רוצחי הילדים - סיפור מחדר הטיפולים (בדוי) 

רוצחי הילדים - סיפור מחדר הטיפולים (בדוי)

חדר טיפולים. נר על השולחן, מנורה סינית עומדת בפינה ומקרינה אור צהבהב, שטיח כפרי מבד מחוספס, שתי כורסאות שהיושב עליהן ספק יושב ספק שוכב, אווירה מרגיעה, ביתית משהו, משפחתית, מידה מסוימת של אינטימיות, קשר שהוא לא ממש קשר. חדר טיפולים.

לא יכולה יותר אמרה והתחילה לבכות, מ..מה הם החיים האלה, למה כל הסבל הזה, למה זה מגיע לי, מה עשיתי, למה אי אפשר לחיות כמו כל אחד אחר בעולם, מה כבר ביקשתי, קצת נחת בחיים שלי, איש קטן, בית קטן, וילדים קטנים, אתה רואה הכל קטן, באמת, אני לא רוצה הרבה, זה לא חיים, זה לא יתכן לחיות כך כל הזמן בפחד שמה המעט אושר שכבר מגיעים אליו יעלם מחר, החיים דווקא יפים, יש בו בעולם כל מה שאני רוצה אבל אני בבועה, כל הזמן בבועה, לא יכולה לצאת ולא יכולה לתת למישהו להיכנס, לכל מקום שאני הולכת הבועה הולכת איתי, אף פעם אין מגע אמיתי, לא יכולה לגעת, להשיג, להרגיש, הכל כמו בסרט, אני לא יכולה יותר, אני עייפה, אין לי כבר כוח. אני מצטערת, התנצלה וניסתה לעצור את הבכי שדווקא הלך והתגבר, בכי שנראה היה ששנים חיפש לו דרך לצאת, שנים. לבסוף, היא נרגעה. פרקה אולי את המתח של חייה אך לא את התוצאות של חייה, של ילדותה, איתם עוד תצטרך לחיות ולהתמודד.

הנה התוצאה שאליה אפשר להגיע כשחיים תלויים בחסדיהם ובתסביכיהם של הורים שעשו ילדים כי ככה עושים כולם אחרי החתונה, ללא מוכנות, ללא רצון אמיתי בילדים וללא איזון פנימי אמיתי שהוא התנאי הבסיסי לקיומה של היכולת לגדל ילדים. הנה התוצאה של הניסיון לעוות במשך שנים אדם מקסים שכזה ובלבד שיתאים לציפיותיהם של הוריו, ציפיות שמקורן האמיתי הוא בשאיפות שהם עצמם לא הצליחו לממש בחייהם. עיוות מתוחכם ואכזרי שהושג בדרך של מתן אהבה על תנאי.

אהבה על תנאי באה לידי ביטוי כאשר ההורים נותנים לילד יחס חם  ותשדורות שהוא אהוב ורצוי רק אם הוא עומד בציפיות שלהם. במקרים בהם הילד לא עומד בציפיות הוא מקבל מהוריו ביקורות ותשדורות שהוא לא טוב ולא רצוי. משמעותה האמיתית של האהבה על תנאי, מבחינתו של הילד, היא איום יומיומי לגבי המשך אספקתם של החום והאהבה האמורים להגיע מההורים. אם האהבה היא אנרגיית החיים ואם ההורים מתנים את מתן אהבתם הרי זה כאילו אמרו ההורים לילד שאם הוא לא יעשה את מה שהם אומרים לו לעשות הם ימנעו ממנו את המשך החיים, זהו איום ברצח, ממש סחיטה באיומים.

האם את הילד הם אוהבים או את עצמם? האם את הפוטנציאל הייחודי של הילד הם רוצים לממש או את הפוטנציאל הבלתי ממומש שלהם? הם, ההורים שלא הצליחו לממש את עצמם במשך כל ימי חייהם, מטילים את האחריות למימוש הפוטנציאל האישי שלהם על הילד, הם דורשים ממנו, ברוב חוצפתם, לממש דבר שמבחינת כישוריו הטבעיים הוא לא מסוגל לבצע, והם, ההורים, לא נכנעים, לא מוותרים, לא עוזבים, תעשה כך ותעשה אחרת ובלבד שתהייה מה שאנחנו לא הצלחנו להיות.

הם לא מגדלים ילדים הם הורסים ילדים, הם לא מנסים לחברת אותם הם מנסים לתכנת אותם, בשביל עצמם. הם רוצחים את הילדים שלהם, כן, רוצחים, ממש כך, שהרי מה בין עיוות אופיו האמיתי של הילד, מה בין רצח נשמתו של הילד לבין רצח פיזי כשבשני המקרים נשללת ממנו היכולת לחיות? 

מבט נוסף על התנהגותה שלה, של האישה העדינה והפצועה היושבת בכורסת המטופל, מגלה שהיא לא בדיוק מעוותת, היא פשוט לא קיימת, היא מחוקה. נראה הדבר שכאילו לא ניתן לעצב את הילד לפי מה שאנחנו רוצים וכל ניסיון לשנות חלק מאופיו הפוטנציאלי של הילד לא רק שלא מצליח אלא מוחק ובא במקום חלק מיכולת המימוש של הפוטנציאל האמיתי שלו.

מאחר ולא ניתן ללמוד ולבצע בו זמנית גם את ההתנהגות הטבעית המתאימה לפוטנציאל האישי וגם את ההתנהגות המוכתבת על ידי ההורים ומאחר ולילד אין ברירה אלא לבחור בהתנהגות המוכתבת לו על ידי הוריו נוצר מצב שבו הילד מתרגל, מילדות, את ההתנהגות המוכתבת לו במקום לתרגל את ההתנהגות הטבעית שלו. אי מימוש ההתנהגות הטבעית מוביל למעין מחיקתה.

במצב שכזה הילד, שבמקום שיממש את הפוטנציאל האישי שלו, מנסה לממש, בעל כורחו, וללא הצלחה, את הפוטנציאל הלא ממומש של הוריו, רק נפגע: הילד, גם לא מצליח לממש את ההתנהגות הנדרשת ממנו מההורים, גם לא לומד את ההתנהגות המתאימה לאופיו האמיתי, גם חווה סבל, כישלונות וביקורות עקב אי הצלחתו להתנהג בהתאם לציפיות וגם לא חווה את האושר המתלווה להתנהגות התואמת את אופיו הטבעי. 

כל נגיעה בפוטנציאל הטבעי של הילד, שלא למטרות מימוש עצמי או שלא בהתאם לקצב המימוש הטבעי שלו, פוגעת בילד. הורים שהצליחו לעצב בצורה מלאה את ילדיהם הצליחו למעשה רק למחוק אותם בצורה מלאה. אותם ילדים לא מצליחים לתפקד לא על פי כללי ההתנהגות שהוריהם ניסו להנחיל להם, כי זה נוגד את אופיים הטבעי, ולא על פי כללי ההתנהגות התואמים את הפוטנציאל האישי שלהם, כי הוא לא התפתח.

כל מה שנותר לאותם ילדים מחוקים הוא לעזוב את הבית, פיזית ומנטלית, כמו שהם, ממש מאפס, באפיסת כוחות, ללא אנרגיה, ללא כל ניסיון בחיים, ולהתחיל ללכת, אל עבר עצמם, כשבאמתחתם רק תחושות בטן אינטואיטיביות ומצפן המראה – 'מימוש העצמי'.