"ההיסטוריה אינה דטרמיניסטית, אפשר לשנות אותה", אומר ד"ר לפילוסופיה, אקס שר אוצר ושר האסטרטגיה שטיינמיץ, בנחרצות של ארמדיל מיוחם שלא ראה מעודו "ארמדילה".
זה הפנץ' ליין של הפילוסוף בראיון אצל לונדון וקירשנבאום, שם הוא מגונן או מנסה לכל הפחות, על ההיסטריה שאחזה בראש ממשלתנו, שכשל לעצור את מהלך ההיסטוריה, אבל, אולי – וזה כבר ברמיזה, עוד לא נאמרה המילה האחרונה, [כך שטיימיץ], ו"איראן תאלץ לוותר על השאיפות הגרעיניות שלה, אחרי הכל, אנחנו, קרי המעצמה הישראלית, לא אמרנו עדין את המילה האחרונה".
לא אלאה אתכם בדיון ברדידות של האמירה למעלה, שאינה אלא תאוטולוגיה, (הרי אם ההיסטוריה לא דטרמיניסטית, ברור שאפשר לשנות בה ואם אי מי הצליח לשנות בה, הלך על הדטרמיניזם מעליה, אולם שיראה לי כבוד השר או הדוקטור את המבחן שבו אפשר להגיד בנחרצות, שהמשנה לא פעל בעצם בשמה ומטעמה של ה"דטרמינציה").
אולם אלה זוטות ללמדנו על בורות האקדמיה או שמא הפוליטיקה המקומית שמצמיחה אושיות כמו המרואיין הזה ולא ארצה לעסוק בה, אלא להקשות בשאלה שאצלי היא מובנת מעליה ועד היום לא שמעתי איש מעלה אותה במחלוקת סביב הפיכת איראן למעצמה גרעינית והשלכותיה עלינו כישראלים או סתם אזרחי העולם, כי שינוי מעמדה של איראן במובן הזה, להערכתי, חורג מעבר לגבולות האזור שלנו.
מרבים להזכיר בהקשר של הגרעין האיראני את מאזן האימה שהיה בין המערב למזרח במלחמה הקרה, שקיים בין הודו לפקיסטן או בין שתי הקוריאות במזרח אסיה, שאף לא אחת מהן הניבה מלחמה גרעינית, לפחות לא עד היום, אולם העניין הזה בהחלט ראוי להערכה מחדש אם וכאשר אל קאעידה ישתלטו על מאגרי הגרעין בפקיסטן נניח.
***
אולם השאלה הבאמת חשובה מבחינתי נוגעת למצב דברים שהיה מציאותי פעם וחלקו של ההיפוטזה בו קטן ומשחק ההדמיה שנעשה בו מספק תוצאה מדאיגה ואצלי לפחות היא משנה לחלוטין את ההתייחסות לויכוח ולתוצאות האפשריות של ההתגרענות האיראנית..
בואו נשאל את עצמינו מה היה קורה אם היטלר היה משיג את האמריקאים בייצור פצצת אטום. כיצד היו נראים חיינו בעת זו והאם היו לנו כלל חיים בימינו?
סביר למשל, שהעולם היה מוותר עלינו ללא קושי אל מול איום של הצורר להשתמש נגדו בפצצה אם לא ינהגו ככה וככה. אולם זו רק הפיקנטריה. שאיפותיו של היטלר היו מרחיקות לכת, הרבה מעבר להשמדת היהודים על צועני העולם ו"סוטיה".
איש לא בדיוק יודע היכן היה עוצר ואם היה בכלל עוצר בדרכו לקינון עולם ארי חדש, (אני מעריך שהוא לא היה עוצר גם אחרי זה), ובמה היה כרוך קינונו של העולם הארי, בפרספקטיבה של הקיום האנושי, או מה שחשבנו והערכנו כאנושי עד לאותו רגע.
הרי לאיש לא יכול להיות ספק שאם היטלר היה משיג פצצה גרעינית יום לפני כניעתה הסופית של גרמניה, הוא היה משתמש בה*.
ואם היה משתמש בה, אין ספק שתוצאות המלחמה היו משתנות, והיטלר היה יוצא ממנה מנצח.
***
יש קווי דמיון רבים בין האידיאולוגיה הנאצית ובין האידיאולוגיה של השיעה.
אלה וגם אלה שואפים לשנות את פניה של האנושות ואלה כמו אלה מעריכים שזכותם, כשליחי ישות נעלה, לנהוג כך.
האידאולוגיה שמניעה את שתי האימפריות אינה מתוודעת ל"גבולות", אין לה עקבות ואינה מכירה ב"רציו" והמוסר שנגזר ממנה כמתווה מנחה להשגת מטרותיה.
היטלר היה נכון להקריב את העם הגרמני למען "גרמניה החדשה".
השיעה נכונה להקריב את מיטב בניה, אם צריך, את כל אזרחיה, אם זו הדרך להגשמת הצו של אללה.
הם יכולים לנהוג כך, בזכות ויתור מוחלט על הרציו, והמוסר שנגזר ממנה. (התנהלותו של היטלר בשש שנות המלחמה הייתה לחלוטין בלתי רציונלית, ולמרות זאת ראשי צבאו והנהגת גרמניה הלכו אחריו עד הסוף באש ובמים**).
אנחנו סבורים שייצר הקיום קובע גבולות אבסולוטיים לטירוף של דת או אידאולוגיה וכי הגבול נקבע באמצעות המחשבה רציונלית. על פי התפיסה הזאת יצר הקיום הוא הבסיס לחיים ולאחיזתנו בם.
ההיסטוריה רצופת מלחמות שנגמרות בהשמדת קולקטיבים מוכיחה שטעינו.
ההיסטוריה אינה דטרמיניסטית ואינה לא דטרמיניסטית. היא בלתי צפויה והיא פועלת בשם עצמה ולא בשם ערכים שחשבנו שגזרנו מהשתלשלותה.
מהלכי ההיסטוריה אינם בידינו והם אינם כפופים לכללים שהמצאנו.
אומה שזונחת את המחשבה הרציונלית לא רק מותרת על חייה אלא מסכנת את חיי כולנו.
במינכן לפני קצת פחות ממאה הכניעה להיטלר גזרה את דינם של 60,000,000 איש ואישה.
ויתור בז'נבה יהיה קטלני פי כמה.
איראן גרעינית הוא קטסטרופה.
היא לא רק שואה שנייה שלנו הישראלים, אלה שואה גלובלית אולטימטיבית שאפילו הפסימיים בקרבנו לא ממש האמינו כי תיקרה אי פעם.
לראשונה בחיי אני מסכים אם נתניהו, גם אני, אם תרצו, בהיסטריה.
*אני מעריך כי היטלר היה משתמש בפצצה גם אם היה יודע שלאמריקאים יש כמה וזה בדיוק היתרון של פוליטיקה שמקדשת את הרעיון ומציבה אותה לפני חיי אזרחיה. זה היה כוחו של היטלר במינכן וזה כוחם של האיראנים בג'נבה.
**למעט ניסיון הפיכה אחד רציני שרומל עמד בראשה וכשל בגלל שולחן עץ שבלם את הפיצוץ והציל את חייו של היטלר, מעניין היכן היה מסווג שטיניץ את האפיזודה.
כותב, מבקר ומייחל.
