חשבון נפש ציבורי בעקבות משפט ליברמן 

ממשפט ליברמן עלה המימצא, שהפרקליטות התרשלה מבחינה מקצועית בהכנת התיק. בפסק הדין השופטים ביקרו את הפרקליטות על כך שאשתו של בן אריה כלל לא נחקרה ושמפעיל בדיקת הפוליגרף שלו כלל לא נחקר. אם בנוסף נזכור שחברי וועדת המינויים של משרד החוץ נחקרו בכלל רק לאחר הגשת כתב האישום הרי המסקנה הבלתי נמנעת היא, שהיה בעבודת הפרקליטות בתיק הזה כשל מקצועי בסיסי ועקבי. אם כי הנושא של קבלת תלונות על הפרקליטות נכנס לשיח הציבורי בעיקר בשנה האחרונה, הרי הצורך בכך קיים שנים רבות. התיק המפורסם של הרמטכל לשעבר רפאל איתן מעיד על כשל דומה: הכנת בלתי מקצועית של תיק. בתיק זה לאחר הצגת התביעה השופט אפילו פטר את רפאל איתן מלהשיב לה וזיכה אותו מיד בנימוק שלא היתה בכלל עבירה. גם בתיק של חיים רמון התגלו כשלים מקצועיים, של התנהלות רשלנית מצד הפרקליטות.

במהלך השנים אנשים שונים קראו לבדיקה של תהליכי עבודה בפרקליטות, אבל הקריאות האלה נתקלו בגל ציבורי נגדי מתלהם ובסיסמה "שמטרת הקריאות לבדיקה היא לפגוע בפרקליטות ולא ניתן יד לכל פגיעה בשלטון החוק". במשך שנים רבות הוזנח נושא הניהול המקצועי בפרקליטות, ובזמן מינוי פרקליט מדינה לא ניתן משקל מתאים ליכולת הניהול שלו (הפרקליטות היא ארגון שעובדים בו כ-1300 אנשים).

אמנם האנשים בפרקליטות בצעו שגיאות רבות במהלך השנים אבל צריך לזכור שהם אנשים טובים ומסורים וכדי לתקן ליקויים בארגון קודם כל צריך ראש הארגון להוביל תהליכי תיקון יסודיים. רק לאחר מכן אפשר לבוא בטענות לעובדים. אין דרך טובה יותר לתקן ליקויים בארגון. האינטרס הציבורי הוא שהליקויים יתוקנו, ומהר ככל האפשר, ולכן תשומת הלב הציבורית צריכה להיות מופנית כרגע אל תהליך הבחירה של פרקליט המדינה הבא: הוא צריך להיות בעל כישורי ניהול טובים במיוחד כדי שהפרקליטות תשתפר. הרכב הוועדה לבחירת מועמדים מומלצים לא נראה מבטיח לבחירה של מועמד בעל כישורים טובים להוביל רפורמה בארגון. אין בהרכב הזה (של משפטנים בלבד) אנשים, שהם בעלי סמכא באיתור מועמד בעל כישורי ניהול טובים. לפיכך, עיקר הלחץ הציבורי היום צריך להיות מופנה לוועדה, שתביא מועמדים שיכולים להוביל רפורמה בהתנהלות הפרקליטות. תהיה זאת טעות ציבורית חמורה להמליץ על מועמדים רק בגלל הידע המשפטי שלהם (כפי שנעשה בעבר).

  לאחר זיכויו של מר ליברמן נשמעו קולות של טענות כלפי היועץ המשפטי, ואפילו קריאות להתפטרותו, ולכן זה רגע מתאים לעשות גם חשבון נפש ציבורי לגביו. היועץ המשפטי לממשלה ממונה על הפרקליטות, אבל מה הסיבה הלוגית לכך? מה בכלל אמורה להיות תרומתו לפרקליטות? תשובה פשוטה לשאלות כאלה לא קופצת מיד לתודעה כי המודל הנוכחי של משרת היועץ המשפטי לממשלה הוא ייחודי לישראל, ואין לקחים ציבוריים ממקומות אחרים שתומכים דווקא במודל הזה. מבחינה ציבורית מצד אחד הוא מגן על עצמאות הפרקליטות בהיותו חוצץ בינה לבין הממשלה. מצד שני היועץ אפילו מפריע ליישום מדיניות ציבורית כלשהי בעבודת הפרקליטות, ואנשי הפרקליטות חופשיים  לפתח מדיניות (בעלת מאפיינים משפטיים אבל גם מאפיינים בעלי אופי ציבורי) משל עצמם שאינה מפוקחת כלל על ידי הציבור.

דוגמא: הפרקליטות הנהיגה מדיניות של אי הגשת תביעות כספיות נגד עובדי מדינה לשיפוי המדינה בגין נזקים שגרמו לה בנימוק של חסינות מוחלטת על דברים שנעשו בתוקף תפקידם, וזאת אפילו כאשר בית משפט קבע (בתביעה אזרחית נגדם) שהם לא פעלו בתוקף תפקידם.

דוגמא: בזמן סמוך מאוד לבחירות נוהגים אנשי הפרקליטות להגיש כתבי אישום נגד אישי ציבור לאחר שהתיקים היו בטיפול הפרקליטות במשך שנים לא מעטות. יתכן שההיגיינה הציבורית מחייבת דווקא שלקראת בחירות יוצגו לציבור כתבי אישום שבשלו, אבל החלטה כזאת צריכה לבוא עם גיבוי ציבורי ולא רק על דעת אנשי הפרקליטות. מבחינת משפטית תיק שחיכה שנים יכול לחכות עוד קצת.

בכלל מבחינה ציבורית היה הרבה יותר בריא, אם הפרקליטות היתה כפופה למועצה ציבורית במקום ליועץ המשפטי. מצב כזה היה מייתר את הצורך להקים במסגרת השירות הציבורי גוף שיבקר את הפרקליטות מצד אחד ומקנה לה גיבוי ציבורי לעצמאות משפטית מול הממשלה מצד שני (ראה "מועצות ציבוריות למערכות שלטון החוק" http://www.articles.co.il/article/152200).