בעיניה 

"את מוציאה אותי מדעתי", הוא צעק לעברה וזרק כוס, שהתנפצה לרסיסים על הרצפה. שברי הזכוכית עפו לכל עבר. "את לא תגידי לי מה לעשות"! הידיים שלו התנופפו באוויר וכל גופו התנדנד. היא שתקה. כשהוא נמצא במצב הזה, היא ידעה, עדיף לא לאמר מילה, אפילו שהדמעות חנקו את גרונה, והיא רק רצתה להרגיע אותו. ייחלה לימים טובים יותר כמו פעם, כשנשא אותה על כפיים בחודשים הראשונים לנישואיהם. היו להם ימים יפים...מאז הכל השתנה לרעה. 
"מי את חושבת שאת?!" הוא לא הפסיק, עמד מולה קרוב כל כך והעיניים שלו בערו. הוא קילל אותה ואמר מילים קשות וכואבות. דחף אותה בידיו הגדולות, אלו שפעם חיבקו אותה באהבה. 
היא ידעה שזה יגיע, ובכל זאת גופה לא היה מוכן מספיק. "את חושבת שאת יודעת מה טוב בשבילי?!" גיחך לעברה ושלח עוד קללה עסיסית, תוך שהוא סוטר לה בעוצמה. עוצמה כזו שהפילה אותה בבת אחת לרצפה. 
החולשה שלה מולו רק הציתה אותו יותר. בשקט היא ביקשה שיפסיק. שירגע. הוא לא נרגע. המילים שאמרה היו יותר מדי בשבילו באותו הרגע. יותר מדי גם בשבילה.
"את רוצה שאני ארגע? אני אראה לך איך אני נרגע".
5 הדקירות בהן דקר אותה לא השאירו לה סיכוי לחיות. מוטלת על הרצפה, מוצפת בדמה, היא ידעה שזה יגיע. לא נאבקה. אולי ייחלה כבר למותה. 
מעבר לדלת חדר הילדים עמדה נועה בת ה- 4 , ראתה את הכל. אוחזת בידית הדלת ומסתתרת מאחוריה. היא שמעה את הכל . היא ראתה את אמא שלה, אמא שלקחה אותה לטיולים בכל שבת, שחיבקה אותה בכל הזדמנות. היא ראתה את אמא שכיסתה אותה בכל לילה לפני השינה, אחרי שקראה לה את הסיפור שכל כך אהבה על "האריה שאהב תות". אמא שאספה אותה מהגן תמיד עם הפתעה ביד. היא ראתה אותה שוכבת על הרצפה ולא זזה. ואמא כבר לא מחייכת. נועה התכווצה במקומה בפחד והדמעות חנקו את גרונה, טיפסו ועלו למעלה למעלה ,איימו לחנוק אותה. העיניים שלה היו רטובות מדי והפריעו לה לראות. היא רצתה לחבק את אמא ולהעיר אותה. לתת לה הפתעה כדי שאמא תחייך ותקום. היא רצתה לצאת משם ,אבל הפחד שיתק אותה, שאבא לא יכה גם אותה וימרח לה דם על כל הגוף עם הסכין כמו שעשה לאמא, והיא לא תוכל ללכת לגן, והיא לא תוכל לשיר ולרקוד. והעיניים שלה התמלאו בדמעות. העיניים שלה היו מבריקות.
*********************

1.64. לא היא לא היתה גבוהה במיוחד אך נעלי העקב שנהגה לנעול וגזרתה הצרה הוסיפו לה עוד כמה סנטימטרים ושיוו לה את המראה המושלם. גופה כמו עוצב בידי פסל מיומן שלא ויתר על שום פרט ולו הקטן ביותר. שדיה הזדקרו מבעד לחולצת הכותנה הלבנה, איימו לפרוץ החוצה, מעליהם ניצב צווארה כשל ברבור, מחזיק בגאון את ראשה ,העטור שיער משיי גולש שקרני השמש שלחו בו גוונים של חום ודבש. הג'ינס שלבשה הדגיש כל טפח וחשף רגליים ארוכות . גופה הדיף ניחוח של פרחי אביב, הבושם שקיבלה במתנה ליום הולדתה ה- 25. עורה השזוף החמיא לתווי פניה, ועם נתונים שכאלה הליכתה הזקופה היתה דבר ברור מאליו. אך בכל אלו לא היה די, וכמו ביקש האל לקרוץ אותה מחומר של מלאכים כי היה בה משהו מיוחד, נדיר. זה היה בעיניים שלה שהיה בהן ברק מדהים ניצוץ מיוחד. אי אפשר להתעלם מעיניה. מי שהביט בהן נלכד. עיניה סחפו אותו אל גן העדן, אל הנסתר, אל מה שמעבר. מעבר למציאות , מעבר לדמיון. עיניה הכילו עולם ומלואו. שלוות הגלים, שתיקת השמים, סערת המדבר וחום האדמה. עיניה יכלו לגלות הכל ועדיין להשאיר תהיות רבות. עיניה שהסתירו כאב עצום מאחוריהן. שנים של עצב. הן שמשכו אותו לראשונה, אחזו בו ולא הרפו. עיניה.
*************
היא אהבה אותו מיום שפגשה בו. אורי. כבר 9 שנים שהם יחד. היא התאהבה ברגישות שלו, העדינות בה חיזר אחריה כשלמדו יחד בתיכון. הוא חיזק אותה בכל פעם שהיתה נזכרת ומתגעגעת לאמא שלה. כשהדמעות צרבו בגרונה ואיימו לפרוץ החוצה בכאב, וזה קרה לא מעט, הוא ליטף אותה בשתיקה. 
כשהגיע מועד הגיוס שלה לצה"ל, הוא ליווה אותה, מסביבה כל ההורים מחבקים את ילדיהם, והוא מחבק אותה. מבטיח לחכות לה בסוף כל שבוע מלא אהבה. 
עודד אותה להוציא את התואר הראשון והשני . בכל פרק בחייה הוא נכח. ליווה. עטף. חיבק וחיזק. בכל השנים בהן הכאב והגעגוע היו חזקים ממנה, הוא היה שם בשבילה. 
לילות חסרי שינה התמלאו בזיכרון האחרון של אמה. התמונה הזו של אמא עטופה בדם, והיא מכווצת בחדר, שבה ועולה אליה. לעיתים היא נתקפת תחושת אשמה על שלא יצאה לעזור לאמא. שלא מנעה מאבא שלה לרצוח את אמא. 
את אבא היא לא רוצה לזכור. אחרי הלוויה דודה שלה אספה אותה אליה וגידלה אותה כבת. אך לא היה לה כחיבוק של אמא. מאבא היא לא שמעה. 22 שנים היא לא שמעה ממנו. 
אורי היה עבורה כל העולם , הוא היה האח שלא היה לה, החבר שלה, האבא שלה, ובן הזוג. אמא יש רק אחת , והיא איננה. אמא חסרה לה מאוד. 
הוא העניק לה אהבה אין סופית .קיבל והכיל אותה בסובלנות רבה. 'כמה טוב הוא' – היא חשבה לא פעם לעצמה. אהבת חייה. ימים טובים היו להם יחד והם התכוננו לחתונה שלהם, היה להם כבר מועד ורשימת מוזמנים, אלו היו רגעי האושר שלה. איתו. היא ידעה שאיתו היא תהיה מאושרת. אורי ישא אותה על כפיים, יהיו להם חיים טובים ואולי הכאב יפחת כשתהיה לה משפחה משלה. וזה אוטוטו יגיע היא חשבה בשמחה. 
היא חיכתה לו בצהריים במסעדה כמו שקבעו. היא מתכננת להפתיע אותו בבשורה שהיא בהריון. היא כל כך התרגשה לקראת זה. בחיוך מרוח על שפתיה היא לגמה מהקפה והביטה בכל האנשים שישבו שם. לרגע הרגישה שכולם יודעים , ושמחים בשמחתה. שלושה חיילים ישבו מולה, עייפים כנראה מאימונים קשים, אכלו בתיאבון רב. בכניסה ישב זוג צעיר, הילדה הקטנה שלהם התרוצצה במסעדה ושיחקה עם הבובה. איזו ילדה מתוקה היא חשבה. וחייכה אליה מדי פעם. שני פועלים בדיוק מצאו מקום לשבת וברכו על ההפסקה מהעבודה. כולם נראו שלווים ושמחים בדיוק כמוה.
היא ליטפה את הבטן שלה בסיפוק, וחשבה שבטח הוא לא מוצא חניה בעיר הזו. שבריר שניה נדרש לה כדי להבחין באיש שנכנס, ועוד שבריר כדי להבחין ביד שלו נשלחת אל חגורת הנפץ תחת בגדיו. הכל קרה בשניות. לא הרבה היא ראתה, ואולי יותר מדי. לא הרבה היא הבינה ואולי זה הספיק. 
ההדף השליך אותה אל הרצפה תחת השולחן, היא מצאה עצמה מכווצת ורועדת מפחד. כמו אז בגיל 4. השניות שהיו לה להביט סביב עוד יותירו בה חותם עמוק. בין צעקות השבר והכאב סביב, וקהל האנשים שפרץ פנימה לסייע היא הצליחה להבחין שעל הרצפה בכניסה שכב הזוג הצעיר, האישה התבוססה בדמה, עיניה התרוצצו מהר סביב, ובפינה השניה של המסעדה, קרוב אליה ישבה הילדה הקטנה על הרצפה מכווצת מפחד , מבועתת, אוחזת בידה את הבובה ומחבקת אותה. ממש כמו אז בגיל 4.........