בתקופה האחרונה אני סובל מחרדות רציניות. לא בגלל המצב הביטחוני, לא בגלל בעיות בריאות או פרנסה גם לא בגלל מכבי יפו אלא בגלל כיסאות פלסטיק.
אני מפנטז וחולם עליהם בלילה ומיום שלישי אני מתכנן טקטיקות שונות להשתלט על כמה שיותר כיסאות ולשמור עליהם בשביל חבריי שבאים לראות מופעים בפארק בשבת בערב.
למופעים הראשונים בתחילת הקיץ, הגעתי כשעה לפני הזמן. עקב ביקוש הולך וגובר לכיסאות, ערמתי שתי ערמות של 4 כיסאות או יותר.אשתי התיישבה על ערמה אחת ואני על השנייה. הטקטיקה הזאת מיצתה את עצמה ברגע שהייתי צריך להיעזר בסולם כדי להוריד את אשתי. היות ועם הזמן יותר ויותר חברים הצטרפו לשוחרי המוזיקה, הדבר נהיה קשה הרבה יותר לשמור על עשר ועד חמש עשרה כיסאות. כאן עברתי לשמירה אזורית בו ניצלתי את ההזדמנות להיפטר מפרטי לבוש ישנים ופיזרתי אותם על הכיסאות באקט של סימון הכיבוש.
אחד הדברים שהדיר שינה מעיני, הוא להמר על מספר הכיסאות הרצוי. לא פעם קרה שעם תחילת המופע, עברתי השפלה קשה כאשר לא עמדתי בלחץ ההמון ונאלצתי לוותר על כיסאות שתפסתי לחברים שהבריזו או איחרו.
היו לי מספר מתחרים שצברו כיסאות, אך העקשן מכולם היה עמי בעל המינימרקט השכונתי, שבצורה נבזית שלח את ארבעת ילדיו כשעתיים לפני המופע לכבוש שטחים בסביבות הבמה. ניגשתי לבנו המגודל והצעתי לו שטחים תמורת שלום אך ממבטו המזלזל הבנתי שאין עם מי לדבר.
המצב החדש אתגר אותי ובעצה אחת עם מאמן אישי ששכרתי, שתחום התמחותו הוא התנהלות בזמן משבר, הדפסתי חמישים דפים שעליהם כתוב "שמור" באותיות הכי גדולות שמצאתי במחשב.
בשבת האחרונה הגעתי למקום בבוקר, צי'פרתי את העובדים שסידרו את הכיסאות כדי שידביקו את הדפים על שלושת השורות הראשונות וחיכיתי לרגע בו אראה את תבוסת מתחריי.
בערב כמובן שהגעתי כשעתיים לפני הזמן ופטרלתי בגאווה בין הכיסאות שהכנתי. הקהל החל לזרום והמקומות הלכו ואזלו. מדי פעם ניסה מישהו לחדור לטריטוריה שלי אך הברחתי אותו בנחישות רבה. פחדתי שהמצב יתדרדר עקב הביקוש הרב ונסיו להשתלט על רכושי. לכן הרמתי טלפונים לחבר'ה שיזדרזו להגיע. כנראה שסיננו אותי כי אף אחד לא ענה. למזלי נזכרתי שבזיכרון של הנייד יש לי מספר של הגיסה של דני חברי מילדות. שאלתי אותה איפה כולם ולמה לא מגיעים היום בזמן. היא ענתה לי ללא היסוס: "עזוב אותך מסימפונט רעננה, אנחנו הולכים לראות את פוליקר ביפו מול הים. אם בא לך, אז תביא כיסא מהבית כי אנחנו לא שומרים."
גבי רמני
