הנקישה בדלת הפתיעה אותי, בעיצומה של האפיה. ניחוח עוגת השוקולד, החל מתפשט בחדר וזכרתי שקראתי, שהחל מרגע זה העוגה תהיה מוכנה בתוך חמש, עשר דקות לכל היותר. אני לא אופה מיומנת וזו הפעם הראשונה, שאזרתי אומץ לנסות. לנקישה בדלת התווסף צלצול הפעמון. לא ציפיתי לאורחים, כך שהרשתי לעצמי להתעלם. ישבתי מול התנור, מביטה בגאווה, בשולי העוגה המתקשים ובגובהה, שמאיים לעלות מעבר לשולי התבנית. מחוץ לדלת אחרת, זו של דירתי, התעקש הפעמון בשני צלצולים. ארוך וארוך יותר. בחוסר חשק קמתי ממקומי ושרכתי רגלי אל הדלת.
הצצתי בעינית וכל שיכולתי לראות הוא גיבוב של צבעים, כשהאדום, הורוד והירוק בולטים בהם. פרחים. אני לא אוהבת פרחים ולא את רעיון קטיפת חייהם מהאדמה. מי שמכיר אותי יודע. המשלוח כנראה לא מיועד עבורי, החלטתי וחזרתי למרבצי מול התנור. שלושה צלצולים בדלת התעקשו, שאני כנראה טועה.
נכדי הצעיר טוען שאני די "נרגנת". בחיי, זו המילה שהשתמש בה ואני, שלא הכרתי אותה, חשבתי בתחילה שזו מחמאה. רק כשהבנתי את פירושה, הסברתי לו שבמעט השנים, שעוד נותרו לי לחיות, אין לי זמן לבזבז על דברים, שאיני אוהבת ובתוכם כאלה שמעצבנים אותי. הוא צחק, חיבק אותי ואמר, שלא תמיד הוא יודע מי בוגר ממי, הוא ממני או אני ממנו...
"אני לא מעוניינת בפרחים", קראתי אל השליח העקשן שבחוץ. האמת היא, שאני די מתעצלת לקום מהכסא בפעם השניה, בשביל זר ורדים, שאיני מצפה לו, ממש טרחה מיותרת. תגובתו היתה ארבעה צלצולי פעמון, כשהאחרון בהם ארוך במיוחד. הצצתי בתנור מודאגת, העוגה צופתה בקרום חום בהיר, חלק ויפה והריח...חבל"ז, כמו שנכדי אומר. אספתי את מקל ההליכה שלי, התרוממתי והתחלתי עושה דרכי, בפעם השניה, אל הדלת הארורה.
באמצע הדרך צלצל שעון האפיה, שהגיע הזמן להוציא את יצירת הפאר לאויר העולם. הסתובבתי חזרה אל התנור ופעמון הדלת רטן ארוכות. "רגע. סבלנות", קראתי אל מי שלא יהיה. "כבר מגיעה". חזרתי למטבח, השענתי את המקל ליד השיש, עטיתי על ידי כפפות בד עבות, כדי לא להכוות והוצאתי את העוגה. הנחתי אותה על הכיריים וכיביתי את התנור. נראה לי שכדאי שאפתח גם את הדלת.
זר ענק ואני לא מגזימה, ממש ענק של ורדים, היה מונח מחוצה לה. השליח כנראה התיאש והלך. לזר היה מוצמד פתק "לסבתא הכי הכי שלי, בהצלחה באפיית העוגה הראשונה". חזרתי והעמדתי אותו באגרטל על השולחן, פרסתי לי חתיכת עוגה והתמוגגתי. טוב, הוא צעיר מכדי לדעת, שאני לא אוהבת ורדים...
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
