האחת והיחידה 

האחת והיחידה

מעולם לא ידעתי אשה אחרת מלבדה ואני כבר בן שלושים ושמונה והיא עבורי היחידה, שתאוותי בחיי, שרציתי בכל מאודי עד מותי בגיל ארבעים. אני מספר לך כל זאת, כי אני יודע שנשארו לי רק שנתיים, אולי פחות, לחיות היא עדיין אינה שלי ואני עדין לבדי ואוהב רק אותה.

 אני לא יודע מאיפה להתחיל לספר. אולי מהרגע בו הכל החל, אני זוכר ממש בבירור את החיוך הנבוך שלי ואת החיוך הבוטח שלה. טוב, היא הרי גדולה ממני בכמה שנים, עשר לפחות אני חושב. מעולם לא אמרה לי את גילה. גם לא כשהייתי עמוק בתוכה, לוחש לה דברי אהבה מוטרפים שאהבה כל כך לשמוע.

  פגשתי אותה, כמה בנאלי, בסופר מרקט השכונתי. הייתי האורזן, כן זה שמסדר בשקיות את מצרכי הקונים. זו עבודה שמצאתי והיתה נוחה לי עם מערכת השעות העמוסה, בזמן הלימודים. אמא שלי רצתה כל חייה שאלמד להיות רופא, אבי ייחל לעורך דין ואני למדתי קולנוע. הבן הפחות מוצלח שלהם, שלא הכזיב מעולם. הייתי יכול לצפות שעות בסרטים. גם היום אני יכול, אבל פחות. מאז שאני מכיר אותה, הראש שלי מרוכז פחות במתרחש סביבי, שאינו קשור בה, ותבין, עברו כבר כמה שנים מאז. שראיתי אותה לאחרונה והיא נשואה תמיד, אבל לא לי. ידעתי בחיי גם נשים אחרות ואפילו כמה גברים, אבל מעולם לא יכולתי לאהוב אחרת. מעולם לא חשתי ככה את הלב שלי מתרחב כשמישהי נוגעת בי, כפי שהרגשתי איתה ואתה יודע? ממש לא אכפת לי, נותרו לי פחות משנתיים לחיות ואני מתכוון לעשות הכל, אבל הכל, כדי שתהיה שלי.

 מה זה הכל? חח אפילו אם אעבור על החוק, כבר יש מישהו אחר, שם למעלה שמתכנן להוציא אותי להורג, כך שאין לי ממש מה להפסיד. איך אני כל כך בטוח? זהו בדיוק הסיפור שהתחלתי לספר לך. אתה חסר סבלנות, רגע, תן לי להרטיב קצת את הגרון, שם, הבקבוק הפתוח של הבירה, תוכל להביא לי אותו? תודה לך. כבר קשה לי ללכת, כנראה ששתיתי יותר מדי הערב. עוד קודם לכן, כמעט שהשתטחתי על הרצפה, הייתי נמרח עליה כהוגן. ממש מראה מלבב, עם הרגל הצולעת הזו שלי. אתה יודע, שהיא כך רק מהשנה האחרונה? העצמות כבר לא מצליחות להתיישר, יש להן מן כיפוף טבעי, שהולך ומחמיר. לחשוב שהייתי הילד הכי יפה בחטיבה. הבנות היו מתגודדות סביבי ואני לא ידעתי כלל להעריך את מתת האל הזו. כשהתפכחתי, כבר נעשה מאוחר, הפנים שלי התמלאו פצעוני בגרות דוחים והבנות פרשו כנפיים אל בנים אחרים.

 מה אתה צוחק? לך לא היו פצעונים. אני זוכר רק לפעמים צץ לך פצעון קבוע על האף. אין לך מושג איזה סיוט שזה יכול להיות. מלאי מוגלה ודוחים כל כך. הייתי שוטף את הפנים בחמרים מיוחדים ומורח כל מיני משחות ושום דבר לא עזר. כשהתחלתי לפוצץ אותם, היתה אמי מזהירה אותי שתשארנה לי צלקות. כמובן שלא הקשבתי לה והמשכתי לפוצץ במרץ ועכשיו כל הפנים שלי מלאי חטטים. פעם אפילו שרפתי לי כמה מהם עם קיסם אזניים טבול בוודקה. הייתי קצת שיכור והחלטתי להפטר מהם. כמה שזה שרף, בכיתי מרב שזה שרף.

 נסחפתי מהנושא? אתה צודק, יש לי נטיה כזו לפעמים, מה לעשות, אין מישהו מושלם. איפה הייתי? כן, רציתי לספר לך  עליה. גם על השנתיים שנשארו לי לחיות? טוב זה הרי חלק בלתי נפרד מכל העניין. סבלנות, עוד מעט תדע הכל. כן, אספר ולא אשמיט פרטים, אתה כבר מכיר אותי ויודע שזה כך, עוד מבית הספר, כשהייתי ממציא לך סיפור לפני השינה, בטיולים השנתיים או כשישנו אחד אצל השני. לא, לא השתנתי מההבחינה הזו כל השנים שלא התראנו. ממש לא.

 מה שלום הורי? הם בסדר, כמו תמיד, יאריכו עוד הרבה שנים אחרי. מה אתה צוחק. אני יודע שנשארו לי רק שנתיים. חכה שתשמע, אז גם אתה תאמין. לא, לא סיפרתי להם, למה להדאיג מעכשיו? ואם חס וחלילה תפגע בהם מכונית, כך לא ידעו שלא אהיה עוד שנתיים. למה להעמיס? אגב, הוריך בסדר? מצטער, לא ידעתי. מתי? חמש שנים זה הרבה זמן, אבל לא מספיק, מכדי שהכאב לא ישאר טרי. אני באמת מצטער בשבילך ובשביל מאיה. מה גם היא? אויש נורא. שלושתם באותה מכונית? נשארת רק אתה. ממש עצוב, הם היו אנשים נהדרים ומאיה יפה כל כך. די, אל תבכה. אשתוק ולא אדבר יותר. לא לא אגיד מילה על השיער הארוך שלה ועל הצמות, שהיתה עושה. לא. אשתוק. ממש. ותגיד, לא יכלו להציל אותם? אתה בטוח? ועוד אחר כך אומרים שהאל מלא רחמים. טוב, שתקתי. אני והפה הגדול שלי.

  נחזור אלי. כן אל תדאג, אספר לך הכל. רגע ומה קרה לכלב שהיה לכם, הפודל הלבן החמוד, פונדו, קראתם לו, נכון? מה אתה אומר. גם הוא? איום ונורא. ממש איום ונורא. למה אני בוכה? אתה לא מבין, היא זו שאני אוהב...ואישתך, שמעתי שהתחתנת. מה, כבר הספקת להתגרש? וילדים? לא היו, אה אני מבין בעיות פוריות וכאלה. אז בעצם אתה ממש ממש לבד. יותר גרוע אפילו ממני, הי לאן אתה הולך, בוא, עוד לא ספרתי לך דבר בוא...