כדי להתמודד עם אלימות ולמצוא פתרונות למניעת אלימות יש צורך להבין לעומק את התופעה ואת הנפשות הפועלים בה.
לגבי תופעת האלימות של בני הנוער בבית הספר מקובל לחלק את המניעים לתופעת האלימות בתוך בית הספר לשלושה סוגים:
א. האלימות בבית הספר היא תוצאה של התרבות החברתית האלימה.
לפי גישה זאת בית הספר הוא ראי החברה ואם החברה אלימה אז ניתן לצפות שתהיה אלימות גם בבית הספר.
ההתנהגויות האלימות על פי גישה זאת הן תוצר של התפתחות של תת תרבות המכריעה במצבי דילמה לכיוון של עבירה על החוק ושמדגישה ערכים של חוזק, חוסן, ערמומיות ונקמה.
על פי גישה זאת תרומת החברה לאלימות בבתי הספר היא לא תולדה של תרבות של קבוצות שוליים או קבוצות פשע ועבריינות אלא היא ביטוי לתרבות החברתית הכוללת שרוויה באלימות.
בהתייחס אל בני הנוער, תורמים לתופעות האלימות גם אפיונים אנטגוניסטים כלפי עולם המבוגרים וכלפי נורמות וחוקים המוכתבים מלמעלה. גישה זאת מפקיעה את האחריות העיקרית על תופעות האלימות הבית ספרית מבית הספר עצמו ומטילה אותם על החברה.
ב. האלימות בבית הספר היא תוצאה של הניסיון הבית ספרי.
לפי גישה זאת בית הספר הוא מוסד שערכיו, נהליו ומבנהו הפיזי והאנושי תורמים להיווצרותה של אלימות.
המפגש של התלמיד עם התסכולים שבית הספר מציב, לימודית וחברתית, עם לחץ עצום להישגים, עם דרישה לנורמות התנהגות מסוימות שנתפסות כלא הוגנות ובלתי מתפשרות, עם שיעורים שתכנם הוא פעמים רבות לא רלוונטי לעולמם של התלמידים, המפגש עם הרגשה של זרות וניכור בבתי ספר גדולים ובכיתות עמוסות עם אקלים ארגוני מתוח ולוחץ ועם מורים שחוקים ועייפים גורמים לפי גישה זאת להיווצרות אלימות ולתופעות של ונדליזם.
גישה זאת מטילה הרבה אחריות על בית הספר להיווצרות האלימות וגם אחריות לפתרון הבעיה ובעצם הזדמנות לפתור את הבעיה מכיוון שהיא תחת אחריותו!
חוקר החינוך ד"ר אמנון כרמון ממכון ון ליר כתב לאחרונה כי "בית הספר היה בנוי על פי דגם של בית חרושת וסיפק את הצרכים של בתי החרושת: הוא הכשיר עובדים לתעשייה", אומר כרמון. "בית הספר מכשיר את התלמידים למלא הוראות בדייקנות. הוא מלמד שוב ושוב את אותה פעולה שגרתית"
ועוד הוסיף "הפדגוגיה הקיימת מתכחשת למצוקות ולבעיות של התלמידים, מנכרת ומשעממת אותם עד כדי אי הבנה של טעם הלמידה במתכונתה הקיימת. הניכור הוא גורם מרכזי לבעיות המשמעת הרבות ולהפערות בשיעורים".
הפתרון הוא איפה בחיבור מחדש של המורים לתלמידים מעבר לידע שעובר בניהם. המורה צריך להשתמש בידע שצריך לעבור מאחד לשני לא כאל מטרה כשלעצמה בלבד לצורך סיום הבגרות בהצלחה אלא ככלי שבאמצעותו אפשר ליצור חיבור עם תלמידיו. לשמוע מה מציק להם, מה מעניין ומסקרן אותם ואלו בעיות ואתגרים עומדים לפניהם. בפתיחת נושאים שקרובים לתלמידים ודיון בהם אפשר להעביר ערך חינוכי אמיתי שהתלמידים לא יכולים למצוא בויקיפדיה ובאתר אינטרנט כלשהו. זהו לא ידע אובייקטיבי אלא ידע סובייקטיבי שהופך להיות חלק מהידע העצמי של התלמיד ושל חבריו לכיתה. מסקנה שהם הגיעו אליה יחד עם כל חברי הכיתה בעזרת המורה ולא ידע אמורפי שנמצא בענן ברשת האינטרנט שחייבים לשנן אותו אחרת נכשל במבחן. זהו ידע שהוא חלק ממנו ואיתו הוא יתקדם בחיים וימצא את דרכו.
זה ההבדל שעונה לשאלה עם איזה ערך יוצא תלמיד מהכיתה?
1. עם תעודה וציון כמותי תחרותי.
2. עם ידע אישי שעזר לתלמיד לענות לעצמו על שאלות של זהות ושל דרך בחיים. עם מטען אישי שיכול לעזור לו בחיים.
ג. השפעת גורמים מצביים על היווצרות אלימות בבית הספר.
לפי גישה זאת שינויים במצב או בהקשר הסביבתי של בית הספר גורמים להיווצרותה ולהתחזקותה של האלימות.
כניסת מנהל חדש לבית הספר המנהיג שיטות חינוכיות אחרות, תחלופה משמעותית בצוות החינוכי המחייבת את בית הספר להתארגנות מחודשת וליצירת שפה משותפת חדשה, הגירה מאסיבית בשנה מסוימת של עולים חדשים או תלמידים חדשים המפרה את האיזון בהרכב התלמידים, כל אלה יכולים לגרום לשינוי וגם לזעזוע באקלים הבית ספרי וכמו כן לעלייתה של האלימות.
אם ניטה לקבל את הגישה שבית הספר תורם בעצם מהותו לתופעות של אלימות ואם לא, אין שום ספק שלמערכת החינוך יש תפקיד מרכזי בהקטנת תופעות האלימות ובבניית אקלים מתאים למניעתם.
ישנן שאלות קשות ביחס לדרך הנכונה והיעילה בהתמודדות עם התופעה, יחד עם הבעת ספק ביחס ליכולתה של המערכת לעשות זאת לנוכח המשאבים המוגבלים העומדים לרשותה.
עבריינות נוער
מנתוני המשטרה עולה שבשנת 2004 נפתחו 41,232 תיקים של עבריינות נוער כלומר בגיל בית ספר ומאז יש עליה במספר העבירות, זה גידול של 12.9% משנה קודמת. צריך לציין שהיקף האלימות במערכת החינוך בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי. סוגי האלימות הננקטים הם רבים כמו מכות, חניקות, פציעות קשות מסכינים, ועוד.
בין הסיבות לעליה באלימות הם הישגים נמוכים בלימודים, תחושת נתק מבית הספר, הכרה שבבית הספר קיימת אלימות, מצב כלכלי קשה, תזונה דלה או רעב של תלמידים, סבל מאלימות במשפחה, השפעת האלימות בסרטי טלוויזיה, בפרסומות, מחשב, אינטרנט, עליית מפלס האלימות בחברה הסובבת ונזקי הטרור.
תופעת האלימות הגוברת בבתי הספר קשורה גם להחלשות מעמדו של המורה, כרסום בסמכויותיו, זלזול במורים והיעדר גיבוי למורים. אירועי האלימות הקשים בין בני נוער המחמירים ומתגברים מהווים ביטוי גם למצוקה חברתית וכלכלית שנתונים בה ילדים למשפחות דלות אמצעים, הורים מובטלים, משפחות חד הוריות, משפחות עניות ועוד.
הענישה לגבי נוער היא טיפולית וכוללת השמה של ילדים עבריינים במעון סגור. המשטרה לא יכולה לעצור ילדים מפאת גילם הצעיר והיא שולחת אותם לאחר תחקור לבתיהם. המשטרה מצביעה על קשר בין העלייה בצריכת אלכוהול אצל ילדים מגיל 12 ופחות מכך ובין העלייה באלימות בקרב ילדים ונוער.
בני נוער המגיעים למועדוני בילוי, הפכו בשנים האחרונות לאלימים ומסוכנים יותר מבעבר. הם מגיעים למועדונים מתודלקים בסמים, אלכוהול, חמושים בסכינים ואלות. בעלי המועדונים לא יכולים לקחת את החוק לידיים והם מזמינים את המשטרה. האלימות הגבוהה ביותר היא בקרב בליינים משכבת המתגייסים לצבא, גיל בו צריכת האלכוהול גבוהה. בעלי המועדונים דואגים לאבטחה רק בשטח המועדון ולא מחוצה לו.
ישנם הרבה מקרים שנערים תוקפים נערים אחרים בסכינים על רקע של אכזבה רומנטית, על רקע של יריבות בין שני גברים על אותה נערה. צעירים בגילאי ה-20 תוקפים בסכינים עד מוות צעירים אחרים במקומות בילוי ושתייה בגלל שיחה עם בת הזוג, חיזור או סתם חילופי דברים וסיבות אחרות.
אלפי נערים בגילאים 11-18 בורחים מהבית מדי שנה, רובן בנות. הנוער הבורח מהבתים מתגורר במבנים נטושים, בגנים ציבוריים, בבתי חברים וברחוב. חלקם מתדרדרים לזנות, לגניבות והתפרצויות כדי לפרנס את עצמם או כדי לרכוש סמים. כ-1,100 מתוכם הן נערות.
הסיבות לבריחה מהבית הן מגוונות: הנער או הנערה נתונים להתעללות בבית הספר, ההורים מתגרשים, אכזבה מההורים, חוסר אונים מול מצוקה כלכלית של הורים מובטלים ומריבות עם ההורים. קיימים מיקרים שהמצוקה הכלכלית בבית כה קשה שההורים לא מדווחים על ילדיהם שברחו. הרשויות המקומיות חסרות אונים בגלל קיצוצים בתקציבים לטיפול בנוער במצוקה וקיצוצים בעובדי נוער ופסיכולוגים.
עשרות אלפי בני נוער משתמשים בסמים בגילאים 12-14, חלקם משתמשים בסמים קשים, רק מעטים מהם זוכים לטיפול של מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות.
קיימת עליה בעבריינות של נוער עולה המהווה כרבע מפשיעת בני הנוער בישראל בעיקר בתחום גניבות רכב, סמים, אלימות והצתות. ילדים ובני נוער מחבלים ברכוש ציבורי. צפיפות יתר בכיתות ולימודים בצריפים או במבנים לא מתאימים עלולה לגרום לעליה במפלס האלימות. בתי הספר הפכו למקום מסוכן ולא נעים.
דו"ח מיולי 2002 על האלימות במערכת החינוך בעריכת פרופסור ר. בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, מצביע על כך ש-9% מתלמידי התיכונים היו קורבן לנגיעות מיניות, 11% מתלמידי היסודיים דיווחו שהותקפו על ידי איש סגל בית הספר, 30% מתלמידי התיכוניים ו-44% מתלמידי חטיבות הביניים דיווחו שנפלו קורבן להטרדה, להצקה או לבריונות, 25% מתלמידי היסודי דיווחו על שימוש באבן או בחפץ אחר בניסיון לפגוע בהם, יותר מ-15% מתלמידי היסודיים חטפו "מכות רצח" במהלך החודש האחרון, כ-45% מהתלמידים דיווחו שראו תלמידים אחרים נושאי סכין בבית הספר.
המחקר לא כלל את המגזר החרדי בגלל היעדר שיתוף פעולה. המשטרה לא יכולה לעצור ילדים אלימים מפאת גילם הצעיר. הדו"ח מצביע גם על אלימות של מורים ומחנכים בבתי הספר כלפי תלמידים.
אלימות והטרדה מינית
אחד מכל 4 או 5 תלמידים דיווחו שאיש צוות לעג לו, העליב אותו או השפיל אותו. 10.9% מתלמידי היסודיים, 10.3% מתלמידי חטיבות הביניים ו-6.4% מתלמידי החטיבות העליונות דיווחו על סטירת לחי. 5% מתלמידי התיכונים דיווחו על הטרדה מינית מצד איש צוות. הורים מכים מורים, תלמידים נוהגים באלימות לפעמים כלפי מורים, מחבלים ברכב של מורה או של המנהל, פורקים זעם על מורה, זורקים חפצים, מקללים, מאיימים, יורקים, סוטרים ועוד.
חטיפת תיקים מעוברי אורח, בעיקר מקשישים ונשים, מתגברת. מעורבים בזה גם ילדים המנסים לסחוט כספים מעוברי אורח תוך איומים שחבריהם יכו את המסרב למסור את כספו. קיימות התארגנויות של ילדים לכנופיות לביצוע חטיפות וסחיטת כספים. לאחרונה דווח על מאות מיקרים של ילדים מתחת לגיל 12 שתקפו מינית ילדים אחרים.
התנהגות מינית בעייתית משלבת מאבקי שליטה, כפייה, איומים, שימוש גלוי או סמוי בכוח, מתח וחרדה. תופעה זאת אינה קשורה למצב כלכלי ורמת השכלה בבית ממנו הגיעו הילדים. משרד הרווחה ומשרד החינוך הקימו מרכז למניעת אלימות מינית בקרב קטינים בני 12 ומטה, היות ואינם ברי אחריות פלילית. מתבגרים בני 12 ומעלה נמצאים בגיל האחריות הפלילית וניתן להגיש נגדם כתב אישום.
יש לזכור שהרבה ממקרי האלימות של קטינים ובני נוער לא מדווחים למשטרה. צריך לציין שמעמד ההורים בעיני הילדים יורד.
קיימים מיקרים של סבים המבצעים מעשים מגונים בנכדותיהם או בחברותיהם וכן מיקרים של אחים, קרובי משפחה, ידידי המשפחה המבצעים מעשים מגונים בבנות המשפחה.
מדי שנה מדווחים 32 אלף מיקרים של ילדים בסיכון, כאלה הזקוקים לטיפול חרום מחשש לחייהם בגלל הזנחה קשה, אלימות, התעללות פיזית ומינית, נטישה של ההורים, שהייה של ההורים בכלא ועוד.
כל פקיד סעד מטפל בממוצע ב-180 מיקרים בחודש. הטיפול נימשך חודשים ולפעמים שנים. קיים חשש לפגיעה בתשתית הטיפול בילדים הנפגעים בגלל סגירת סניפים של המרכז לטיפול בילדים נפגעי עבירות מין ואלימות.
קיימת תופעה של כליאת תלמידים לקויי למידה על ידי מורים. היו אירועים בהם נשכחו ילדים, לא במזיד, בגני ילדים, בהסעות ועוד. לאחרונה דווח על מיקרים של התעללות מטפלות בתינוקות רכים. צריך לציין שאלימות ההורים ובני משפחה כלפי ילדים משפיעה על האלימות נגד ילדים אחרים.
ישנה רשת בינלאומית בנושא אלימות בבתי ספר מטעם ה-OECD, היא נועדה לעודד ולסייע בישום אמצעים אפקטיביים נגד איומים ואלימות בבתי ספר. חברות ברשת 21 מדינות שביניהן נמצאת ישראל. עיקר פעילות הרשת מתבצעת באמצעות חילופי מידע. משרד החינוך משתתף ברשת באמצעות נציג מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן והוא השתתף בפגישה השנייה של ה"רשת" שהתקיימה בבודפשט ביוני 2000. בפגישה השתתפו נציגים מ-15 מדינות ונציג של ה-OECD.
במחקר שנערך, כ-25,000 בני נוער, יהודים וערבים, תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים ציינו שמוריהם העירו להם הערות עם כוונות מיניות. 22,000 תלמידים בגילאים 12-17 סיפרו שמוריהם ניסו להתחיל איתם בצורה מינית. 16,000 תלמידים דיווחו שמוריהם "שלחו לעברם ידיים בצורה מינית".
במחקר שערך ד"ר תום גומפל מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה ש-8% מהתלמידים דיווחו על אלימות מינית מצד מבוגר בבית הספר כלפיהם. 23% ממורי בתי הספר ציינו שהם יודעים "על קיום מדיניות בית ספרית לטיפול באלימות מינית". 6% מהמורים מסרו שבית ספרם הוציא מסמך בנושא "מדיניות הטיפול בהטרדה מינית".
בשנת 1973, מר ניומן, ארכיטקט ומתכנן עירוני, הסביר שמבנה של בנין והבעלות על מבנה זה משפיעים על עמדותיהם והתנהגותם של השוכנים בו. מרבית האלימות נמצאת לדבריו באזורים ציבוריים שהבעלות עליהם אינה מוגדרת ושלפי תפיסת המתגוררים בהם, אין איש אחראי עליהם. ככל שהמבנים גדולים יותר ואישיים פחות, כך נוטים המתגוררים בהם לקחת פחות אחריות על הנעשה בהם.
המסקנה העולה מכאן היא שאת האזורים הציבוריים יש לבנות באופן מוגדר, כך שהאחריות עליהם תהיה ברורה. אחד הגורמים לחוסר האחריות על השטחים הללו הוא תפיסתו של המורה את תפקידו. מרבית המורים רואים את עיקר תפקידם בהעברת חומר מקצועי לתלמיד, גם על חשבון העשרה, יחסים בינאישיים ואחריות כללית כלפי הילד במסגרת הבית ספרית. בהתאם, חדר הכתה ניתפס על ידי המורה כטריטוריה העיקרית שלו ויתר שטחי בית הספר נזנחים.
מורה מקצועי שרואה את ייעודו בהעברת החומר במסגרת השעות שהוקצו לו, יתקשה לראות את עצמו כאחראי לתלמיד במקומות ובזמנים אחרים, וזה מה שצריך להיות.
מרבית אירועי האלימות בבית הספר מתקיימים באזורי מעבר כגון מסדרונות, מדרגות, מזנונים, מגרשי חנייה, שירותים, חצר בית הספר ודרכים המובילות לבית הספר, ואם היה שם מישהו סמכותי כמו מורה, האלימות היתה פוחתת.
בדיוק מהסיבה הזאת תכנית עיר ללא אלימות הרימה את הכפפה ומפעילה את תכנית 'מדריך המוגנות' אשר פועלת בכלל באי בית הספר ובאווירה הבית ספרית. מטרת התכנית היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים, המורים וההנהלה ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה, באמצעות השבת הסמכות למורה ולמחנך.
במסגרת התכנית עיר ללא אלימות ממנה מדריכים בבית הספר (שאינם מסגל בית הספר) אשר מהווים גורם סמכות פורמאלי ובלתי פורמאלי ותפקידם לסייע בשמירה על המשמעת בבית הספר ולהיות כתובת ואח בוגר לתלמידים בבית הספר שאפשר לפנות אליה בכל עניין ובעיה.
לפי מחקר שנעשה על ידי אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון באחריות פרופסור לב ויזל עולה ש-90% מהתלמידים בגילאים
12-18 חוו מיקרה של פגיעה מינית ברמות שונות.
עוד נמצא ש-82% מהבנים ו-76% מהבנות חוו מיקרה של אלימות פיזית ברמות שונות. נמצא שאצל הנפגעים התמיכה החברתית והמשפחתית, בעיקר המשפחתית היתה חשובה למרות שהיא לא היתה גדולה.
ממחקר נוסף שנערך בישראל עולה שלדעת ההורים:
• אין למורים כלים מקצועיים מתאימים לצרכי התמודדות אפקטיבית עם גילויי אלימות בבית הספר. המורים לא עברו במסגרת לימודיהם הכשרה מתאימה שתסייע להם להתמודד עם בעיות של אלימות בבית הספר.
• קיימת כפילות במסרים של משרד החינוך לגבי האמצעים שיש לנקוט מול גילויי האלימות. לדוגמא, הצורך "לשווק" מוסד חינוכי כלשהו מתנגש עם חובת הדיווח על אירועים אלימים בין כתליו.
• הקושי הכרוך בחינוך למניעת אלימות בעידן של תקשורת אלימה. ביטויי אלימות נמצאים על כל צעד ושעל בחיים הציבוריים, בצבא, במציאות הביטחונית האלימה, בתאונות דרכים ואף במגע היומיומי בין קבוצות אוכלוסייה שונות.
• האלימות העירונית מושרשת עמוק באוכלוסיית התלמידים ולמורים יש השפעה מועטה בלבד עליה.
במחקרים אחרים המורים טענו:
• ניתן לחנך למניעת אלימות בקרב תלמידים, במקביל ללמוד על חלופות התנהגותיות לגילויי האלימות.
• האלימות ניתנת לשליטה ולשינוי, משום שהיא התנהגות נלמדת.
• האלימות פוגעת לא רק בקורבן, אלא גם בתוקף.
• בית הספר חייב לחנך למניעת אלימות הן בתחום בית הספר והן מחוץ לכותלי בית הספר. יש לשים דגש על מניעה ראשונית ורק מאוחר יותר יש להגיע לטיפול חינוכי שורשי.
• שיפור אקלים בית הספר הוא גורם משמעותי בהורדת רמת האלימות.
• אסור להדחיק את בעיות האלימות אלא צריך להתמודד עמן באופן ישיר.
• יש לנצל כל אירוע המכיל בתוכו יסודות אלימים כמנוף לשיפור, להפקת לקחים ולמניעת הישנותן של תופעות אלימות דומות.
התערבות חינוכית לצמצום האלימות בבית הספר אמורה לטפל גם ברמת הפרט האלים, הפוגע, הממריד והמתסיס, וגם ברמה המערכתית, שניתן להגדירה בהקשר זה כקבוצות השתייכות והתייחסות שונות בבית הספר ובמערכת הארגונית הבית ספרית. כל המורים מוצאים קשר בין סגנון הניהול בבית הספר לבין טיב היחסים בין צוות המורים והאקלים הארגוני המעודד או מחליש אלימות. המורים סבורים שבאווירה של תמיכה וגיבוי של ההנהלה, קל יותר להתמודד עם בעיות האלימות.
עבודת צוות ותחושת המסוגלות של המורה לפתרון בעיית האלימות, קשורה במידה לא מעטה בכישורי המנהל להתוות מדיניות בית ספרית ולהבטיח התנהגות ארגונית עקבית המדכאת את האלימות.
באופן מעשי, מצאו המורים קשר ברור בין עבודת צוות לבין סגנון הניהול של המנהל לבין הטיפול באלימות.
צריך לציין שבשנת 1996 נפתחו 893 תיקים במשטרה במקרים של אלימות גופנית במוסדות חינוך, בשנת 2004 נפתחו 1,789 תיקים, זאת עלייה של למעלה מ-100%.
רצוי לציין שכשליש מבני הנוער ראו צעירים מצוידים בסכין או אולר לצרכי הגנה עצמית. למעלה ממחצית מהם נתקלו בתופעת הסכינאות בבית הספר. תופעת צריכת האלכוהול וההשתכרות בקרב בני נוער נמצאת במגמת עלייה. זאת לפי סקר ארצי שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה. נמצא בסקר ש-55% מבני הנוער נתקלו בתופעת הסכינאות בבתי הספר. הסקר מעלה שבנים יותר מבנות נחשפו לתופעה.
ממחקרים אחרונים עולה ש-50% מהילדים נתקלים במקרי אלימות בבתי הספר. בתי הספר בארץ הגיעו למקום הראשון בעולם המערבי במקרי האלימות וכתוצאה מכך ילדים אינם אוהבים את בית הספר.
לפיכך אין להתפלא מהאלימות שמתגלה יותר ויותר בקרב הבנים ובקרב הבנות. לטענת פסיכיאטר, באלימות במשפחה מעורבות 52% מהנשים ומהגברים רק 48%. מצב הפוך קיים במקרי הרצח שבהם 95% מעורבים גברים. אין ספק שתופעות כמו לחץ ואלימות משפיעות על האנשים. מדינת ישראל מאז היווסדה ולפני כן נמצאת במאבק מתמשך ורציף עם מדינות ערב. תקופות רגיעה יחסיות מתחלפות בתקופות של אלימות קשה, דבר המשפיע קשה על האוכלוסייה בפרט בשנים האחרונות.
ממחקר שנערך עולה ש-10% מהאזרחים במדינה סובלים מתסמונת פוסט-טראומתית, מזה 30% מילדי המתנחלים ו-70% מילדי הפלסטינאים.
50% מהילדים היהודים באזורי העימות מגלים עצבנות יתר ותוקפנות ללא סיבה. אצל ילדי הפלסטינאים המספר הוא 70%. נכון להיום, נוסף לסכסוך הישראלי ערבי, מדינת ישראל מצטרפת למלחמה בטרור הבינלאומי. כל הגורמים הללו משפיעים קשה על הנוער הישראלי כולל הנוער העולה שנחשף להם. במכלול הגורמים השונים השפעתם עליו היא יותר חזקה, לכן אין להתפלא שעבריינות בקרב נוער עולה מגיעה ל-25% כאשר בקרב הנוער הרגיל העבריינות לא עולה על 11%.
אלימות מילולית
במחקר נוסף שנערך על אלימות בין תלמידים בחטיבה העליונה ובתיכון, נמצא שהביטוי השכיח ביותר של האלימות הוא האלימות המילולית.
65.5% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר קילל אותם, אצל שליש 31.8% זה קרה יותר משלוש פעמים בחודש האחרון. לעג, עלבון והשפלה בין תלמידים נמצאים בשיעור גבוה, 49.4% מהתלמידים דיווחו שזה קרה להם לפחות פעם אחת. בערך 1 מכל 5 תלמידים היה מעורב בסכסוך עם תלמידים אחרים על רקע של ריב בין עדות, כ-19.4%. יותר מ-1 מכל 10 תלמידים היה מעורב בריב בין עולים לוותיקים, כ-13.4%.
פרטים נוספים:
• 5.4% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר נתן להם מכות רצח.
• 7.5% מהתלמידים היו מעורבים בתגרה שכתוצאה ממנה הם נפצעו והיו זקוקים לטיפול רפואי.
• 5.0% דיווחו שתלמיד אחר חתך אותם בסכין או במכשיר חד, בכוונה.
• 16.4% דיווחו שתלמיד אחר השתמש באבן או בחפץ אחר כדי לפגוע בהם.
• 19.9% מהתלמידים היו מעורבים ב"מכות".
• 16.7% מהתלמידים קיבלו בעיטה או אגרוף מתלמיד אחר.
• 32.2% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר תפס ודחף אותם, בכוונה.
• 10.3% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר לקח מהם דברים בכוח.
• 3.8% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר איים עליהם באקדח והם ראו את האקדח.
• 4.9% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר איים עליהם בסכין והם ראו את הסכין.
• 25.2% מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר יפגע בהם או ירביץ להם.
• 9.1% מהתלמידים דיווחו שקיבלו איום מתלמידים אחרים בדרך לבית הספר או בדרך חזרה ממנו.
• 7.7% מהתלמידים דיווחו שקיבלו איום מצד חברי כנופיה בבית הספר.
• כחמישית מהתלמידים דיווחו שתלמיד אחר ניסה להפחיד אותם בדרך שבה הוא הסתכל עליהם.
• כעשירית מהתלמידים דיווחו שהטילו עליהם חרם חברתי.
• 4.9% מהתלמידים דיווחו שראו תלמיד אחר בבית הספר עם אקדח.
• 47.4% מהתלמידים דיווחו שראו תלמיד אחר בבית הספר עם סכין.
• 37.1% מהתלמידים דיווחו שתלמידים אחרים גנבו להם חפצים אישיים וציוד.
• 12.6% מהתלמידים דיווחו שתלמידים אחרים פגעו, השחיתו או שברו חפצים אישיים שלהם.
• יש פערים ניכרים בכל התחומים בין הבנים והבנות, כאשר בקרב הבנים יש יותר אלימות.
• 70.4% מהתלמידים במגזר היהודי דיווחו על קללות, לעומת 43.4% במגזר הלא יהודי.
• 53.0% מהתלמידים במגזר היהודי דיווחו על לעג, עלבון והשפלה, לעומת 32.5% במגזר הלא יהודי.
• 26.7% מהתלמידים במגזר היהודי דיווחו על תלמידים אחרים שאיימו לפגוע או להרביץ להם, לעומת 18.3% במגזר הלא יהודי.
• 38.3% מהתלמידים במגזר היהודי דיווחו על גניבות של חפצים אישיים וציוד, לעומת 31.2% במגזר הלא יהודי.
• 26.1% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו שתלמיד אחר ניסה להפחיד אותם בדרך שבה הוא הסתכל עליהם, לעומת 18.4% במגזר היהודי.
• 10.8% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו על איום בסכין, לעומת 3.6% במגזר היהודי.
• 10.8% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו על איום באקדח, לעומת 3.9% במגזר היהודי.
• 26.8% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו שהתחילו איתם מכות או ביוזמתם, לעומת 18.4% במגזר היהודי.
• 12.4% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו שאיימו עליהם בדרך לבית הספר או בחזרה, לעומת 8.4% במגזר היהודי.
• 21.4% מהתלמידים במגזר הלא יהודי דיווחו על חרם חברתי, לעומת 7.8% במגזר היהודי, וזה הבדל בולט.
בין החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי יש הבדלים קטנים בדיווחי התלמידים על אלימות.
כתב: גיל קוזיקרו
