כשהלכתי במורד רחוב אוקספורד לפני כמה שבועות, העיניים שלי החליקו לצד שמאל והבחנתי בחלון מלא בנעליים נוחות, והן היו ממש נחמדות במן צורה צנועה. אבל בייאוש ראיתי את שלט מעל הכניסה: קלארקס, בית סנדלי הרגולציה, חנות אליה לקחה אותי אמא שלי על מנת שימדדו את כפות הרגליים שלי ויעשו להן צילומי רנטגן עם מכונה מרגשת שיכולה לראות מבעד לעצמות.
בכל זאת הצצתי פנימה ושמתי לב שהחנות הייתה עמוסה באנשים אופנתיים צעירים שמדדו נעליים עם עקבים נמוכים וגימורים מעוגלים. נכנסתי פנימה, החזון המדהים הזה אושר. מסביב היו שורות שורות של נעליים שנראו נוחות. הרגליים שלי נאנחו בהנאה למראן. היו להן רצועות יפות כדי ובסוליות היו כריות אווריריות של עור מרופד. לא היה זוג אחד של מה שהמגזינים מכנים "עקבים עזים", נעליים בהשראת כריכת הרגליים הסינית, שנועדו ללכוד באכזריות את אצבעות הרגליים בנקודות חדות ולרומם את העקבים לגבהים כאלה שההליכה הופכת לדדות. לא היו נעלי קשירה בכלל. לא היו שם הרבה נעלי בלט שטוחות, הנעליים הקטנות עם הסוליות הדקיקות, ששולחות גלי הלם במעלה עמוד השדרה שלך בכל פעם שהרגל פוגעת במדרכה, מה שגורם לשוקיים שלך לצווח.
לנעליים בקלארקס היו עקבים נמוכים ועבים. הן היו מבקרים מעולם מוזר. אבל הן היו באופנה עכשיו שוב? אף לא מאמר במגזין אחד הכריז על מותה של הנעל הלא נוחה. בשבוע האופנה בלונדון, הדוגמניות המשיכו להתנדנד לאורך המסלול בפלטפורמות מסחררות ולא היה שום דיווחים בעמודים הפיננסיים על ירידה של המניות של מנולו בלאניק או של כריסטיאן לובוטן. עם זאת, החנות נראית כאילו היא עושה כסף. אני התיישבתי ליד אישה איטלקית מעולה בסוג של סקיני ג'ינס שמקופלים בצורה אמנותית סביב הקרסול, המחייבת את מאותה שנים של חדות ראייה שניתנו רק למדינה של אנשים שיכולים ללבוש בז' מבלי להראות כמו מורה לגאוגרפיה. היא נשאה תיק פראדה, ועשרות נעליים שכבו סובבות אותה כשהיא מדדה שוב ושוב עוד ועוד זוגות. כל פעם שהיא השליכה אחד, אני העברתי אותן אליי.
