מיומנה של מאושפזת-איכילוב ב 

יומנה של מאושפזת ,מחלקה פנימית ב איכילוב.

יום ששי בלילה מאוחר.

הגעתי לרחוב וויצמן.איכילוב.מיון. פתאום קלטתי שאני לא מבינה את השפה המדוברת.רוסית.גם פתאום התברר לי שאין לי פספורט מתאים להיות "מקובלת" איזו זרות השתלטה עלי והרגשתי אזרח סוג ב. למרות שנולדתי בארץ ישראל, הורי יוצאי שואה ,והונגרית בבית היתה טאבו.(אבל זה בשנות ה50 שכור ההיתוך היה מאוד אופנתי)

זה הזכיר לי את תקופה חיי באנגליה הרגשתי תמיד במין רצון כזה להיות "מקובלת",אלא ששם שפת האם שלהם היתה ונשארה אנגלית. יכול להיות שהקונספציה הזאת של החלפת שפה במדינה מידי כמה שנים שווה דיון.

יום שבת

אני עדיין באיכילוב. חייבת בדיקות שביום שבת לא נעשות גם אם החולה ימות. מה לעשות,בשבת אין אף אחד.כולם בבית הכנסת מתפללים.למרות שחז"ל אמרו משהוא בעניין חיים ומוות דוחה שבת , או אולי הפוך.
מזל שיש עולים רוסים שמוכנים לעבוד בשבת, אחרת לא היה מי שיחזיק בכלל את המתים חיים.סליחה את החולים חיים?
שמתי לב שהמחלקה מאוכלסת המון זקנים . מה זה אומר? שכל הזקנים במדינת ישראל חולים?אי אפשר סתם להזדקן בכבוד ,ללא מחלה,הנשמה ,מכשירים ואחר"כ לנפוח את נשמתך בשקט,אולי בלילה, בשינה, בבקשה?
או שחיי הזקנים כל כך קשים בארץ שעדיף להם לבלות את זמנם בבתי החולים, לפחות פה מתייחסים אליהם.

יום ראשון

ביקור רופאים! וואו! קודם כל זה שקר וכזב שאין לנו רופאים נהדרים בארץ!יש! מערכת הבריאות קורסת?!
לא יודעת, הם מטפלים בך כל כך טוב, האחיות,הרופאים, לא עוזבים אותך לרגע. אהבה חונקת כמעט.
התפלחתי לבית קפה למטה וכשחזרתי כולם נראו מודאגים כמו אמא שלי."איפה היית?!,חיפשנו אותך!"
"רצינו לתת לך את הזריקה שלך"(למה התפלחתי? בגלל הזריקה)

יום ראשון לילה.

לישון? תשכחו מזה! פה לא באים לישון. זה לא באג'נדה.אין סתירה בין חוסר שינה למחלה. ב2 בלילה אני מתעוררת,מישהיא,רוסיה כמובן, אין צברים שעובדים בכלל במדינה הזאת?!,עומדת מול הפרצוף שלי ומסדרת את החדר.אני צורחת:"מה את עושה?" היא עונה בגימגום ,מסכנה, "מסדרת את החדר" ,אני שואגת:"עכשיו!
באמצע הלילה?"
אין בכלל טקטיקה של לישמור על שקט בשביל החולים,שמין הסתם אולי צריכים לישון? לתומי חשבתי ששינה היא אחד הדברים המועילים יותר לאחלמה,אבל מה אני מבינה בפלאי הרפואה,הם נכנסים יוצאים כל הלילה מהחדר,מדברים במסדרון בקולי קולות, פותחים חשמל, טורקים דלתות, מעבירים סעודיים ליד מיטתך, הסעודיים מפילים בלילה את כל המיכשור שלהם, המיכשור מצפצף, מצפצף, אף אחד לא מתרגש, רק אני כבר מתחילה להבחין בהתמכרות הולכת וגוברת לכדורי שינה מצידי, אני מחליפה מיטות, חדרים, נודדת, הולכת במסדרונות הארוכים לקול יללות הסופניים וחושבת לעצמי בפילוסופית, זה החיים, בסוף כולנו נגיע לשם
והדכאון גובר עלי ואני כבר כמעט גמרתי חפיסת קסנקס שבן זוגי הביא לי מהמלאי שלנו בבית.

יום שני

יש המון מיטות פנויות! החולים בורחים! רוצים לישון! זה כמו במקדונלדס,כסאות לא נוחים מסייעים לתחלופה.החולים מעדיפים להתפגר במיטתם בבית,לישון ולמות.
באו לבקר אותי מעמותת ק.ש.ב. "מה שלומך?,יש לך לספר לנו משהוא? נוח לך פה?"עשיתי תחקיר.איפה כל מחוסרי העבודה שרואים אותם בטלוויזיה, למה הם לא עובדים בבתי החולים, למה רק העולים הרוסים
עושים כל עבודה ,החל מהאחיות והרופאים,לעובדי הניקיון,אולי בכלל יש מין מאפייה רוסית כזאת
שמשתלטת על כל המדינה? חבר מביא חבר? אולי חיילים וחיילות משוחררים מתדפקים על דלתות
בית החולים, הסופרמארקטים,מכוני לב, אולטרא סאונד, ממוגרפיה ולא נותנים להם עבודה.

"לא!" אמרו לי מק.ש.ב. הם לא מתדפקים.הם בכלל לא מוכנים לעבוד ממש.באיזושהיא עבודה פיסית
רק לימודים,תארים,ואחר"כ משהוא כמו היי טאק, אחיות לומדות לתואר שני, לא רוצות להחליף מצעים לחולים, ההורים מחזיקים אותם ,הם לומדים, יושבים בבתי קפה, נוסעים לחו"ל לתפוס ראש. איזה מזל שיש לנו את העליה הרוסית!ואיזה מזל שההורים עובדים קשה כדי שהילדים שלהם לא יעבדו "קשה" בעבודה פיסית חס וחלילה,או סתם עבודה של התחלת הדרך שלא מרוויחים מי יודע מה אבל לומדים שצריך לעבוד בחיים.ואיזה מזל שההורים עבדו קשה בתחילת דרכם כדי שהילדים "לא יצטרכו לעבוד קשה כמונו".


יום שלישי

אני מתחילה להתרגל.עד שאקבל תשובות לבדיקות כדאי שאשאר, אומרת לי הרופאה.
למה אני לא יכולה להשאר בבית ואחר"כ לקבל את התשובות ,אני שואלת לתומי.כי אחר"כ תצטרכי לחזור לכאן דרך מיון.מה זה הפרוצידורה הזאת.לשכב בבית חולים בצפיה לתוצאות בדיקות.
חברה שלי אחות מוסמכת לשעבר אמרה לי שזה הכל פוליטי. שהם ממלאים את המחלקות כדי להראות שהם צריכים כסף. לי לא איכפת להיות קורבן בתי החולים. שיסחטו כסף בכל דרך אפשרית מהממשלות האטומות שלנו. שיהיה להם לבריאות.!!!

האחיות הרוסיות כבר מכירות אותי,הן נחמדות,עדינות (בדרך כלל) ורכות.אוהבות לטפל באנשים.מה שנקרא
"נתינה" ,יש כזה דבר. יש אנשים שאוהבים לתת,לטפל באנשים אחרים. פתאום חשבתי שאולי הצברים שלנו
פשוט לא כל כך אוהבים בני אדם,ואולי גם ,חוץ מהפינוק מהבית לא כל כך נוטים "לתת" ואולי אני מגזימה
אבל לישמוע את איכילוב שווה יותר מאלף מילים.ואיכילוב מדבר רוסית.והם עושים עבודת קודש.

בבוקר קיבלה את פני אחות ישראלית ,צברית דוברת עברית וצעירה.סוף סוף. היא אמרה לי שקשה לה להבין את השפה מסביב.הרופאים מתייעצים ביניהם ברוסית, עם האחיות ברוסית ומידי פעם טורחים לתרגם ליליד הבור.פה יש בעיה.יש להם כלפינו יחס מתנשא, אנחנו ילידים.לא מתורבתים,לא מנומסים,לא קוראים את גורקי .מבחינתם אנחנו דיי אפסיים. וכיוון שהם השתלטו על איכילוב, כל "יליד" שדובר עברית מבחינתם מאוס.כולל החולים.
לא צריך להכליל כמובן,אבל זאת הרוח הכללית הנושבת מאיכילוב .

למאושפז הטרי אני מציעה לקנות מילון עברי רוסי,לזרוק כמה מילים ברוסית כדי שיחבבו אותך.
חוץ מזה,הבדיקות איטיות, התשובות מאחרות,התורים משתרכים,אבל האחיות והרופאים?!!! חבל על הזמן!
סוף הדרך!!!!

שרים יקרים,למה שלא באמת תתענינו,תשכבו איזה יום באיכילוב,תעשו תחקיר אמיתי
ותבינו כמה חשוב לתגמל את האנשים המדהימים האלה , כדי שגם הם לא יעברו הלאה, לאמריקה,כמו כל החברה הטובים.