''אמא זה ארוך מדי..... '' - די לנאומים !! 

את המשפט הזה שמעתי מבני בן הארבע כתגובה לנאום מלומד בו המשכתי והמשכתי לדבר על הסיבות לכך שאצלנו בבית לא קורעים ספרים ,על כך שצריך לכבד אותם ולטפל בהם עם כבוד וכו' וכו'. מיותר לציין שאחרי משפט אחד בלבד, הבן שלי כבר הביט בי בעיניים מזוגגות כמי שאומר: ?שמעתי, הבנתי, תמשיכי הלאה.." דבר שלא עצר אותי מלהמשיך ולהטיף עוד ועוד. רק אחרי שהוא אמר מפורשות "אמא, זה ארוך מדי" ואולי כמה משפטים אחרי , הפסקתי.


למה אנחנו עושים את זה - ממשיכים וממשיכים כשברור לנו לחלוטין שהילדים כבר מזמן לא מקשיבים...
הסיבה נעוצה בכך שקשה לנו לשים גבולות וקשה לנו עוד יותר לאפשר לילדינו להתמודד עם ההשלכות. ואז אנחנו מנסים לנאום ולנאום ולדחות את הקץ וכמעט בתחינה לבקש שאולי בכל זאת יכבדו את ההסכם בינינו (שאני אומרת והם עושים..) ,שאולי בכל זאת הם יוותרו לנו הפעם ויחסכו מאיתנו את הצורך (החובה) להיכנס לתפקיד ההורי שלנו ולעמוד על שמירת הגבול. הרי נעים כל כך בבית, אז עכשיו להתחיל לשמור על הגבולות? וחוץ מזה , ממילא הוא עוד קטן או אולי קצת חולה והפחד העמוק שאולי אח"כ הוא יכעס עליי ויאהב אותי קצת פחות ובאמת לא חייבים דווקא עכשיו בייחוד שאנחנו כל כך עייפים אחרי יום עבודה ארוך, יש לנו הרי את כל החיים לשים גבולות. מחר זה יום חדש. ממחר לא נוותר יותר.
שמירה על הגבולות באמת מצריכה עבודה, אבל אם נפנים מתוך הבנה עמוקה שהגבולות נועדו לעזור לילדים ,לתת להם יציבות ובטחון לאפשר להם להשקיע את כל האנרגיות שלהם בצמיחה והתפתחות במקום בבדיקת הגבולות, אולי אז נהיה יותר משוכנעים ונוכל למלא את תפקידנו בצורה טובה יותר.

יש לנו ציפייה לא סבירה לאחר שגידלנו את ילדינו הבכור שיתמלא בסובלנות וסבלנות כאשר מצטרף תינוק חדש למשפחה. לציפייה הזו מתלווה כעס על חוסר הרגישות שלו כשהוא מנדנד לקבל ארטיק בדיוק כשהתינוק החדש יונק/מחליפים לו חיתול/בוכה ועוד.
אבל אם בזמן שהוא עוד היה ילד יחיד, לא לימדתי אותו דחיית סיפוקים ולא נתתי לו כלים להתמודד עם התסכול הזה: שלא מקבלים הכל בדיוק כשאנחנו מבקשים? איך הוא יידע?
איך הוא יידע להיות אחראי לצעצועים שלו, אם עד עכשיו עשינו בשבילו הכל?

יש גבולות שאנחנו כן מצליחים להציב ולשמור ללא כל התלבטות: אלו הם הגבולות שנועדו לשמור על בטיחות ילדינו! הרי לא ננהל מו"מ האם רק היום ורק הפעם זה אפשרי לשחק בחשמל..הגבול ברור לנו וברור לילדים שלנו: כשהילד שלנו מתקרב לחשמל - אנחנו נמצא דרך להרחיק אותו משם, כך או אחרת.
ערך של שמירה על הבטיחות הוא ערך עליון ועליו לא מתפשרים. אם נחשוב על הגבולות שאנחנו מציבים בביתנו , נראה שהם נגזרים מערך מסוים אותו אנחנו רוצים להנחיל (לכל משפחה יש מערכת ערכים שונה): אנחנו לא מרביצים- ערך: כבוד לאחר . אנחנו לא קורעים ספרים - ערך: שמירה על רכוש ועוד.
איך עושים את זה - מתחילים בבדיקה עצמית האם הגבולות שאני מניח באמת נחוצים ואיזה ערך הם מנחילים, מה הילד שלי יילמד מזה?
כאשר אנחנו משוכנעים בנחיצות הגבול / ערך , בדיוק כמו שאנחנו משוכנעים בגבולות הקשורים בבטיחות, טון הדיבור שלנו יהיה בטוח וברור , נוכל להסביר לילד, בכל גיל, את ההיגיון שעומד מאחורי הגבול (בקצרה!).
חשוב שהגבול יתאים כמובן לגילו והתפתחותו של הילד (שעות השינה של ילד בן 12 שונות מאלו של ילד בן 3. הערך נשאר זהה - שמירה על בריאותו ותפקודו התקין של הילד)
וכמובן שמירה על הגבול - ברגע שהגבול נחצה, הילד יישא בהשלכות אותם הוא יודע לפני כן.
אין צורך לפתוח בנאומים ולהזכיר שוב ושוב את ההשלכות וחשיבות הערך. פעם אחת זה מספיק, ומיד אחריה לפעול (להרים את הצעצועים לארון, לסגור טלוויזיה, מה שהחלטתם.)
כאשר הילד מבקש גלידה לפני ארוחת הצהריים , אני אכיר ברצון שלו כדי לסמן לו שאני מבינה בדיוק מהו ("היית רוצה לאכול גלידה, נכון??)
אני אזכיר לו את הגבול ("אתה יודע שאצלנו לא אוכלים מתוק לפני האוכל..?)
אני אציע חלופות ( "מה דעתך שתאכל אחרי הארוחה..?)
ובהתפרצות הבכי אם תהיה וכנראה שתהיה... אני אעזור לו לבטא את התסכול ואוכל להיות אמפאטית למקום בו הוא נמצא (?זה באמת נורא קשה לחכות...?)
בעיניי זה קריטי לביסוס מערכת יחסים טובה ושמירה על האווירה בבית שה"אכיפה" תיעשה בטון נעים ואמפאתי ולא כ "אני מאשים" או טון ה "מגיע לך" , שאנחנו כל כך מכירים ,דבר שמייצר התנגדות ומעכיר את האווירה.
הבן הבכור שלי, 11.5, סיכם בשבילי את הנושא: - זה ממש מעצבן וזה לא כיף ואף ילד לא רוצה את זה ,אבל חייבים את זה ,זה עוזר לי"

ולשאלתי, איך היית מרגיש אם היינו מחליטים להסיר את הגבולות בבית? הוא ענה,
"לא הייתי מבין מה עשיתי, כאילו אני בעונש ועשיתי משהו רע, וברגעים הקשים אני לא אדע מה אסור ומה מותר..?