בגעגועיה יש מנעד רחב של טעמים, מגע וריח שפזורים בנבכי השנים וחולפים בין מקומות, נשים וגברים שהכירה. היא לא ממש זוכרת את כל הפנים שפגשה. גופה הוא שזוכר והיא בטוחה ביכולתה להבדיל, גם היום ממרחק של שנים, בין ריח מיניותם המשתנה, של כל אחד ואחת מהם שידעה.
היא שרועה אפרקדן, עיניה החומות, מכוסות בדוק עכור ונעוצות בנקודה לא מוגדרת בתקרה. צעיר בניה מנגב את פס הרוק, שיורד מזוית פיה והיא חשה את רוך מגעו על פניה ויודעת שעיניו כלות. היא רוצה להושיט יד מנחמת, להסביר שזה רק גופה שמתכלה, אבל זכרונותיה אצורים בקרבה ועליהם אין היא מוותרת.
בעיני רוחה חולפות הדמויות, אותן היא מסווגת בהתאם לערים בהן חייתה. "נפש של צועניה נודדת היתה לך", היה הגבר האחרון בחייה צוחק למשמע סיפוריה. אבל זה היה מזמן וגם אותו הותירה מאחור, כמו גם את האישה שחלקה אותו איתה. אלו ימים פרועים היו להם ביחד. היא מנסה לחייך, אבל שריריה לא נענים והחיוך שנכלא בתוכה, יכול רק למלא בה חמימות שידעה באותם ימים. היא כבר אינה בטוחה לגבי הזמנים ולפרקים מדמה אותם יושבים למראשותיה, נפרדים ממנה אף הם.
בנה מביט בה, מסדר את הכר למראשותיה ומטיב את השמיכה שעל גופה. האישה הזו, ששוכבת כאן, למרות היותה אמו, זרה לו לגמרי. שונה מהאישה התוססת והצבעונית שהכיר, בעלת הגוף המשגע, שאף חבריו היו לוטשים בו עיני עשרה חמדניות והיא היתה מביטה בהם, מרגישה וצוחקת והוא היה מתנדנד בין מבוכה לגאווה על היותה שלו.
היא מריחה בו את ריח הפחד, מתערבב בריח מותה המתקרב. שניהם מרגישים אותו מזדחל ואוחז בה את עתידה, מסמן את הדברים להם לא תוכל לכמוה. הוא רוכן ונושק ללחיה, משהה את שפתיו עליה, קם ממקומו ויוצא מהחדר, משאירה בודדה בגעגועיה לריח הנער, שהותיר מאחריו ולריח הגבר, אותו כנראה כבר לא תוכל להכיר.
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
