קידום חקיקה בעניין. אידיאולוג פוליטי אמור להיות נאמן לרעיונו המקורי, לא כך המנהיג הפוליטי שחייב לפעול בשיקול דעת נרחב יותר ולפיכך יתכן כי יהא עליו להתאים את הרעיון לאפשרויות יישומו בפועל. 

ההבדלים בתכונות האישיות הנדרשות מאידיאולוג פוליטי וממנהיג פוליטי הם כה משמעותיים, עד שקשה להניח שכל התכונות הטובות תמצאנה באדם אחד. למה המצב דומה? למשל, להבדלים שבין מי שעומד בראש מערך לפיתוח פצצה שמטרתה להשמיד בונקרים תת-קרקעיים של האויב, בהם מפתח האויב יכולות לפיתוח פצצה גרעינית, לבין מפקד טייסת שעליו תוטל המשימה להוביל מבנה של מטוסים כדי לבצע את המתקפה על היעדים האסטרטגיים של האויב, אשר במסגרתה יוטלו הפצצות החכמות לצורך השמדת הבונקרים. קשה עד בלתי אפשרי להאמין כי ימצא אדם הכשיר על פי תכונותיו האישיות להיות ראש המערך לפיתוח הפצצה וגם כשיר להיות מפקד הטייסת. הראשון נדרש ליכולת חשיבה יצירתית ולניהול צוות מקצועי שיסייע בעדו בפיתוח הפצצות החכמות, ואילו השני נדרש לאומץ לב, לתעוזה, לתכנון קפדני של המבצע, לבחירת עיתוי המתקפה, לבחירת נתיב המתקפה, לבחירת טובי הטייסים למשימה ועוד. ראש מערך הפיתוח ומפקד הטייסת רואים לנגד עיניהם משימה לאומית חשובה, שניהם שואפים לתרום את חלקם להצלחת המשימה. ללא הצלחת מערך הפיתוח לפתח את הפצצות החכמות אין משמעות לטייסת המובחרת, אך ללא טייסת מובחרת אין משמעות לפצצות החכמות. מכאן שהאידיאולוג הפוליטי והמנהיג הפוליטי חייבים בשיתוף פעולה כדי לקדם את אותה המטרה. יתרה מזאת, עולה בבירור כי האידיאולוג הפוליטי מאפשר את הסביבה הרעיונית לצמיחתו של מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיש לו את היכולות האישיות הנדרשות כדי לחולל מהפכה בסדרי ההתנהלות של המדינה.