הצבת גבולות - לומדים להגיד 'לא' 

הפעם, אני רוצה להתחיל מהסוף. 

ילדים זקוקים לגבולות - זו ממש לא קלישאה שחוקה, אלא צורך אמיתי של כל ילד וילד. כאשר תינוק או ילד יודעים בדיוק מהם הגבולות והיכן הם עוברים, הגבולות מעניקים להם את הביטחון להתפתח ולחקור, להפנים את הנורמות החברתיות, לפתח בטחון עצמי, לבנות מערכות יחסים עם הסביבה, ומאפשרים לילד לווסת את תחושותיו ורגשותיו וללמוד לשלוט בעצמו.

אני שומעת לפחות פעם ביום אמא או אבא שמספרים לי שהתינוק שלהם, יהיה גילו אשר יהיה, נניח עשרה חודשים, פשוט לא "מוכן" ללכת לישון אם אבא לא לוקח אותו לסיבוב באוטו, "מסרב" להירגע אלא אם לוקחים אותו למיטת ההורים, בשום אופן "לא מוכן" לאפשר לאמא לצאת מהחדר ומתעורר כל כמה דקות לבדוק שהיא עדיין שם (ואלו רק דוגמאות מהיומיים האחרונים(....
אחד הדברים הכי מדהימים שגיליתי בעבודתי עם הורים, הוא שבמרבית (אם לא בכל) המשפחות שפונות אלי התחולל איזשהו סוג של בלבול או היפוך יוצרות; מי "שמנהל את ההצגה" ביד רמה הוא אותו תינוק בן מספר חודשים ולא הוריו.

אין כל ספק שהחיים בעידן הנוכחי העצימו ומעצימים את תחושות רגשות האשם, המלוות אימהות ואבות רבים, וגורמות להם, לעתים קרובות, להימנע מהצבת גבולות בטיעון, 'שגם ככה אני בקושי עם הילדים, אז עד שכבר יש לנו שעתיים ביחד נבזבז אותם על חינוך?'

לצערי, התשובה שלי מאוד לא פופולארית. התשובה שלי היא *כן* באותיות קידוש לבנה.
בשנים האחרונות חל פיחות מדהים בחלק היחסי של החינוך שמתבצע על ידי ההורים. חלה מעין 'הפרטה' או 'מיקור-חוץ' של החינוך ושרביט המחנך הועבר אחר כבוד (או למעשה עם מעט מאוד כבוד) לאחריות הגננות והמורים. ההורים הם החברים של הילד, ההורים לא אומרים 'לא', ההורים לא מתעמתים עם ילדיהם ואם מישהו (=המורה) מעז להציב לילד גבול, במרבית המקרים הוא יזכה לנחת פיו ולפעמים אפילו לנחת זרועו של ההורה. היעדר ה- 'לא' גורם לפיחות מדהים במעמד ההורה. ילדים ומתבגרים צועקים על הוריהם, מקללים אותם, מתחצפים אליהם, ובמקרי קיצון אפילו מרימים עליהם יד. אין כבוד למבוגרים או לסמכות וכל 'נסיך' או 'נסיכה' משוכנעים לגמרי שהשמש זורחת להם מהישבן...

אני רוצה לקום ולצעוק בקול גדול – "הורים יקרים, 'לא' הוא אחד הכלים החשובים ביותר שיש לכם בידיים". הילדים שלכם זקוקים לכם כמדריכים שלהם להלכות העולם הזה. הם מסתכלים עליכם כדי ללמוד מה אסור ומה מותר, להבין מה מצופה מהם במצבי חיים שונים, לדעת מהי דרך ההתנהגות המקובלת בסביבות שונות וכיצד להתייחס לדמויות מפתח בחייהם ובסביבה. אם תשקיעו את הזמן המשותף שלכם עם הקטנטנים, ובין היתר תנצלו אותו גם כדי לחנך אותם, אתם עושים להם רק טוב ומאפשרים להם להתפתח ולצמוח לאנשים הטובים ביותר שהם יוכלו להיות. 

ילדים שאינם יודעים היכן עובר הגבול, עסוקים כל הזמן בחיפוש אחריו. חיפוש זה אינו מותיר להם פנאי לעשות את כל אותם הדברים שהם זקוקים לעשות כדי להתפתח. הם יגדלו להיות חרדים יותר ועסוקים בביסוס תחושת הביטחון (העצמי, החברתי) שלהם, במקום בשגשוג וטיפוח האישיות שלהם. תחשבו כמה לחץ מוטל על כתפיו של תינוק, כאשר מורה הדרך שלו לחיים חדל מלהוביל אותו קדימה ומעביר אותו לשבת ליד ההגה. כתפיו קטנות מכדי לעמוד בעומס והסיכוי שיקרוס הוא רב.

נושא לימוד הרגלי שינה הוא אחד התחומים המוקדמים, שבהם מתמודדים ההורים עם הצבת גבולות. מרבית, אם לא כל ההורים שמגיעים אלי, לא הציבו גבולות לילדיהם, וכתוצאה מכך, כאשר הילד בוכה (אם זה בכלל מגיע לידי בכי), הוא מקבל את כל מה שהוא רוצה. עיקר עבודתי עם ההורים שאני מלווה, מתמצה בלעזור להם לעמוד איתנים ולהתמודד עם הבכי והדרישות של הקטנטנים, וליישם כללי עבודה חדשים, מתוך הבנה, שהם אלה הקובעים מה צריך הילד ולא בהכרח לתת לו את מה שהוא רוצה.

אני עובדת עם ההורים על ההתמדה, העקביות והעברת המסרים הברורים, הדרושים כולם כאחד, לשם הקניית הרגלי שינה טובים ועצמאות בהירדמות, אך לא רק. אחד היתרונות, ממנו נהנים הורים שעברו ליווי בשיטת 'לילה טוב', הוא קבלת כלים להורות. הידיעה שהם מסוגלים להגיד 'לא' לילד שלהם, ולא רק שהוא ימשיך לאהוב אותם, אלא שהם בעצם נותנים לו מתנה ומשפרים את איכות חייו, מעניקה להם רוח גבית בהצבת גבולות באשר הם, ולא רק בתחום השינה. מסתבר שאפשר להגיד 'לא' ולהישאר בחיים...

חשוב לי מאוד לציין, שהצבת גבולות נעשית עם המון חום ואהבה. זהו תהליך של הכלת התסכולים של הילד ופיזור כיסי התנגדות, שמעידים על קיומו של שינוי אמיתי, על ידי מגע, חיבוק וליטוף, ולעולם לא על ידי השארת הילד לבדו בחדר כאשר הוא בוכה.