מניעת פציעות אומנויות לחימה 

מניעת פציעות אומנויות לחימה - רבים מאוד מהמאמנים בתחום בוחרים להתעלם מהנושא הזה. אני אדם שעוסק בתחום אומנויות הלחימה כבר שנים רבות ואוהב את התחום בכל לבו. ככזה, העובדה הזו בלתי נסבלת בעיני. אנשי מקצוע נהדרים ומנוסים לא מוכנים להשקיע מספר דקות כדי למנוע פציעות מתלמידיה. כשלא מתאמנים בצורה אקטיבית על מניעת פציעות,  המשמעות בעיניי היא הפקרה של התלמידים, ובהמשך הפקרה זו תבוא לנשוך אותם בארנק.

מניעת פציעות אומנויות לחימה זה לא רק לעבוד חלש יותר או להשתמש במגני שיניים ואשכים. רוב הפציעות בתחום שלנו, כמו גם בשאר ענפי הפעילות הגופנית, ובחיים בכלל, לא מגיעות מטראומה חיצונית כמו בעיטה או אגרוף, אלא בחוסר תנועתיות, חולשה, או בקיצור- מיומנויות תנועה לא טובות.

מניעת פציעות אומנויות לחימה חייבת לקבל דגש יותר חזק בתחום שלנו. אדם שגופו לא מיומן מספיק בתנועה לא יחזיק מעמד בקרב, וסביר להניח שייפצע בדרך כזו או אחרת. אדם שטווחי התנועה שלו לא מספקים יקרע שריר כשינסה לבעוט, ינקע קרסול םא ינסה לעשות תנועה פתאומית, יפרוק כתף אם יעשו עליו בריח וכך הלאה. האחריות שלנו כמאמנים לא מסתיימת בלימוד טכניקה.  

מה לעשות ומתי? אז ככה, מניעת פציעות לא דורשת המון זמן מהאימון- 10-15 דקות פר אימון זה לחלוטין מספיק. מה לעשות- ישנה כמות תרגילים מאוד ארוכה בתחום, וקצרה היריעה לפרט את כולם, אבל אםפ נדבר בכותרות- אנחנו רוצים לשפר טווחי תנועה של שרירים, של מפרקים, ואחר כך לחזק אותם. נרצה גם לייצב את שרירי הליבה, לשפר פרופריוספציה וקואורדינציה להאריך את קווי הפשיה בגוף. זו ההתחלה, משם זה הולך ומשתפר..

כאמור, אלה הן רק כותרות. מניעת פציעות אומנויות לחימה היא תהליך. תהליך שתוצאותיו מגיעות (או למעשה לא מגיעות, כי המטרה היא מניעת פציעות, כך שחוסר פציעות הוא התוצאה) לאורך זמן. אנשי אומנויות לחימה יודעים שמהות אומנויות הלחימה היא שיפור, השתכללות, מסע בלתנגמר במטרה להגיע לשלמות. כך גם מניעת פציעות ושיפור מיומנויות תנועה. אדם מתחיל תהליך כזה בנקודה X, ומטרתנו כמאמנים להביא אותו למצב שבו הוא לא רק מפסיק לסבול או להתקשות בתנועות מסוימות, אלא מתחיל גם ליהנות מהן. ברגע שאנחנו מגיעים לנקודה זו, אנחנו נראה כיצד המתאמן הופך להיות לאומן לחימה אמיתי, המתייחס לאימונים כדרך חיים, כמשהו עם פוטנציאל רוחני אפילו. זאת משום שהקשיים הגופניים הוסרו, והמיומנויות הגופניות הפכו כאלה המאפשרות התייחסות מנקודת השקפה "גבוהה" יותר.