כיצד להימנע מהגנתיות יתר ביחסים קרובים 

מרבית האנשים מתגוננים ביחסיהם הקרובים. הגנתיות והתגוננות ייתר היא אחת מהרעות החולות של מערכות יחסים קרובות ואיננה מאפשרת התפתחותן. התגוננות והגנתיות הורסת את האינטימיות ומונעת אהבה וקשר בין בני זוג וחברים. מדוע אנו כל כך הגנתיים וממה אנו פוחדים? ו... כיצד ניתן להפסיק אותה?

חשוב לזכור כי מריבות וחילוקי דעות הם חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים בריאה, בתנאי שיודעים לרבי ולא נבהלים מהבעת רגשות. התגובה לרגש שעולה במריבות, היא זו העלולה להרוס מערכות יחסים, ולא הסיבה למריבה. כאשר מרגישים חוסר הערכה, זלזול, האשמה ואי מתן הכרה ותוקף לרגש, לכאב - אלה "מכסחי יחסים" מובהקים.

כיצד ניתן לזהות אדם הגנתי? בקלות יחסית. אחד הסימנים המובהקים היא התגובה הגנתית אינסטנקטיבית לנוכח הערה, האשמה, התנגדות או כאשר מישהו מגיב או אומר להם משהם שלא ציפו לו. הגנתיות לובשת צורות שונות כמו: תגובה תוקפנית, חוסר סובלנות וסבלנות, האשמה, ביטול רגשותיו של האחר, הסתגרות והתרחקות, "ברוגז", השלכות "זה לא אני, זה אתה...". וכו'.

לעומת זאת, אדם לא הגנתי יקשיב באופן אמפטי ויכיל את הביקורת הנמתחת עליו ולא יכנס למצב תגובה הגנתי-אוטומטי, אלא יבדוק את הדברים עם עצמו ועם האחר ויגיב עניינית בהתאם לנאמר. במרבית המקרים ינסה להבהיר את הסוגיה באופן אמפטי וענייני כדי שהאחר לא ישאר פגוע. אדם לא הגנתי יודע להבחין בין הדברים שהם באחריותו ועליו לתקן, לבין אלה שהם לא. המפתח הוא לדעת את ההבדל ולהגיב בהתאם.

לדוגמא: אינטראקציה שהייתי עדה לה אין ספור פעמים בגרסה כזו או אחרת, שבו התקשורת בין בני זוג הייתה עצובה והרסנית. במקרה זה, האשה אמרה לבעלה שמשהו שהוא עשה ו/או אמר פגע בה מאוד. כשאמרה את הדברים יכולת לראות את העצב, הכאב והדמעות. התגובה האוטומטית של בעלה הייתה בהאשמה: "איך את מעזה להיפגע כשאת תמיד עושה לי בדיוק אותו הדבר...". החל מרגע זה, האשה החלה להתגונן ואמרה שהוא ממש טועה ושלא הייתה עושה לאף אחד את מה שהוא עושה לה וכו'. הוא לא הגיב עיניינית לטענותיה אלא האשים אותה שהיא "רגישה מידי, ועושה עניין מכל דבר...", לכן היא נפגעת ולא בשל משהו שהוא עשה. כלומר, זו הבעיה שלה ולא שלו. באופן נואש היא החלה להסביר שוב למה הרגישה כל כך פגועה ו"כל אחד" היה מרגיש כמוה בסיטואציה כזו, היא לא רגישה בצורה מוגזמת אלא ההתנהגות שלו הייתה חסרת רגישות, הוא תמיד מאשים אותה שהיא לא בסדר בעוד שהוא זה שגורם לה להגיב כך וכו'. למרות שהיה משהו נכון בטענותיהם, בני הזוג לא היו מסוגלים להקשיב, להכיל ולהתייחס לנאמר באופן ענייני.

למרבה הצער, ההגנות בהם השתמשו וההתקפה אחד על האחר, הצריכו התמודדות גם עם הכאב הראשוני שבגללה פרצה המריבה וגם עם האינטראקציה שנוצרה באותו רגע בחדר. אלה שתי רבדים של כאב איתם קשה להתמודד בו זמנית. בסופו של דבר, בני הזוג לא יכולים היו לייצר תקשורת שאיפשרה פתרון הסוגיה, אלא נוצרה התרחקות גדולה יותר בין בני הזוג.

רק כאשר התערבתי ושיקפתי להם את ההגנתיות בה הם נוהגים, את חוסר היכולת להכיל את הכאב של האחר, את האיום שחשים לנוכח האשמה ? רק אז אפשר היה להתחיל לדבר על הכאב של כל אחד מהצדדים.

ברמה המעשית, אפשר היה לסיים את הדיון בו במקום (ללא התערבותי) על ידי חזרה ל"כאן ועכשיו" למה שקורה ביניהם ברגע זה ? לכאב. ולבקש מהצד השני להעיר בזמן ובמקום כשהיא/הוא "עושה אותו הדבר", ושלא ישתמש בכאב שלה כנשק כנגדה והזדמנות לתקן את הכאב שלו. דיאלוג כזה עשוי לשנות לחלוטין את השיח ולעבור ממאבק מי צודק יותר, לשיחה מרפאה.

קשה להבין את הטענה והמריבות המתפתחות סביב "גם את/ה עושה את זה כל הזמן...". אם אותה התנהגות פוגעת בך כשבן הזוג נוהג באופן מסויים, אז למה לנהוג באותה דרך כלפי בן הזוג? למה לבטל את הכאב של בן הזוג כדי להצדיק את מה שפוגע בך בפעמים אחרות? בני זוג שאינם מסוגלים לראות את הכאב אחד של השני, עסוקים בלהיות צודקים ולא להרגיש אשמים, הם אינם יכולים לשאת את תחושת האשמה ומרחיקים אותה.

האינטראקציה בין בני הזוג הייתה עצובה וכואבת, לא רק בחוסר הרגישות והאמפטיה שהתגלה שם, אלא בעיקר בהחמצת הזדמנות לשינוי. במקום שהכאב ישמש כהזדמנות לשינוי, להעצמת הקרבה והאינטימיות, הכאב משמש לגרימת כאב וסבל גדול יותר. גילוי הרגשות לא רק שלא הקל על הבדידות, אלא הפגיעה הפכה גדולה יותר והעצימה את תחושת הבדידות. כאשר עסוקים בהגנות והאשמות, אין פנויות רגשית להקשיב לצער של האחר. מרבית האנשים זקוקים ומסתפקים בהכרה שהם נפגעו, באמירה מכילה ומרגיעה.

תגובות הגנתיות נובעות מתוך פחד, הן חלק מטבעו של האדם והן טבועות בו עמוק מאוד. כאשר אדם מרגיש מאויים הוא נכנס למצב כוננות ומכין עצמו לתגובה היעילה ביותר האפשרית מבחינתו. אחד האיומים הגדולים הוא על הערך העצמי, על ה"אגו", על ה"אני" הבאים לידי ביטוי בתחושת זלזול, ביטול וחוסר כבוד, התגובה לכך היא עמידה על המשמר, הגנה ותקיפה.

נדמה שמאבק כזה מתאים לילדים קטנים - מישהו פוגע בהם ובלי לחשוב פעמיים הם מחזירים מלחמה. אבל למרבה הפלא הוא מאפיין גם אנשים מבוגרים. בהשוואה לילדים, מבוגרים צברו הרבה יותר משקעים וספורי חיים מורכבים אשר כדי להגן על ה"אני" ולא להתפרק, הצריכו שמוש במנגנוני הגנה נוקשים וקשים לשינוי. בנוסף, מבוגרים מחוברים ומזוהים יותר עם עברם הכואב ומכאן שהם דרוכים יותר בנסיון להימנע משחזור כאבי העבר. כמו בסערה מושלמת כל המרכיבים חוברים יחד לאינטראקציה הגנתית המחלחלת למערכת הזוגית ומונעת ממנה צמיחה.

כך קורה שכאשר אנו מזהים האשמה, פגיעה או זלזול ? אנו נכנסים לשדה קרב כדי להגן על ה"אני". במצב כזה איננו מצליחים לראות, להבין ולהכיל את הצד השני, שאין ספק, שגם הוא פגוע. הבסיס להגנתיות אלה משקעי עבר מהם למדנו שלנוכח כאב או קונפליקט, הכי חשוב הוא לשרוד אותו במינימום פגיעות. ביסודו של דבר, איננו רואים בכאב משהו שהוא בטוח לעסוק בו, או שיוביל לצמיחה או ריפוי. במקום זאת, אנו רואים כאב כמשהו שצריך לשרוד ולהביס.

פעמים רבות קורה שכשמישהו אומר לנו שפגענו בו, אנו כועסים עליו. באופן פרדוקסאלי, ככל שיראה פגוע יותר, כך יתעצם הכעס שלנו כלפיו. אחת הסיבות לכך, שבעולמנו לא היה מקום לכאב ולפגיעה. כאב ופגיעה חשפו אותנו לכאב גדול יותר, כאב שלמדנו לשרוד ולהביס במהלך כל החיים. עכשיו כשמישהו אחר נפגע מאיתנו אנו מצפים שגם הוא ינהג כמונו וכשאיננו עושה זאת, הכאב מציף ומקבל טרנספורמציה לכעס. לכן לא פלא שאנו כל כך מפוחדים ומתגוננים כאשר מתעורר קונפליקט, שוב מתגלה לנו ה"אני" השביר והפגיע והוא חזק יותר מכל דבר אחר שהאדם חושב שהוא יודע על עצמו.

האפשרות להכיר את החוויה של האחר יכולה להיות אחת המתנות הגדולות ביותר. נסה לחוות את משמעות ההקשבה ללא אסטרטגיות הגנתיות, להקשיב מבלי לבדוק כל הזמן מי אתה ומה עשית או לא עשית במצבים דומים. תבדוק אם ההקשבה גורמת לך להרגיש טוב או גרוע יותר. כדי לחוות חיבור, "תפטר" עצמך לרגע מלהיות איש יחסי הציבור ומנהל המותג של עצמך. חיבור לא נולד מנסיון וממאבק להוכיח כמה אתה אדם טוב, מוצלח וצודק. כאשר אתה עושה שימוש בסבלו של האחר להוכיח איזה "אלוף" אתה, התוצאה תהיה שכמו אלופים, לפעמים נשארים בודדים בצמרת. חווית האהבה והחיבור תלך לאיבוד ותשאר עם מדליה ענקית שעליה יהיה כתוב "צודק", "אלוף האגו" ו"הכל יכול" .

ברור לי שהעצה שלי מנוגדת להתנהגות האינטואיטיבית שלנו, אבל ככל שנעמוד פחות על המשמר על רווחתנו הנפשית, כך נרגיש טוב יותר. כאשר בסופו של דבר, מפסיקים להיות בעמדת הגנה תמידית, האדם עשוי לגלות שהבטחון עלה ואין לו יותר צורך בהגנה. אנו מורגלים לחשוב ולהאמין שכוח פירושו לצאת כשידנו על העליונה, לנצח את הקרב. אבל למעשה, כח אמיתי הוא כשיש לך אומץ להניח את החרב והמגן בצד ולהסתכן בלהיות פתוח ובלתי מוגן.

למרבה הפלא, ההגנות והפרשנויות הן במקרים רבים הזעקת שווא ויצירה בלעדית של הדימיון שלנו. זה הזמן לעבודה הקשה בה נבדוק מה הכאבים, הפחדים והצרכים של כל אחד באופן אישי והאומץ לדבר עליהם. הדבר מחייב גם להקשיב, זה לזה, בכבוד ללא שיפוט או ביקורת ולאחר מכן לתת לאחר מה שהוא זקוק לו. כאשר אנו באמת מקשיבים לאחר, בלי להכניס את הסיפור האישי שלנו, אנו לא רק מציעים לאחר מתנה ענקית אלא אנו זוכים ומאפשרים לעצמנו להיפטר מכבלי הזהות השבירה והפגיעה ולממש את ההוויה האמיתית שלנו אשר נמצאת מתחת לכל ההגנות שאנו משתמשים.

בן הזוג הנכון הוא לא מישהו מושלם שאין לו בעיות, אלא מישהו שמוכן לעבוד על הבעיות האישיות של עצמו ולתמוך בבן הזוג כאשר גם הוא עובד על הקשיים של עצמו. שינוי לוקח זמן. אבל אם רואים שמתרחש תהליך והתקדמות אתם נמצאים על מסלול לא רק של ריפוי פצעי העבר אלא גם ובעיקר של בניית מערכת יחסים טובה ואוהבת.