"דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" (משלי יב, כה). - "כשבא דאגה בלב איש, ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא, ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כח, לשמוח עוד את הדאגה, ולחשוב כי לטובה בא מה שבא" (מצודת דוד).
"שאם הדבר כבר עבר - מה יועיל בדאגה. האם יוכל להשיבו? ולא די לו רעת הרעה שאירע לו, אלא יוסיף רעת הדאגה וחיי הצער יחיה? - יסירנו מדעתו...!" ('פלא יועץ', ערך דאגה).
"רבי חנינא מתה עליו בתו. לא בכה עליה. שאלה אותו אשתו: האם תרנגולת הוצאת מביתך...? ענה לה: גם שכול וגם לעוור עיניים מבכי...?" (שבת קנא ע"ב).
"...שיתייאש המתברך תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע ולא יקצור, ואף אם יכניס ולא יוציא, וכן כולם, כל זה שלא יקבע בלבו טובת עולם הזה, כמו דוגמת שיחרב ביתך וליתוב אושפיזך - שיעשה עניין עולם הבא עיקר ועולם הזה טפל" ('ספר החיים').
הלב - מנוע החיים המופלא של האדם - מסוגל למאמץ אדיר, בל יתואר.
למעלה משבעה טון דם (7200 ליטר) מזרים הלב אל מערכות הגוף במשך יממה אחת, חמישה ליטר בדקה...
באנרגיה שהלב מפיק במשך יממה אחת ניתן להניע גלגלי רכבת עמוסה פחם! - להגביה בה כשני טון מטען מתכות לגובה בנין של כשבע קומות, כעשרים מטר...
אולם הלב לא יעמוד במשא הדאגה! ...לא יעמוד, ידום, יוכרע, חלילה...
למעלה ממאה אלף קילומטר! של צינורות דם מרשתות את כל רקמות הגוף. להביא מזון חיים, דם מחומצן לכל פינה בהן.
מערכת כלי הדם היא אחת המערכות המופלאות שטבע הבורא באדם בשמירת חייו. מערכת זו חסינה וחזקה מאוד. יש עורקים המסוגלים לעמוד בלחץ של עשרים אטמוספרות (עשרים קילוגרם לכל סמ"ר)...
אולם עורקים אלו, העמידים בפני כל לחץ - לא יעמדו בפני אויבם הגדול - הדאגה!
הדאגה והעצבות משקיעות את הגוף ואת הנפש בסערת רוחות קודרת - יוצרות מעגל אימים של הרס עצמי, הרס הדרגתי של כל מערכות החיים.
אילו ידע האדם איזה ליקוי מאורות, איזה הרס גורם הוא ב"עולם הקטן" המופלא הנקרא "אדם", נזר הבריאה של הבורא - האדם הנברא בצלם אלוקים - להיות מתענג בנחלת ה', בנחלת שני העולמות?! מה נגרם לו בעטיה של איוולת הדאגה והעצבות?!
אילו ידע?!...
להשלים עם המצב
אין מנוס! יש להכיר את המציאות! "שאם הדבר כבר עבר - כותב ה'פלא יועץ' - מה יועיל בדאגה. האם יוכל להשיבו? ולא די לו רעת הרעה שאירע לו, אלא יוסיף רעת הדאגה וחיי הצער יחיה...? - יסירנו מדעתו...!" יש להשליט את כוח השכל בהכרה תודעתית שאין כל תועלת וטעם בהתייסרות בלתי פוסקת, לכלות את החיים, את הבריאות הגופנית והנפשית - בדברים שאין לתקן.
מסופר על אחד הגדולים שקיבל מברק שכל כספו שהשקיע במסחר ירד לטמיון, האוניה שהביאה חיטה שקעה במצולות - ובה היה מושקע כל כספו. כאשר קיבל את המברק וקרא את תכנו - קם ממקומו נבעת, החל פוסע בחדר טרוד מחשבות, אולם לאחר דקות ספורות התיישב שוב במקומו פתח את הגמרא והשתקע בלימודו כאילו מאומה לא היה.
האשה שהבחינה בנעשה, בתמורה הקשה שחולל המברק במצב רוחו של בעלה - נבהלה, אולם נרגעה לאחר שנוכחה לדעת שבעלה התיישב מיד אל השולחן שקוע בלימודו בשמחה ובהתרוממות רוח. כנראה, זה עניין לא רציני כל כך - הגתה האשה.
לעת ערב, כאשר נכנס בעלה לארוחת ערב, שאלה אותו האשה לפשר העניין. בעלה הסביר לה את תוכן המברק - שמשמעותו היא שכל רכושם אבד, ירד לטמיון.
"התרוששנו... אין לנו מאומה... אולם כיצד זה יכולת לחזור לאחר כמה דקות אל הגמרא ולהשתקע בלימודך כאילו מאום לא קרה? הן איבדנו את כל רכושנו..." - קראה האשה.
- "ומה היה אחר עושה במקומי? בוכה ומתייסר חודשים ושנים... אולם סוף סוף יש להשלים עם המציאות. אין ברירה. אי אפשר להחזיר את הגלגל... את המסקנה שאחרים מגיעים אליה במשך חודשים ושנים - הסקתי במשך כמה דקות...! אין מה לעשות... זהו זה...! הקדוש ברוך הוא ימלא חסרוננו ממקום אחר...!"
דאגה בלב איש ישיחנה
דברים מאלפים כתב בעל "המצודות" על הפסוק (משלי יב, כה): "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", וזה לשונו:
"כשבא דאגה בלב איש, ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא, ודבר טוב הוא אם יוכל לעצור כח, לשמוח עוד את הדאגה, ולחשוב כי לטובה בא מה שבא".
על כך התבטא הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, שאלמלא לא נכתב כל פירושו הנפלא של בעל ה"מצודות" אלא כדי להוציא מלים אלו מקולמוסו, כבר היה כדאי כל הפירוש!
וכך הוא ביאור הדברים: כאשר באה על האדם חלילה, צרה הנראית לכאורה כצרה גדולה, הרי שאחת הדרכים להיחלץ מהצרה היא "ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא". דהיינו, שיחשוב שהצרה איננה כה גדולה כמו שהיא נראית, ובנוסף לכך - "כי לטובה בא מה שבא"!
זו הדרך היעילה ביותר להשתחרר מכל המועקות והדאגות, והיא מובילה את האדם לשמחה ולמנוחת הדעת.
הברכות שנשמעו כקללות
הגמרא (מועד קטן ט ע"א) מספרת על רשב"י שהורה לבנו ללכת לר' יונתן בן עסמיי ולר' יהודה בן גרים להתברך מפיהם, באשר, כהגדרתו, היו הם אנשים של צורה. והנה כאשר הוא בא אליהם הם הטיחו לעברו דברים קשים שנשמעו כקללות. בין השאר אמרו לו - שיהי רצון שיזרע ולא יקצור, שיכניס ולא יוציא, שיוציא ולא יכניס, שיחרב ביתו, ועוד ביטויים מעין אלו. חזר הבן בבהלה אל אביו ואמר לו שלא די שלא זכה לברכה, אלא שעוד ציערוהו בדבריהם.
כשחזר על דבריהם לפני רשב"י, הסביר לו אביו, שכל דבריהם לא היו אלא ברכות נאמנות. כשנאמר לו שיהי רצון שיזרע ולא יקצור, רמז רמזו לו שיוליד בנים וצאצאים ואף אחד מהם לא ימות ולא ייקטף בחייו. כשנאמר לו שיכניס ולא יוציא, כוונתם היתה שישיא נשים לבניו, ואלו תיכנסנה לביתו ויחיו באחווה ובשלווה עם בעליהן. כיוצא בזה נתכוונו באומרם שיוציא ולא יכניס, היינו שבנותיו תינשאנה לאנשים ושלומם ישגא וכו'.
u
שואל אחיו של המהר"ל מפראג ב"ספר החיים": "יש להסתפק למה ברכו אותו החכמים בברכה הנראית כקללה ולא בירכו אותו בפירוש?"
והוא מתרץ: "ולי נראה, דוודאי ברכו אותו בינם לבין עצמם, ובאו רק ללמדו מוסר שלא יקבע בלבו טובות אותם ברכות, רק רצונם לומר שיהי רצון שיתייאש המתברך תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע ולא יקצור, ואף אם יכניס ולא יוציא, וכן כולם, כל זה שלא יקבע בלבו טובת עולם הזה, כמו דוגמת שיחרב ביתך וליתוב אושפיזך - שיעשה עניין עולם הבא עיקר ועולם הזה טפל".
הברכה החשובה ביותר לאדם היא - מבהיר הגר"ח א. זייצ'יק זצ"ל בספרו "ואני תפילה" - שיהיה מבורך ומחונן בכוחות נפש חזקים שלא יישבר מכל הרוחות שבעולם ושיהיה מסוגל לעמוד איתן תמיד בגזירת מלך עליון. שלא יזיזו אותו ממקורו, מאמונתו ובטחונו בבורא. ואף אם ייתקל בפגעי הזמן ובנסיונות קשים - תמיד ידע לשמור על שיקול דעת, על צלילות ומתינות, ולא יאבד את שלוות הנפש גם בזמנים שכאלה. ואין לך ברכה גדולה מזו!...
רק מי שמאמין באמונה שלימה שהכל בידיו של הקב"ה, ובידיעה שאנו חיים בעולם חולף, בעולם טפל - יוכל לעמוד איתן בכל נסיונות החיים ולחיות בשלווה בלי להישבר מקול עלה נידף.
אברהם אבינו נקרא גם 'איתן'. והסיבה, כי לכל אדם, חסון ככל שיהיה יש נקודת שבירה; יש קו מסוים, שבו הוא מתמוטט ונשבר. לא כן היה אברהם. הוא נשאר 'איתן' עד הסוף. כל הנסיונות שהעמידו בפניו, לא הצליחו לכופף אותו. איתן האזרחי.
אשר על כן, יש לנו להעמיס יסוד מוסד זה גם אל חיינו שלנו. נדע לשמור על שיקול דעת, ולא נאבד חלילה את השלווה, גם בתקופה קשה זו שאנו חיים בה, שהתרחשויותיה ואירועיה הדרמטיים אמורה לנטוע בנו את ההיפך הגמור מהשלווה ולזרוע אך דאגה.
טוב המלבין שיניים לחבירו...
כיצד ניתן להתגבר על אסונות ודאגות?
ביטוי עז לדרך ההתמודדות עם הדאגה, לחותמתה הפנימית והחיצונית - הגופנית והנפשית - נתנו לו רבותינו ז"ל, בהליכות חייו של גדול האמוראים בדור השני, רבי יוחנן, מחבר התלמוד הירושלמי.
רבי יוחנן משקף לנו בבואה שאין כמוה להוד ולשגב, במזיגה של הגוף והנפש. רבותינו משקפים לנו בבואה זו - לאמץ לנו מתוכה דרכי חיים - דוגמא של אמת החיים בהליכות חייו של כל יחיד.
יתום היה רבי יוחנן! רבי יוחנן בר נפחא, או "בן הנפח" כפי שמכונה בכמה מקומות בגמרא. יתום היה מאב ומאם - "כאשר עיברתו אמו - מת אביו, ילדתו - מתה אמו" (קידושין לא ע"ב).
לא ראה לא את אביו ולא את אמו מעולם. קשים היו חייו. את נחלתו, אחוזה שהשאיר לו אביו - מכר, כדי שיוכל להקדיש את עצמו לתורה. עני היה, אולם את כל כוחותיו הבלתי-נדלים הקדיש לזולת, לחיזוק ולעידוד כל קשי לב ומרי יום. אהבתו לכל אדם היתה ללא גבול. הראה פנים מסבירות לכל אדם באשר הוא; לנכרי, לעבד, וגם מרשע לא מנע את פסוקו המעודד, המלטף.
- "אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחבירו (דהיינו, מקבלו בחיוך ובשמחה מסבירת פנים, בהם מתגלות השיניים...) יותר ממשקהו חלב" (כתובות קיא ע"ב).
זהו אחד הביטויים המאלפים של רבי יוחנן בו מתבטאת חשיבות השיחה, מילת הנוחם, החיוך המלבב, הסברת הפנים - בין אדם לחבירו.
"טוב שיניים לבנות" - מחייכות מסבירות פנים - מאשר לבנינותו של ספל החלב המוגש לחבר.
עצם קטנה של הבן העשירי
זהו רק פירור מהליכות חייו נוראות הוד. לנסות לשרטט את דמותו של רבי יוחנן באוצר הבלום של אמרותיו המופלאות - לא יכילנו ספר שלם.
אולם בשורות הבאות ננסה להעלות ביטוי מרטיט להוד רוחו, כפי שמוסרים לנו רבותינו זכרונם לברכה:
עשרה בנים היו לו לרבי יוחנן - וכולם מתו. את כולם שיכל...
וכיצד הגיב רבי יוחנן על האסונות שפקדוהו?
במיתתו של בנו העשירי - האחרון שבהם, שמר רבי יוחנן על פיסת עצם של הבן העשירי... ובה היה מעודד ומנחם אנשים קשי יום ונדכאים... (ראה ברכות ה ע"ב).
כאשר היה רואה אדם דואג ומיצר על קשיי יומו בדאגה המעכירה את רוחו - היה רבי יוחנן מזדמן ומזמין את עצמו אל אותו האיש - מראה לו את פיסת העצם של בנו העשירי - כדי לעודדו ולהמחיש לו עד כמה מחוסרות הגיון וטפלות הן דאגותיו אל נוסח הסיפור של העומד אחר אותה עצם של הבן העשירי - האחרון שבבניו:
"דין גרמא דעשרה ביר!" - "זהו העצם של הבן העשירי", היה לוחש רבי יוחנן בחושפו את המזכרת האחרונה מבניו, השמורה עמו לקרוע עמה אשנבי נוחם ועידוד בענני הדאגה והעצבות שבלבות בני אנוש!...
הסולם שנשבר - בבבואה למרקם חייו של ר' יוחנן
וכיצד התייחס רבי יוחנן - למרות כל הצרות והיסורים שהיו מנת חלקו - לשמירת בריאותו, למנוחתו החיצונית, הגופנית? תיאור תמציתי מוסרים לנו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות סב ע"א):
"רבי יוחנן היה עולה בסולם (כבש מדרגות עץ) אל עלייה, כאשר שני תלמידיו, רב אמי ורב אסי - תומכים בו, בעלייתו בסולם.
והנה בעלייתם נשבר הסולם תחתם. תפס ר' יוחנן בזרועותיו בשני תלמידיו, שתמכו בו מקודם, והעלם בכוחו לעליה.
שאלו רבנן את ר' יוחנן:
- וכי מאחר שכך הוא, מה צורך יש לך להיות נתמך על ידי תלמידיך?
ענה להם רבי יוחנן:
- אם כן, מה אניח לעת זקנה...?"
u
- "ומה אניח לעת זקנה...?" קורא רבי יוחנן, כאשר הוא נתמך על ידי תלמידיו, כדי לשמור על כוחותיו ועל בריאותו.
..."דין גרמא דעשרה ביר" - זה הפן השני - הפנימי, של ר' יוחנן, כוחות הנפש העצומים אשר בו, אשר בבואה מהם משקיפה מהוד רוחו שאין כמוהו לשגב וליופי...!
המנוחה החיצונית והנפש - נפגשות זו עם זו במפגש רב עצמה! - אין להפריד ביניהן! אחת חותמה של רעותה! הכלי והתוך! - הגוף והנפש! הדאגה על הבריאות - היא הדאגה על הנפש!
u
הבה נתבונן:
הסולם שנשבר וקרס תחתיו באמצע העליה, הנו סמלי מאד למרקם חייו של רבי יוחנן... ברגע של משבר, שבירת גרמי העליה, תופס רבי יוחנן באחרים ומעלה אותם בכוחו, בזרועותיו, למעלה אל העלייה... גם הסולם שנשבר וקרס תחתיו אינו יכול להפילו ולהפסיק את עלייתו!! אכן - "דין גרמא דעשרה ביר!" - באסונותיו - מעלה הוא ומעודד את האחרים!
את מנוחתו ואת שלוותו של רבי יוחנן לא עמעמו חייו הסוערים, גדושי האסונות. גם יופיו נשתמר בכל פגעי החיים ולא נפגע מאומה מזיו הדרו. תיאור מופלא מוסרים לנו חז"ל בגמרא (בבא מציעא פד ע"א):
"הרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן - יביא כוס של כסף צרוף, וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויקיפה זר של ורד אדום על פיה - ויניחנה בין חמה לצל...
אותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא!"
אכן גם התלאות הנוראות, לא יכלו לפגום אפילו ביופיו החיצוני!
התינוק בבית האסורים ור' יהושע בן חנניה
"תנו רבנן: מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית-האסורים יפה עיניים וטוב-רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך... אמר: מובטחני בו שמורה הוראה יהיה בישראל! העבודה (לשון שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו? ר' ישמעאל בן אלישע" (גיטין נח ע"א).
u
שואלים בתמיהה גדולי ישראל: לשם מה מספרת הגמרא שהיו עיניו של התינוק יפות, שערו היה מסודר להפליא בתלתלים, וזיו פניו היה טוב-רואי? וכי מה יש בדברים אלה כדי לעשותו בעתיד מורה הוראה בישראל?
להבנת העניין נקדים:
בספר בראשית מספרת התורה על הפגישה ההיסטורית שהתנהלה בין פרעה ליעקב אבינו. כאשר הוביל יוסף את אביו והעמידו לפני פרעה, שאל אותו פרעה: "כמה ימי שני חייך"? ויעקב השיבו: "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (בראשית מז, ח-ט).
"ובדעת זקנים" לבעלי התוספות הובא: "בשעה שאמר יעקב אבינו לפרעה 'מעט ורעים היו ימי שני חיי...' אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך את דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? - חייך שכמניין תיבות שיש מן 'ויאמר פרעה אל יוסף כמה ימי שני חייך' עד 'בימי מגוריהם' - כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והן ל"ג תיבות, וכמניין זה נחסרו חייו".
להבדיל מהאבות הקדושים, אברהם ויצחק, אחד היה יעקב שקורות חייו היו גדושים צער ועוגמת נפש במידה שלא תתואר. מיום עומדו על דעתו, ועוד קודם לכן, מעת היותו עובר במעי אמו, היו מריבות ותלאות מנת חלקו. גם מאוחר יותר, לאורך שנים רבות, היו ימיו רצופי סבל וייסורים שלא נודעו כמותם. וגילו לנו חז"ל, הואיל ויעקב התאונן וקבל על סבלו בפני פרעה - מיד נתבע ונענש עונש חמור ביותר.
ונשאלת כאן שאלה: אם נספור את הל"ג תיבות, נראה שלמניין זה צורפו גם שמונה התיבות של שאלת פרעה. מדוע הקפידו עם יעקב אבינו עד כדי כך?
מסביר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל עפ"י דברי הרמב"ן, שכאשר ראה פרעה את יעקב זקן מאד, תמה על כך ושאל על גילו. יעקב ענה שהוא בן מאה ושלשים, והוסיף: "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי". אינני נראה כל-כך זקן מחמת גילי הגבוה, כי אבותי חיו הרבה יותר, וביחס לגילם עדיין אינני כל-כך זקן. והתכוון לומר, מכיון שהיו ימי שנות חייו רעים בעקבות הצרות שעטו עליו מכל עבר, הן שגרמו לו להיראות זקן, הרבה יותר מגילו האמיתי.
לפי זה מובן, מסביר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מדוע נכללת שאלת פרעה במניין התיבות עליהן נתבע יעקב. אילו לא היה מצטער מאד על צרותיו - לא היתה זקנה קופצת עליו. וכיון שצערו גרם לו להראות כך, עד שפרעה תמה ושאל לפשר מראהו הזקן ולגילו - נתבע גם על זה.
u
ומבדי הדברים הרינו שבים לסיפור המעשה עם רבי יהושע והתינוק בבית האסורים. לא בכדי ציינו חז"ל את העובדה שהיה יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ללמדנו - אומרים גדולי ישראל - שדווקא לאור פרטים אלה ראה רבי יהושע בן חנניה בילד זה עתיד זוהר להיות מורה הוראה בישראל, משום שהם מוכיחים על גדלות-הנפש הגדולה שהיתה לו.
הבה נדמיין לעצמנו: ילד הנקרע מביתו, ממקום גידולו, ומובל לבית האסורים, באופן טבעי הוא מתייפח כל היום בבכי מגעגועים להוריו, ואינו מוצא מרגוע לנפשו. גם אם יהיה ילד זה יפה-תואר ככל שיהיה, לא יוכלו מבקריו לראות ביופיו, כי הדמעות המרובות תכסינה על יופי זה, ותאפלנה על מראהו הענוג של הילד.
מה גדלה אפוא פליאתו של רבי יהושע בן חנניה כאשר נפגש עם הילד הקטן הנמצא בשבי הרומאי, והבחין שחרף יסוריו הרבים הוא מצליח לשמור על מראה טוב וגם על לבוש מסודר, עד שיופיו קורן על פניו.
ילד זה, כך הבין רבי יהושע, אינו דומה ליתר הילדים בני גילו. כוח הסבלנות הנדיר שלו, והיותו חדור באמונה ובבטחון בהשם יתברך, מעניקים לו חוסן נפשי עד שאינו נשבר ממצבו. דעתו הצלולה גם בתוככי בבית האסורים, היא הראיה המובהקת שלגדולות נוצר, ומיועד הוא להורות הוראה בישראל.
גם שכול וגם לעוור עיניים מבכי?!
הזכרנו לעיל מעלילות חייו של רבי יוחנן, שידע להביא נוחם לאחרים מתוך אסונותיו - בעצם ששמר מבנו העשירי - "דין גרמא דעשרה ביר".
קווים שהעלנו מדמותו נוראת ההוד של רבי יוחנן, משתקפים ברבו - רבי חנינא בר חמא, שהיה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא. רבי חנינא שהיה רופא מומחה שרבים פנו ושיוועו לעזרתו, הצטיין בבריאות ובזקנה מופלגת:
"אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו" (חולין כד ע"ב).
רבי יהודה הנשיא החשיב מאד את רבי חנינא, וראה אותו כמלאך, וקרא עליו: "לית דין בר אינש" - "אין הוא בן אדם כלל"! מתוך סיפור מופלא של תחיית המתים, שהחיה רבי חנינא בחיילותיו של הקיסר אנטונינוס. זהו סיפור היסטורי מאלף שרבותינו מביאים בתלמוד (עבודה זרה י ע"ב):
הקיסר אנטונינוס (בן אסוירוס) היה מבקר תכופות בביתו של רבי יהודה הנשיא (שהיתה ביניהם ידידות רבה). אנטונינוס היה עולה לביתו של רבי יהודה הנשיא דרך מנהרה, ניקרה, שהובילה אל ביתו של רבי יהודה הנשיא, לבל יבחינו בו בני אדם ויגלו קשריו עם נשיא ישראל. תנאי התנה אנטונינוס עם רבי יהודה הנשיא שבכל ביקוריו אצלו לא ימצא איש באותה עת.
והנה יום אחד בביקורו את רבי יהודה הנשיא נמצא רבי חנינא יושב בבית הנשיא.
"האם לא התנינו שבשעה שאני בא אליך לא ימצא אדם עמך?" - קרא הקיסר.
"אין זה אדם"! "לית דין בר אינש"! ענה רבי יהודה הנשיא. הקיסר לא הגיב אלא ביקש מרבי חנינא שילך לקרוא לעבדו השוכב למטה, בכניסה לדלת (בקצה המנהרה. אולם אותו עבד מחילותיו של אנטונינוס: הרוג היה, אנטונינוס הרגו, כדי שלא יבוא לגלות פגישותיו עם נשיא ישראל).
- הלך רבי חנינא ומצאו הרוג. אמר לעצמו מה אעשה? האם אלך ואומר לו לקיסר שמצאתיו הרוג? - אין "משיבין על הקללה" (אין מחזירים לבשר בשורות רעות). אניחהו מת ואעזבהו? - נמצא מזלזל אני במלכות. ביקש רחמים עליו והחייהו, ושלחו אל אנטונינוס...
נענה אנטונינוס וקרא: "ידעתי שהקטנים שבכם יודעים להחיות מתים...!, אולם בכל זאת בשעה שאני בא אליך לא ימצא איש עמך...!"
u
כיצד התייחס רבי חנינא לבעיות החיים?
ביטוי לכך מוצאים אנו באחד האסונות הנוראים שפקדוהו, בכמה שורות נוקבות המובאים בחז"ל (שבת קנא ע"ב):
"רבי חנינא מתה עליו בתו. לא בכה עליה.
שאלה אותו אשתו: האם תרנגולת הוצאת מביתך...?
ענה לה: גם שכול וגם לעוור עיניים מבכי...?"
אכן, ביטוי נוקב של שלטון השכל בהשלמה עם המציאות. רבים מידי האנשים המכלים חייהם בהתייסרות ובכי על דברים שאין יכולת להשיבם. "אין בוכין על חלב שנשפך" - אומרת האמרה העממית, או כלשונו הזהב של בעל ה'פלא יועץ' (הנ"ל): "שאם הדבר עבר מה יועיל בדאגה?. ולא די לו רעת הרעה שאירע לו, אלא יוסיף רעת הדאגה, וחיי הצער יחיה?..."
- "יסירנה מדעתו...!" (מעובד מתוך "לחיות אל סף האושר").
וכבר לימדנו רבי ישראל מסלנט באחת מאמרות החכמות:
"כל הדאגות אסורות - חוץ מהדאגה על הדאגות...!" ("תנועת המוסר" ח"א עמוד 303).
על מי צריך לבכות
מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פוניביז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק מעקותיה ומבהיק את שמשותיה.
ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל. אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע 'שם', אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. מעת לעת היתה מרה שחורה מתפשטת בכל ישותו. לבו השבור לא הכיל את הכאב הנורא. עצב ויגון קהה השתרגו על נפשו העדינה ואיימו לחנקו נפש. או-אז היה פונה ירושלימה אל האדמו"ר מגור זצ"ל, בעל "בית ישראל", שופך את לבו ואת נפשו והאדמו"ר קיבלו בסבר פנים יפות, האזין לכל אשר לו ונסך בו כוחות עד יעבור זעם וחוזר חלילה.
היה זה בשמחת תורה.
בחורי הישיבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הגרי"ש כהנמן זצ"ל, מייסד הישיבה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה.
עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא-הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם... אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה. ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים...
עתה אפר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם...
שקית הדמעות שבעיניו, שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפונוביז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!".
לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפונוביז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות.
מיד אחר כך נשא הרב מפונוביז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים.
"אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, לא ננצל כיאות, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו כלה לאפר עד אשר דק?!..."
חיבק הרב מפונוביז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט גם על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים. כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.
החיים חייבים להמשיך
רבי עקיבא זכה, כידוע, לראות את בית המקדש השני במשך 52 שנה עד לחורבנו, ולאחר החורבן החליט לשקם את המצב הרוחני של עם ישראל. ובזכות הקרבתה של אשתו זכה רבי עקיבא לעשרים וארבע אלף תלמידים... ננסה לדמיין אדם שמאחוריו אצטדיון שלם...
רבי עקיבא היה עני מרוד עד גיל ארבעים. נפטרו לו שלושה ילדים, ואז הוא נישא בשנית עם רחל, בתו של כלבא שבוע. הם חיו בעוני ובצער, ואז החליט רבי עקיבא ללמוד קרוא וכתוב, ובזכות הקרבתה של אשתו החליט שהוא משקיע את עצמו בלימוד התורה. במשך עשרים וארבע שנים השקיע את כל כולו, ואז חזר לביתו עם עשרים וארבע אלף תלמידים.
והנה מפעל חייו מתמוטט תוך שבעה שבועות; כולם, מתו לו בתקופה זו, בימים שבין פסח לשבועות - ימי ספירת העומר. איזה אסון נורא. בלתי נתפס...
ואנו עומדים אחוזי התפעלות למול אישיות נשגבה זו, ושואלים בתמיהה: מאיפה רבי עקיבא שאב את כוחותיו? איך הוא לא נכנס לדיכאון?
סביר להניח, שכל אדם שהיה מקבל מהלומה כזו בחייו, לא היה יודע כיצד לצאת מזה...
ורבי עקיבא, במקום להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה, מתחיל הכול מהתחלה!...
- כי הוא חי עם הפנים לעתיד. מה שהיה היה; החיים חייבים להמשיך...
התלמוד מתאר, שרבי עקיבא לקח חמשה תלמידים, הלך לדרום והתחיל ללמדם. אגב, אחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי, שגילה לנו את כל תורת הסוד... וכך שוב הופצה התורה ולא נשתכחה.
u
היה זה בחול המועד סוכות, תשע"ב. הגאון הצדיק רבי חיים קניבסקי שליט"א היה בבית הכנסת "לדרמן", לתפילת מנחה. הרבנית התפללה ועלתה לביתה, לא חשה בטוב ופנתה לנוח מעט, ביקשה ספר תהלים לומר בעת המנוחה. כשהביאו את הספר, מצאו שפרחה נשמתה. כשהגיע הביתה, מצאה בלא רוח חיים. ההלם היה נחלת הכל. בעלה הגדול, בניה נכדיה וניניה, והמונים שנהנו ממעשי החסד וממאור הפנים. אבל זהו חג, והאבל אסור.
ומה אפשר לומר, מה ירפא את השבר.
בדברי הניחומין שנשא הגר"י גלינסקי שליט"א בימי השבעה, הובא הרעיון הבא:
"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב). הכ"ף קטנה במילה 'לבכתה'. וכתב הרא"ש (וכן כתב בנו, ה"בעל הטורים"), שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה היתה. וכבר תמהו מפרשים רבים, ראשית מה בכך שזקנה היתה. והלא רבי יוחנן נפטר בשיבה מופלגת (בבא קמא קיז ע"ב), ומשום שנפטר בלא עתו (בבא מציעא פד ע"א) ספדו עליו - שבא השמש בצהרים (מועד קטן כה ע"ב)!
ושנית, הלא אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנה - וגם זה בקוצר ימים (רש"י בראשית טו, טו), ויצחק אבינו בן מאה ושמונים, ואיך תחשב לזקנה שאין להרבות עליה בבכייה בגיל קכ"ז.
ובכלל, אם שרה - כששמעה שבנה כמעט שמת פרחה נשמתה (פירוש הט"ז, וכתב שהוא כפשוטו) - אברהם אבינו כשחזר מהעקדה ומצא את אשת נעוריו מתה, לא כל שכן שהיתה נשמתו צריכה לפרוח?!
והתשובה, פשוטה. אברהם אבינו לא חי עם העבר, אברהם אבינו חי עם העתיד. שרה איננה, מה צריך אני לעשות. אין פנאי לבכי רב, יש לדבר עם בני חת, יש לארגן את חלקת הקבר, לקנות את מערת המכפלה. אזי: "ויקם אברהם מעל פני מתו"!
ומעשי אבות סימן לבנים. מה שהיה היה, וצריך לחיות עם העתיד. ויש כה הרבה לעשות ולהספיק! "אל תביט אחריך" (בראשית יט, יז), על המבט להיות מופנה קדימה!...
ויש להשיא את יצחק, והבית צריך להמשיך ולתפקד, "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה, א), החיים חייבים להמשיך!
כך באים לידי ביטוי דברי ה'פלא יועץ' שקבע נחרצות: "שאם הדבר עבר - מה יועיל בדאגה...", והפתרון המצוין, לדבריו, לשבור את מעגל הדאגה הוא:
"ויסירנה מדעתו...!"
