גבולות בהורות ובכלל 

גבול מסמן עבורנו תחום מסוים בתוכו יכולים להתקיים דברים מדברים שונים. כך למשל מדינות נדרשות לסמן גבולות על מנת שנדע עד איפה זה שלי ומאיפה זה שלך. בסכסוך הישראלי – פלסטיני למשל, ניתן לשים לב שחוסר הבהירות ביחס לגבולות עבור שני הצדדים הוא שעושה את הסכסוך לבלתי פוסק ומייצר הרבה מאוד כאוס שמביא לאלימות. אנו כחברה צריכים גבולות זה עוזר לנו להתנהל באופן תקין, הדרך להשיג גבולות הוא דרך החוק.

בעבודתי הקלינית אני נתקלת כל הזמן בנושא הגבולות. המילה הזו חוזרת ללא הרף בקונטקסטים שונים עבור כל מטופל, אבל זוהי ללא ספק מילת מפתח בטיפול. גבולות זמן הטיפול, גבולות הקשר הטיפולי ובתוך גבולות אלו יכולים לקרות וקורים דברים מופלאים שיכולים כנראה להתרחש רק בגלל שהגבולות קיימים וברורים.

בטיפול ממוקד סכמה (SFT) הגדיר ג'פרי יאנג את הגבולות כאחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו כבני אדם (בחברה המערבית). לפי מודל טיפולי זה, כאשר צרכים בסיסיים אלו אינם מסופקים או לחילופין מסופקים יתר על המידה בילדות, מתבססות אצל האדם סכמות, הנחות יסוד על העולם בנוגע לעצמו וסביבתו שלפיהם יפעל אחר כך בעולם כאדם בוגר. סכמות אלו מתוות את קריאת המציאות שלנו ואת האופן שבו אנו מתנהגים, לעיתים עשויות סכמות אלו לייצר עבורנו כמבוגרים קשיי הסתגלות לעולם. (yang, 1994).

אבל כמו שאמר ויניקוט הכל מתחיל בבית. הצורך של ילדינו בגבולות אם כן הוא צורך פסיכולוגי בסיסי ותפקידנו כהורים למלא עבורם צורך זה, כיצד? ע"י היכולת שלנו ראשית, לבחון את הגבולות של עצמנו ולהחליט מהם הגבולות שלנו וכיצד הם יבואו לידי ביטויי מול הילד, מה מותר מה אסור, מה נכון מה לא וכד'.

צורך הוא משהו שהרבה פעמים כאשר אינו מסופק יגיע מהילד בצורה של דרישה. למשל, לילדים יש צורך בתשומת לב חיובית, כאשר הילד מקבל את תשומת הלב החיובית (הקשבה, קבלה, הכלה, תמיכה, הערכה והכוונה) שהוא צריך הוא אינו עושה פעולות יוצאות דופן להשיג תשומת לב נוספת, אין לו צורך לתבוע תשומת לב והוא מסופק ורגוע. כאשר הוא אינו מקבל את תשומת לב שהוא צריך הוא יחפש אותה בכל מיני דרכים אחרות (לא מסתגלות, לרוב) כמו למשל, ריצוי ייתר של ההורה (יהיה הילד הכי טוב שרק אפשר), או בצעקות, הצקות, הפרעות (לא בהכרח כלפי ההורה אבל מצריכים אצל ההורה תגובה) שיתבטאו הרבה פעמים גם מחוץ לכותלי הבית.

כך גם לגבי הצורך בגבולות. ברגע שהורה לא מעמיד לילד גבולות יתבע אותם הילד בכל דרך אפשרית ולרוב לא תהיה זו הדרך החיובית. ככל שההורה יזיז את הגבול ילמד הילד שאם הוא מספיק תובעני הוא מקבל בסופו של דבר את מבוקשו. מה שהוא מבקש הוא לא תמיד מה שהוא צריך......

למשל, ילד מבקש מאימו סוכרייה, אמא נותנת לו סוכרייה ואמרת "רק אחת". (האם קבעה גבול שמותר לאכול רק סוכרייה אחת), הילד מסיים את הסוכרייה ומבקש אחת נוספת, האם אומרת לו "לא", הילד מתחיל לבכות, האם שואלת "למה אתה בוכה?" הילד, "כי אני רצה עוד סוכרייה (תביעהבקשה) – הילד באמת רוצה עוד סוכרייה אבל הוא לא צריך עוד סוכרייה,  הוא צריך לדעת שסוכרייה אוכלים אחת ומפסיקים. האם אומרת שוב לא, והילד מתחיל לצעוק, לבכות להשתולל האם נשברת ונותנת לו עוד סוכרייה. הילד למד שדרך ההשתוללות, הבכי והזעם שלו הוא מזיז את הגבולות ומקבל את מה שהוא רוצה (אבל לא צריך) יחד עם זאת, הצורך שלו בגבול אינו מסופק. על פניו זה לא נראה נורא סה"כ סוכרייה. אבל לרוב יחזרו הדברים על עצמם ועוצמת הזעם כמו גם התובענות של הילד יעברו הסלמה אל מול ההורה ככל שהגבול יזוז והילד יגדל.

 מהי ההבנה שמתבססת אצל הילד?

א.      אני יכול להזיז את הגבולות דרך הזעם שלי.

ב.      החוקים כמו שהם נאמרים לא בהכרח חלים עליי.

ג.       אני תמיד מקבל בסוף מה שאני רוצה.

ד.      מגיע לי – סכמה שנלמדת דרך התובענות שתמיד מסופקת.

ה.      אני תמיד מנהל את הסיטואציה כמו שאני רוצה.

ו.        אין שם אף אחד שצריך להתחשב ברצונותיו – פגיעה ביכולות האמפתיות.

ההבנה שאני תמיד מצליח לנהל את הדברים כמו שאני רוצה ואין שם אף אחד אחר נקשרת לעובדה שההורה הולך ונעלם והופך עבור הילד כלא קיים בנוכחות ההורית שלו ובסמכות שלו כהורה. "חוסר הקיימות" (אין מי שמספק את הצרכים שלי) הזה של ההורה נחווה אצל הילד כאובדן ההורה (עומר, 2000) מה שמותיר את הילד בבדידות קשה ובצורך למצוא את דרכו בעולם לבדו (כל ע"פ הבנתו של הילד שלרוב אינה מודעת).

בנוסף, המחסור במבוגר הניצב מולו גם מייצר פגיעה ביכולות האמפתיות של הילד, כיוון שאין שם אף אחד שצריך להתחשב בו או שלימד אותי מה נכון לעשות ומה לא וכיצד עליי לנהוג, מה שלמד הילד הוא שאני צריך לדאוג לעצמי בלבד. הנוכחות ההורית אל מול הילד שניצבת ואומרת לו "לא", מאלצת את הילד לראות שיש שם מישהו נוסף, הנוכחות הזו מהדהדת אצל הילד כמו מראה הניצבת מולו והוא צריך לשים לב אליה ולהשתקפותו בה.

אותו ילד גדל והוא כבר אינו ילד יותר הוא עזב את בית ההורים ויוצא אל העולם עם ההנחות הבסיסיות כפי שציינתי למעלה. בואו ננסה לבנות קווים לדמותו של אותו ילד שבגר:

אנו נראה אדם שנתון להתפרצויות זעם וכעס מבלי לשים לב למקום או לסיטואציה בה הוא נמצא (לא פעם נחוש בושה עבורו), או לחילופין נראה אדם שמפעיל מניפולציות על סביבתו על מנת להשיג את מבוקשו גם במחיר של פגיעה באנשים אחרים. אדם כזה מאמין שהחוקים לא חלים עליו ולכן הוא יכול לעשות כרצונו מבלי להתחשב בסביבתו (לשמוע מוזיקה עד שעות מאוחרת ולא להבין שזה מפריע לשכנים, לחנות את מכוניתו איפה מבא לו מבלי להתחשב בחוקי התנועה או הסביבה וכד'). אדם כזה מסתובב בעולם בתחושה של "מגיע לי", לרוב אנשים אלו מרוכזים בעצמם ולא רואים את האחר הניצב מולם, אינם מתחשבים בצרכיו, או מנסים לעשות דברים עבורו, הם מדברים באני, אני, אני, אני ואני האתה אינו נמצא....... הם אנשים שמתקשים לקבל כאשר הדברים אינם נעשים כמו שהם רוצים שיעשו וכאשר לא מצליח לו הוא מגלה זעם וכעס ותמיד מאשים בכישלונו את האחר. אדם כזה מתקשה לקבל סמכות (או לחילופין נדרשים ממנו כוחות נפש אדירים להצליח ולקבל סמכות, מה שלא מותיר לו הרבה כוחות לדברים אחרים), הקושי בקבלת הסמכות גורם לו הרבה פעמים להיפלט ממסגרות, אנשים אלו מתפרשים הרבה פעמים אצלנו כאגואיסטים שלא מתחשבים בסביבתם, לרוב יפגינו ביטחון עצמי מאוד גבוה, הם מנהלים את העולם, שגובלת הרבה פעמים ביהירות ושחצנות בלתי נסבלת עבור האחר, הוא תמיד במרכז, מה שיעשה אותו לאדם לא אהוב על סביבתו.

עכשיו בואו נחזור רגע לנושא המאמר הנ"ל שדן במילה אחת בלבד אבל בעלת משמעות אדירה – גבולות! בואו נעצור רגע ונחשוב, האם אלו הילדים שהיינו רוצים לגדל? איך תראה החברה שלנו אם כך יראו כלל המבוגרים החיים בה?

לסיכום, כאשר ילדינו מתנהגים באופן שאינו נראה לנו נכון או מקובל בחברה שבה אנו חיים אל תחששו לומר להם "לא ככה". ילדים לא נולדים עם הידע כיצד עליהם להתנהג בעולם, התנהגות היא דבר נלמד ולכן חובתנו כהורים ללמד את ילדינו כיצד נכון ומקובל להתנהג בעולם על מנת שיגדלו להיות מבוגרים שמקיימים חברה שטוב ונעים לחיות בה, עבורם ועבור האחר.