הקשיים כמנוף לצמיחה
"ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו - יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים...!" ("חובות הלבבות" שער התשובה פרק י).
"אדם החי בלי נסיונות ותמורות מיוחדות, הרי יתכן שחיי השלווה יביאוהו לקיפאון ותרדמה בחייו הרוחניים... כי בלי מלחמה בחיי הרוח באדם ? אין ניצחון, ובאין ניצחון אין עליה והתחדשות" (הג"ר אריה פריז זצ"ל).
"כלל גדול יש לדעת בעבודת השם, דכל מי שרואה שקשה עליו להיות יהודי, ויצרו אינו מניחו לעבוד את השי"ת... עליו לדעת, דכל מה שיותר קשה עליו - סימן הוא שמעשיו יותר רצויים לפני הקב"ה, ולכך מקנא בו הסט"א ורוצה למנעו ולעכבו, ויאמר בלבו ברוך השם שהסט"א מקנא בי, ובודאי אוכל לפעול הרבה בשמים בלימודי ובתפילתי, וחשובים מצוותי לפני השם..." (האדמו"ר מצאנז זצ"ל).
נפתח בסיפור עממי המובא בספרים:
סב זקן וחכם מארצות המזרח, העניק לנכדו הקט גולם של פרפר, והדריך אותו שבתוך פקעת הגולם נמצא זחל שמתפתח עד שיהפוך לפרפר מרהיב. הסימן להתפתחות הוא הנקישות של הפרפר לבקוע את הפקעת, ורק לאחר זמן מה יצליח לצאת אל העולם. אולם לפני שנתן את הגולם לנכדו הנרגש, הזהירו הסב נחרצות:
"אני נותן לך את הגולם הזה, אולם תנאי אחד יש לי: כאשר ינסה הפרפר לבקוע מתוך הגולם - אל תעזור לו!! הנח לו להכות בכנפיו בקליפה הקשה העוטפת אותו - עד אשר יבקע בכוחות עצמו!".
הילד - אשר השתוקק לקבל את הגולם - הסכים כמובן לתנאי, והסב הניח את הגולם בעדינות על כף ידו הקטנה הפשוטה. הילד עטף את הגולם בשתי ידיו, והלך לדרכו.
מאחור נותר הסב כשהוא מהורהר, שכן תוהה היה לדעת אם יצליח נכדו לעמוד בתנאי אשר התנו ביניהם - לבלתי סייע לפרפר בבקעו מתוך הגולם.
למחרת עם שחר רץ הילד לבדוק את שלומו של הגולם, וכך עשה גם ביום שלאחריו, וכן הלאה, אולם הגולם נשאר כשהיה. והנה יום אחד זה קרה - בתוך הגולם ניכרה תנועה. הגולם זע, והילד רטט מהתרגשות. הוא ראה איך מעטפת הגולם נפתחת מעט ומתוכה נגלה פרפר. הפרפר הכה בכנפיו העדינות במעטפת, ניסה לבקע אותה ולצאת לחופשי לאוויר העולם. הילד השתוקק מאוד לעזור לו, אך זכר את אשר הבטיח לסבו. לפיכך לא עשה דבר, ורק הביט בפרפר הצעיר כאשר זה חבט בכנפיו.
הוא התבונן בו שעה ארוכה וראה כיצד חבטות הכנפיים לא הועילו לפרפר הקטן להחלץ ממעטפת הגולם. לא קל היה לילד לשמור את הבטחתו לסבו. הפרפר המסכן לא הצליח לצאת לאוויר העולם, והילד לא עמד עוד בניסיון. למרות הבטחתו לסבו, פתח הילד את מעטפת הגולם.
לעיניו המשתאות נגלה פרפר נהדר, כנפיו צחורות ועליהן פסים צבעוניים. הוא הביט בשמחה ובסיפוק בפרפר שזינק החוצה, חופשי לעוף כרצונו. אולם שמחתו לא ארכה זמן רב. אך פתח הפרפר במעופו, והנה צנח מטה, נחבט באדמה ומת.
דמעות עמדו בעיניו של הילד. הוא שב לסבו וסיפר לו על הפרפר היפה שמת מיד לאחר שבקע מן הגולם. הסב החכם הבין מיד את אשר אירע, ושאל: "הנכון הדבר שניסית לעזור לפרפר וביקעת את מעטפת הגולם למענו?"
"נכון", הודה הילד הקטן. "הפרפר התאמץ מאוד ונראה מסכן כל-כך, ולכן עזרתי לו".
כעת הביט הסב בנכדו בעיניים חודרות, אשר אהבה ותוכחה שימשו בהן בערבוביה, ואמר לו: "דע, ה' ברא הכול בחכמה, וגם כאשר נראה לנו שקשה לפרפר, הרי זה לטובתו. כאשר פרפר בוקע מתוך הגולם הוא מכה במעטפת עד אשר מתחזקות כנפיו, והוא יכול לעוף. ואילו אתה, כאשר עזרת לפרפר וביקעת את המעטפת למענו, מנעת ממנו את האפשרות לחזק את כנפיו. הוא לא הצליח להמריא אל על, צנח ומת".
u
והנמשל כה נוקב וברור: לפעמים, מאבקים הינם דבר נחוץ ביותר. אם בורא עולם היה מאפשר לנו לעבור את חיינו ללא מכשולים, היינו חלשים הרבה יותר. לא היינו חזקים כמו שהיינו יכולים להיות, ולעולם לא היינו יכולים 'לעוף', להתרומם, להתקדם.
מאבקי הפרפר הם דרך של האלוקים להזרים לפרפר נוזלים מגופו אל כנפיו, כדי שיוכל לעוף. רק לאחר מאבק והתמודדות - מבשילות כנפיו של הפרפר, והוא מסוגל לצאת לחופשי.
בני אדם נוטים לחשוב כי אילו היו חייהם עוברים בצורה חלקה וללא קשיים, הם היו מושלמים:
אם לא היו להם חובות - הם היו עשירים יותר.
אם לא היה להם כואב - הם היו מאושרים יותר.
אם לא היו להם מכשולים - החיים היו מושלמים יותר.
טעות לחשוב כך! דווקא הקשיים "פותחים את כנפיו" של האדם, כדי שיוכל להגיע גבוה יותר. המכשולים מחשלים את האדם ומלמדים אותו להתמודד מול מצבים קשים.
בת מלך הרגילה לחיי עושר, לשפע ולתנאים נוחים, שכל אדם מייחל לעצמו, אם תקלע לשדה פתוח, היא תתמוטט מהשמש הקופחת. לעומתה, איכר, אינו סובל מהשמש, כיוון שהוא מחושל.
הקושי הוא אתגר והזדמנות לשכלל את הכוחות ואת היכולות. ואכן, דווקא הקושי מצמיח אנשים מורמים מהעם. דווקא הקושי והנסיונות הם שמחזקים ומחשלים בפני כל רוח מצויה. הדרך היחידה בה יכול האדם לגדול ולהצליח - היא דווקא בעזרת הקשיים והנסיונות.
רק כך 'כנפיו' הרוחניות של האדם תתחזקנה ותצמחנה לתפארה! - כי רק אלו שנלחמו והתמודדו - לבסוף הצליחו!!!
u
אומנם, מבקשים אנו מהקב"ה לחסוך מאיתנו את הקשיים ואת הצרות, אך עלינו לדעת שבלעדיהם לא נוכל להמשיך להתמודד. דווקא המאבק במכשולי החיים נותן לנו את הכנפיים לפרוח.
אנו מבקשים כוח, ואלוקים נותן לנו קשיים במטרה לחשל אותנו.
אנו מבקשים חכמה, ואלוקים נותן לנו בעיות המחפשות פתרון.
אנו מבקשים שפע, ואלוקים נותן לנו כוחות נפש להכילו.
אנו מבקשים אהבה, ואלוקים נותן לנו אנשים הנתונים במצוקה, כדי שנסייע להם.
אנו מבקשים אומץ, ואלוקים נותן לנו מכשולים להתגבר עליהם.
אולי איננו מקבלים את כל מה שאנו מבקשים, אולם אנו מקבלים את כל הנחוץ לנו.
עובדה מדהימה היא, כי דווקא ממדינות כמו גרמניה פולין וליטא - אשר ההיסטוריה שלהם רצופה מאבקים ומלחמות - יצאו גאונים בעלי שיעור קומה בכל התחומים, ולעומת זאת ממדינת שוויץ - אשר זה ארבע מאות שנה שלא היתה שם מלחמה - לא יצא אפילו גאון אחד...
ולכאורה, מדוע? הלא מתקבל היה יותר על הדעת כי דווקא המקום השליו והשאנן אשר תושביו פטורים מטרדות קיומיות כעין אלו המכבידות על עמיתיהם - יהיה קרקע פוריה לצמיחת אנשים דגולים, אשר יוכלו להתפתח בו בשלווה ובנחת! ואילו על תושבי הארצות מוכות המלחמות והתלאות - הטרודים במלחמת הקיום היומיומית - יקשה להתפתח ולהתקיים?
אכן לאמיתו של דבר - אין מקום כלל לתמיהה... כי רק הלחץ, הקשיים והמאבקים - הם אלו שמניעים את האנשים לעשות, לפתח ולהתפתח!!
ואם כך הוא הדבר בתחום הגשמי - לבטח נכון הוא שבעתיים בתחום הרוחני: רק ע"י מאבקים - האדם עולה ומתעלה!!! דווקא הקשיים והניסיונות - הם המנוף באמצעותו יכול הוא להתרומם אל על!
העמידה מול מכשולים תזכה אותנו בשכר - לשעה ולדורות, תבנה את אושרנו, תפתח את אישיותנו ותצמיח אותנו. שהרי החיים הם כמו רכיבה על אופניים: אם קשה לנו - סימן שאנו נוסעים בעלייה...
כיצד נוצרת פנינה?
סמוך לחוף הים, במעמקי המים התכולים, שוכנת לה בנחת צדפת הפנינה.
כיצד היא גדלה?
הצדפים ושבריהם, הפזורים לאין ספור על שפת הים, אינם אלא קונכיותיהם של יצורי ים קטנים בעלי גוף רך מאוד הנקראים בשם צדפות. הצדפות הן למעשה רכיכות, המפרישות מבלוטות מיוחדות שבגופן ריר מקריש. מריר זה נוצרת הקונכייה, לה אנו קוראים צדפה.
אחת ממיני הצדפות הידועה בחשיבותה הכלכלית היא "צדפת הפנינים" - זו המייצרת בתוך גופה את הפנינה. הפנינה היא אבן החן הראשונה שהתגלתה בעולם. שלא כמו מתכות ואבנים יקרות אחרות, שהיה צריך ללטש ולהבריק, הגיעה הפנינה עם יופי טבעי, שלא דרש כל צורך לגעת בו. במשך אלפי שנים הייתה הפנינה, הגדלה בתוך יצור חי השוכן בלב הים, תופעה מסתורית ונדירה שעוררה סקרנות רבה.
בימי קדם היה לפנינים ערך גבוה ביותר. רק משפחות עשירות מאוד יכלו להרשות לעצמן תכשיטים המשולבים פנינים. הללו היו סמל לעושר ורווחה כלכלית.
בעבר היה נדיר מאוד למצוא פנינה בטבע. הסיבה לכך היא שרק אחוז אחד מהצדפות הנאספות, אכן מכילות פנינה. עברו שנים עד שניתן היה להרכיב שרשרת פנינים אחת. עובדה זו גרמה לכך שבמשך אלפי שנים ניסו אנשים לפענח את תעלומת היווצרותה של הפנינה, לשחזר את פעילותה בטבע ולייצר פנינים רבות יותר וטובות יותר, אך הרכיכה שמרה את סודה בתוך הצדפה הנעולה.
היפנים הם שגילו את סודה של הפנינה, ויצרו את הפנינים המתורבתות הראשונות. היה זה כאשר שלושה יפנים, שעבדו כל אחד במעבדה מבודדת, גילו שהפרשות מגלימת הצדפה יצרו את הפנינה. בניסיון להפרות את הפנינה ניסו שלושתם ליצור גירוי בצדפה על-ידי חומרים שונים. באופן מפתיע הצדפות שלהם "ילדו" פנינים עגולות. כך, לאחר אלפי שנים של מסתורין נפתרה התעלומה.
כיום ידוע כי פנינים טבעיות נוצרות בעקבות גירוי של גרגר צדף, או חול המוצא את דרכו לתוך הצדפה. גירוי זה מציק ללא הרף והיא חפצה להקיא אותו מקרבה, אך לשווא! הוא גורם לגלימת הצדפה לגדל כיס הנקרא "כיס פנינה", ולאחר מכן להפריש את החומר הפנינתי.
כך, למעשה, נוצרת הפנינה.
u
הידע אי מי סודו של מכאוב?!
הישכיל למצותו, לעבדו, ולהפוך ממנו פנינים?!
יש... הטובלים משחר ימיהם בים עדנים.
הם נולדו בבית חם, לאב אוהב ואם מטפחת.
כל אשר יזדקקו לו - נתון בהישג יד, החל באוכל מזין וכלה בספרים מעשירי דעת ורוח.
חיוכים מאירי פנים מקדמים את פניהם, בגדים מותאמים בטוב-טעם מכסים את גופם. הם מוגנים היטב מקור החורף ומלהט הקיץ באמצעים מודרניים.
מילות עידוד ואהבת אמת מרפדים משעוליהם. חיבת חברים ממתיקה שעותיהם, והצלחות מתדפקות על שעריהם.
אך יש... הפוסעים על אדמת טרשים, חרולים שורטים ברכיהם, דרדרים פוצעים לבבם, מהמורות ושוחות נקרות לאורך דרכם, וערפל מכסה נתיבם.
מחסור ומצוקה, קור ולעג, חוסר הבנה ואטימות - הם תמרורי דרכם.
אזי...
לא נותר, כי אם להיאחז ברוח, לחשוק שפתיים, לשאת עיניים למרום, ולבקש...
אזי פורצת התפילה האמיתית, לא זו הכתובה על דפי הסידור, כי אם זו על לוחות הלב.
מילותיה - נהגות מבפנים, תוגה יהודית להן, ואמת מרטיטה, עמוקה... אמת של הכנעה מוחלטת, של התבטלות למי שאמר והיה העולם, של בקשה מעומק לבב...
יתדותיה - מכאוב, אדניה - בקשה, עמודיה - כמיהה, יריעתה - גבורה...
כי רק מי שחווה כאב והתנשא מעליו, רק מי שהתלבט בלבטים, ויכול להם - בנה לו ארמונות רוח, צדפה של פנינים!
צמיחה - משמעה קושי, עמל.
חיים של רווחה ומנוחה ללא יגיעה רבה מדי נפשית או פיזית, עת שטה הספינה על גלי מנוחות, מולידים שטחיות.
רק מכאוב ועמל, התבוננות ומחשבה, חיפוש וטיפוס אל-על - מצמיחים את קומתו הפנימית של האדם...
כך נוצרת פנינה! (מתוך "עת לחשוב").
'אנשים גדולים' - מה הפך אותם לגדולים?
הבה ונחשוב על דמויות היסטוריות שנחשבות ל'אנשים גדולים'. מה הפך אותם לגדולים? נחשוב למשל על נשיאה האהוב של ארה"ב, אברהם לינקולן. למה אנשים רבים יותר באמריקה מעריצים את לינקולן מאשר, נניח, את ג'ורג' וושינגטון - הגנרל הגדול והמנהיג המייסד, או את תומס ג'פרסון - מחבר הצהרת העצמאות?
התשובה היא: אנחנו מעריכים את ההישגים על פי מידת הקושי!
אברהם לינקולן - שנולד בצריף עץ, למד לאור פתיליית הבישול, דידה למרחקים בשלג הכבד כדי להגיע לבית הספר, והתייתם מאמו בגיל צעיר - נתפס בעינינו כדמות הרואית יותר מאשר ג'ורג' וושינגטון המיוחס שגדל מוקף במותרות "מאונט ורנון", או תומס ג'פרסון ממגדל השנהב של מונטיסלו.
הגאון רבי יוסף רוז'ין מרוגאטשוב זצ"ל שואל: מדוע בניו של משה רבינו לא עלו לגדולה אחר אביהם, להיות מנהיגי האומה כמותו?
והשיב נפלא, משום שהם לא היו בשעבוד מצרים, לא הרגישו בצערם של ישראל ולא סבלו כמותם, ועל כן לא יכלו להתעלות למדרגה הדרושה להנהיג את דור הדיעה. כור סבל זה הוא שהעניק להם גם את ה'כלים' וההכנה לקבלת התורה.
אם נבחן את חייו של כל אדם שאנו מחשיבים בתור 'אדם גדול', נראה שהם היו זרועים בקשיים ואתגרים.
משימות פשוטות לא נתפסות כהישגים. אף אחד לא זוכה בתשבחות על היכולת שלו לצעוד לאורך החדר, אלא אם כן, כמובן, הוא מוגבל ועליו להיאבק על כל צעד!... כך, למרות שרובנו מעדיפים חיים קלים, אנחנו יודעים שגדולה היא תוצאה של התגברות על מכשולים.
u
על הפסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז) דרשו רבותינו בגמרא (שבת פח ע"א):
"אמר רב אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים עליכם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.
מעיר על כך רב אחא בר יעקב: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".
ומפרש רש"י במקום: "מודעא רבה" - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס.
זאת אומרת שהעובדה שהתורה ניתנה בכפייה נותנת אפשרות לבני ישראל להתנער מהמחויבות לתורה, כיוון שהם היו אנוסים בנתינת התורה, ולא קבלוה מרצון.
מוסיף על כך רבא: "אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש; דכתיב (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו היהודים" - קיימו מה שקיבלו כבר".
חידושו של רבא הוא שלמרות שקבלת התורה בסיני הייתה בכפייה, בימי אחשוורוש בני ישראל חזרו וקבלו את התורה מרצון חופשי; ולכן הם אינם יכולים לטעון עוד שקבלת התורה הייתה בכפייה.
u
על דברי רבא הללו שואל גאון המוסר רבי ירוחם הלוי ליבוביץ ממיר:
"והנה מאמר זה אומר דרשוני, דור המדבר שהיו גדולים מאד מדורו של מרדכי - הרי היו במצב של הארת פנים כל כך גדולה עד שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי מימיו (מכילתא בשלח), וזכו לדרגת פנים בפנים, אספקלריה המאירה - לא היתה אצלם קבלת התורה אלא באונס, וקבלת התורה בשלימות נגמרה דוקא בדורו של מרדכי, שהיו קטנים הרבה מדור המדבר, ועליהם נאמר "קיימו וקבלו", והרי זה דבר מתמיה, וענין נפלא מאד". ("דעת חכמה ומוסר", חלק שני, מאמר מ"ח, עמוד קנד).
קושייתו של רבי ירוחם היא מדוע דווקא בני דור המדבר, שהיו במעלה גדולה, קבלו את התורה מאונס, ואילו בני דורם של מדרכי ואסתר, שהיו קטנים במעלתם הרוחנית מדור המדבר, זכו לקבל את התורה מרצון.
בתשובתו, רבי ירוחם עומד על עומק ההבדל בין ההנהגה האלוקית עם דור יוצאי ממצרים, לבין הנהגה האלוקית עם בני דורם של מרדכי ואסתר בשושן הבירה, ומדבריו עולה יסוד חשוב ומאיר עיניים, כיצד ניתן להתמודד עם תקופות קשות וחשוכות - ולהתעלות למדרגות נישאות דווקא בזמני הסתר פנים. הנה דבריו בזהב לשונו:
"מצות תפילין הרי היא גדולה עד לשמים, כמה עולמות עליונים תלויים במצוה זו, ומה רואים? חתיכת עור פשוטה, קלף פשוט ורצועות פשוטות וחסל. מצוות ציצית מה יש בה, חוטים אחדים וקשרים זעירים ותו מידי, ואמנם סודו של דבר, שדווקא בזה, מה שהוא יותר יבש, יותר חשוך, הבנה יותר מעוטה, טעם יותר פחות, דווקא יותר פחות, דווקא בזה מונח כל הגדלות... זהו המצב היותר גבוה שאין למעלה הימנו.
"בודאי זהו אמת שדור המדבר היו במדריגה היותר גבוהה הרבה מדורו של מרדכי... אבל מכיון שהיה הכל אצלם במצב של הארת פנים חיו באור היותר גדול, דוקא משום זה עדיין לא נשלמה בהם קבלת התורה. בדורו של מרדכי, אצלם היה הכל היפך מהארת פנים, בחושך היותר גדול, אף זהרורית של אור לא ראו... הסתר פנים בתכלית!... ודוקא ממצב זה, מצב של חושך בתכלית, יצא להם "קיימו וקיבלו", קבלת התורה הגמורה, משום שזהו באמת יותר גדול... מדריגה היותר גבוהה, וזוהי קבלת התורה האמיתית, נפלא מאד הדבר!" (שם, עמוד קנו).
והדברים מאירים!
המשברים מובילים לתובנות חדשות על החיים
"הסבל, הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים, כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל ומוות - חיי האדם לא יכולים להיות שלמים!", קובע ד"ר ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". הרעיון של התמודדות עם סבל כהזדמנות לצמיחה וכנקודת מפנה, נזכר בכתובים משחר הימים. ההיסטוריה גדושה בסיפורים ועדויות אותנטיות של אנשים אשר התמודדו עם משברים שטלטלו אותם עד לשורש הוויתם, נאבקו עם סבל קשה מנשוא, אך גם הגיעו תוך כך לגיבוש תובנות חדשות על עצמם ועל החיים. פילוסופים, סופרים, אנשי דת ורבים אחרים ניסו אף הם להתמודד עם סוגיות הקשורות לחיפוש אחר משמעות מתוך הסבל, ובכוחה של מצוקה להניע תהליכי התפתחות אישיים בונים.
המחקרים מראים שאחוז גבוה יחסית מהאנשים, מדווחים כי למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לאחרים ועל מהות החיים עבורם. לאחר שהאדם יוצא מההלם הראשוני, לצד תגובות של אובדן, בלבול, כעס ועצב, מתקיים תהליך של עיבוד ועיכול של מה שקרה. תהליך זה עשוי להוביל את האדם לפרספקטיבה חדשה על החיים המאפשרת לו למקם אירועי חיים, לחבר בין זיכרונות ולתרגם חוויות רגשיות לשפה. משברים יכולים להיות קטליזטור המערער הנחות יסוד בסיסיות, חושף אמיתות קיומיות ומוביל אנשים לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם, לאחרים ולחיים בכלל.
במחקר של חוקרים מאוניברסיטת סטאנפורד, עקבו אחר מצבם הנפשי של אנשים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001. החוקרים מצאו קשר חיובי בין רמת הצמיחה בקרב אנשים תשעה שבועות אחרי הפיגוע לבין המצוקה עליה דיווחו באותה נקודת זמן!...
u
אמר פעם אדם חכם: "הפסימיסט - רואה קושי בכל הזדמנות!... והאופטימיסט - רואה הזדמנות בכל קושי!..."
כל קושי שהחיים מציבים בפנינו יכול להיתפס או כסבל או כאתגר. אם נגדיר את הקשיים שלנו כסבל, נגיב במרירות ובהתנגדות או בדיכאון ושיתוק; בכל מקרה, נהפוך להיות קרבנות. אם נגדיר את קשיינו כאתגרים-כנסיונות, נגייס את כוח הסבל והפוטנציאל שלנו להתמודדות עם האתגר, ונהפוך למנצחים.
לא על לחם לבדו יחיה האדם
כשהתורה מדברת על הנסיונות והבעיות שהיו מנת חלקם של ישראל במדבר, היא מדגישה, שהיה זה - "למען הודיעך כי לא על לחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג).
בכך מסבירה התורה כי אחת המטרות שניתן להשיג מההליכה בדרך החתחתים של הקשיים והנסיונות, היא להסיט את תשומת לבו של האדם מעולם החומר, ולרכז את מבטו ומעייניו בתחום הרוחני של שמירת מוצא פי ה'. הדביקות במטרה של בקשת קירבת הבורא, היא המאפשרת לדלג על כל המהמורות שבדרך ולהתעלות למרות כל המכשולים.
אלו היו הדברים שהיו בפי יהושע וכלב, כאשר המרגלים שמשה רבינו שלח לתור את הארץ, שבו ובפיהם היתה תמונת מצב עגומה של קשיים בלתי ניתנים לפתרון, שישראל ייתקלו בהם בכניסתם לארץ ישראל. על כך הגיבו יהושע וכלב (במדבר יד, ט): "אך בה' אל תמרודו, ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם".
רש"י מפרש את הביטוי "לחמנו הם, במובן ש"נאכלם כלחם". אולם ה"שפת אמת" מפרש את הביטוי "לחמנו", במובן של "מלחמה", כדבריו (שלח, תר"מ):
"כי כל כוחות הסטרא אחרא רק כדי שיהיה לישראל במי להילחם, וכדי שיחיה בזכותם, כמו שכתוב בספרים, שהכל מרוב טובות הבורא".
הוי אומר, שכל הקשיים וכל ההסתרים הקיימים בעולמנו, נועדו כדי שהאדם יילחם בהם, ויצא מנצח כשידו על העליונה.
בלי מלחמה ? אין ניצחון
"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם..." (אבות ה, ג).
למה נתנסה אברהם אבינו בכל כך הרבה נסיונות? מה היה תוכנם ותכליתם של הנסיונות בחייו הרוחניים?
"אמור מכאן" ? הסיק הגאון רבי אריה פריז זצ"ל ? "שאדם החי בלי נסיונות ותמורות מיוחדות, הרי יתכן שחיי השלווה יביאוהו לקיפאון ותרדמה בחייו הרוחניים, וזה יביא אותו לידי הסתפקות ביש ובקיים, מבלי לעלות ולהתחדש בחיי הרוח. לפיכך, זיכו את אברהם אבינו מהשמים בנסיונות אלו כדי להעירו ולהתסיס כוחותיו מתרדמה רוחנית, כדי שיצטרך לנהל מלחמה פנימית לניצחון ועלייה. כי בלי מלחמה בחיי הרוח באדם ? אין ניצחון, ובאין ניצחון אין עליה והתחדשות" (מתוך "מוריה" גיליון כה?כו).
u
ביאור נפלא בשם הבעש"ט הובא בספר "אור המאיר" על הכתוב: "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח":
"אם תקום עלי מלחמה" ? על סדר עבודת ה' שלי ?
"בזאת" ? בזה יש לי סימן שאני הולך בדרך אמת!!!
"כי מי שהולך בדרך השקר"? אומר בעל "שומר אמונים" - "אין אומרים לו כלום, ולא עומדים כנגדו שום מלחמות. כי מי שנושא 'משא של זבל' אין עומדים עליו רוצחים לקפחו... אבל מי שנושא 'משא של אבנים טובות' מארבין עליו אורבין מכל צד... והמה אלו מסבבים הנפש הקדושה.
"אבל בכל מיני נסיונות תוכו רצוף אהבה, אהבת יוצרנו ובוראנו ברוך הוא, וכולם המה רק הכנה שיתגבר האדם בקדושה, ויהא לו סיוע אחר כך להשיג בעבודת הבורא, ולתקן נפשו בזה בתכלית" (מאמר הבטחון והתחזקות, סוף פרק יד).
המלחמה על האוצר הגנוב
ברוח חידושם של הבעל שם טוב הקדוש ובעל "שומר אמונים", יואר באור יקרות המעשה הנפלא הבא המובא בספר "שאיפות" (חלק ב עמוד כב). ומעשה שהיה כך היה:
מנדל היה בעל חוב. לא כזה שחייב מעט כסף למכולת השכונתית ועוד אי אלו אלפי דולרים לגמ"ח השכונתי, אלא בעל חוב בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. איש לא ידע מה היקף חובותיו, ונוהגות היו הבריות לומר כי אף מנדל עצמו אינו מודע לו. מאחר והפרנסה לא היתה מצויה בידו והוצאות בלי עין הרע היו לו בשפע, בפרט לנוכח בנותיו שנכנסו בזו אחר זו לחופה – לא נותרה ברירה בידו כי אם להזדקק להלוואת בשר ודם, ובכך, עסק מבוקר עד לילה: הוא היה לווה מכאן – ומחזיר לשם, מחתים את פלוני כערב קבלן – ומניח את דעתו של אלמוני שדוחק בו לפרוע את חובו, וחוזר חלילה.
כאשר נשאל לא פעם, על ידי נושיו הרבים, מהיכן בדעתו לפרוע את חובותיו – היתה תשובתו סדורה בפיו, בסיפור שרבים ראו בו אגדה. "אולי סבור הנך כי כמוך כרבי עקיבא, שהבטיח כי היושב במרומים והים ערבים לפרעון חובותיו!" – לעג לו פעם מישהו בשנינות. אולם מנדל, מצידו, היה סמוך ובטוח. הוא לא שת ליבו לחיצי הלעג שהופנו כלפיו, שכן ידוע ידע כי הצדק עמו, ובא יבוא היום בו יוכח הדבר.
עוגן ההצלה ששימש למנדל כמבטח, היה דודו, בו מעולם לא פגש. ובעצם, לא היה זה דודו ממש. היה זה דודה של אמו, שהתגורר אי-שם מעבר לים, ובידו של מנדל לא היה אלא מספר הטלפון שלו.
היה זה לפני שנים, כאשר סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי-שם במרחקים. לפני 'המלחמה', כפי שכינתה מי שנחלצה בעור שיניה מתחת מגפיהם הדורסניות של הצוררים הנאצים את מלחמת העולם השניה, התגורר הדוד באותו רחוב בו התגוררה אף משפחתם. אך 'המלחמה', שינתה את העולם כולו, וניתקה את הקשר בינה ובין דודה, אף שהיא והוא היו היחידים מכל בני המשפחה ששרדו את התופת.
לאחר המלחמה, אמנם נוצר קשר טלפוני בין אמו של מנדל ובין דודה המבוגר, אולם הלה הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מצא לו פינה להתבודד בה עם יגונו, וכי הינו מבקש שתכבד את רצונו ותמנע מביקורים, שכן הללו אינם לפי רוחו. לאחר הזוועות שעבר, ולאחר שאיבד אשה וילדים במלחמה הנוראה, לא רצה הדוד לראות איש. מפי יודעי דבר נודע לאמו של מנדל, כי את כל מרצו הטביע דודה בעבודה מפרכת, מבוקר עד ערב, בעבודה שהיה בה כדי להסיח דעתו מפתילי מחשבותיו.
השנים נקפו, אמו של מנדל הלכה בדרך כל הארץ, אך ביום מן הימים – נזכר הוא בדודו. מספר הטלפון שלו שמור היה בצרור המסמכים הממורט שהותירה אמו לאחר פטירתה, ועתה, קל היה לו למנדל לאתרו. בחשש הוא חייג את הספרות הזרות, בעוד הוא מזכיר לעצמו כי רבים הסיכויים לכך שהדוד כבר אינו בין החיים, או למצער כבר העתיק את מקום מגוריו ומספר הטלפון שבידו אינו מעודכן עוד.
אולם להפתעתו, היה זה הדוד שענה לטלפון. הוא נשמע בהתאם לגילו, ומשהזדהה מנדל והציג את עצמו – השתררה שתיקה של התרגשות. "זקנתי! " – הפטיר הישיש, ואילו מנדל מצידו השיב לו בצרור של איחולים. "עד מאה ועשרים, דוד!" – בירך.
"האם אמך עוד עמנו?" – בירר הדוד הישיש, ומשנענה בשלילה – אמר בלאט: "טוב שהתקשרת, מנדל. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא, שגר את פרטיך לכתובתי אותה אמסור בידך, משום שברצוני לרשום אותך כמוטב בצוואתי. בכספי אשר צברתי, תוכל לחתן את ילדיך ואת נכדיך בכבוד, ויהא זה זכרי אשר אותיר בעולם, ומפירותיו אבנה בעולם שכולו טוב!".
מנדל האזין לדברים, ונאלם דום. לא זו היתה כוונתו, והוא כלל לא העלה בדעתו כי לדודו יש רכוש אותו ביכולתו להותיר לאחר מותו. אולם הדוד היה ענייני ונשמע רציני בהחלט: "כשתקבל ממני מכתב, תבין שאינני בין החיים, וכי כל רכושי שלך הוא! היה שלום!" – סיים הדוד לא לפני שהותיר בידו של מנדל את כתובתו המעודכנת, וניתק את השיחה.
לא פעם חש מנדל ברצון עז להרחיק נדוד אל מעבר לים, ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד, אולם חזקה היתה עליו מצוותו של הדוד, ורצונו של אדם זהו כבודו. אכן הצוואה והירושה המכובדת, שלמיטב ידיעתו המתינה לו אי-שם מעבר לים, היוו בעבורו כאמור עוגן הצלה. על סמך הבטחתו של הדוד הוא לוה, מתוך ידיעה ברורה כי יגיע היום בו יכול לפרוע את חובותיו בנקל.
אלא שהשנים נקפו, וכל מידע מהדוד לא הגיע. נושיו הרבים של מנדל, ששמעו את סיפורו של הדוד לא פעם, לא האמינו בו מאז ומעולם. "אולי חמד לו דודך לצון? אולי דעתו לא היתה צלולה עליו?" – טענו בהגיון, אולם מנדל היה נחוש בדעתו. הוא ידע כי דודו אינו מאותם אנשים החומדים לצון, בודאי לא בנושא כה כבד משקל.
למרות זאת, בחלוף העיתים, החל הספק מתגנב אף אל ליבו של מנדל, ומכרסם בו בכל פה. "אולי כבר נפטר הדוד וצוואתו לא נמצאה? אולי ירד מנכסיו באחרית ימיו? מי יודע?" – היה הוא מהרהר מפעם בפעם, אך בכל פעם שכזו – היה ממהר לגרש את אותם הרהורים שלא היה בהם אלא כדי להעכיר את רוחו.
ואז, ביום בהיר אחד, הגיע המכתב שבישר באלם קול: הדוד נפטר לבית עולמו.
עם קבלת המכתב, מיהר מנדל לארוז מעט מטלטלין, ולצאת לדרך. לאחר מסע מפרך, שהתפרס על פני חצי עולם – עלה בידו להגיע אל עירו של הדוד, ואף לאתר את בית החולים בו נפטר. שם, המתינה לו מלאכה רבה: היה עליו לקבל את האישורים הנחוצים, לטפל בסידורי הלוויה, לקנות חלקת קבר ולהציב עליה מצבה. "פה נטמן הר"ר --- אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את יסוריו במשך ארבעים שנה" – הורה מנדל לחקוק על מצבת קברו של הדוד.
רוח של בית עלמין – נוזפת, קרה, גדושת תוכחה לבני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות – הדפה אותו החוצה והלאה. נהג הביט בפתק שהושיט לו, והובילו אל מעונו של הדוד. הוא שפשף בכיסיו ומצא את המפתח שמצא בין מטלטליו של הדוד, אותם קיבל בבית החולים.
רק אז, התפנה להביט סביבו, בבית שעל פי רישומיו שימש כביתו של הדוד. היה זה בית עלוב, ישן נושן, דהוי, אותו הקיפה גדר סדוקה, שתחמה חצר שהעזובה שלטה בכל פינה מפינותיה. למיטב הבנתו של מנדל, דודו היה אדם אמיד, אם לא עשיר. הוא ציפה איפוא לראות בית מידות מפואר, ובודאי לא חורבה מטה לנפול. מין הכלאה מוזרה בין בקתה לצריף.
אולם המציאות היתה חזקה מהדמיון... המספר שהופיע בפתק שבידו – חקוק היה בכתב מטושטש על דלת שער החצר, והמפתח שאחז – התאים באופן מושלם למנעול הדלת שנפתחה בחריקה צורמנית, וקולה נשמע באזניו כגיחוך לחלומות שחלם במשך שנים רבות.
בייאושו כי רב, התיישב מנדל על הספה הישנה והעלובה שניצבה במרכז הצריף, ובראשו חלפו אין ספור הרהורים אודות חלומותיו שנגוזו בעשן, ועימהם כל תקוותיו למוצא כלשהו מסבך החובות בהם הקיף את עצמו מכל עבר. "מה עושים? כיצד אחזור לביתי בבושת פנים? מה אומר לנושים הרבים, להם סיפרתי כי אני עושה את דרכי לממש את צוואתו של דודי המנוח?" – הוא שאל את עצמו, ולא היה לו מענה. בסופו של דבר, הכריעתו העייפות, והוא נרדם כך, על הספה הממורטת והישנה.
קול ניפוץ שמשה, העיר את מנדל משנת ביעותים. פרצוף גרום ניסה להדחק דרך הזכוכית השבורה, אולם משהבחין בו – נמלט כל עוד נפשו בו. "גנבים??? כאן??? הלוואי שהיה כאן מה לגנוב!!!" – הרהר, אך שוב לא הצליח להירדם. הוא הסתובב במיטתו הנה והנה עד שהאיר היום, ואז, לאחר תפילת שחרית, יצא לסיור בעיירה בנסיון לדלות פרטים על הדוד העלום.
את מסעו החל במכבסה המקומית, בעקבות פתקה ממורטת שמצא במגירת שולחנו של הדוד. "כן! אני יודע במי מדובר!" – אישר בעל המכבסה, ומאי שם שלף תמונה דהויה בה ניתן היה להבחין בדודו העומד במרכזו של מגרש ריק, למרגלות מנוף ענק. "השמועות מספרות" – הטעים בעל המכבסה – "כי דודך הוא שבנה על הקרקע הזו את גורד השחקים הגדול ביותר בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אך אינני יודע על כך מאומה. אין זו אלא שמועה!" – שב והדגיש.
כעת, התבלבל מנדל לחלוטין. מחד, על פי השמועות, ועל פי דבריו של הדוד עצמו היה הוא אדם עשיר. אולם מאידך, הבקתה העלובה בה חי את חייו – צועקת להיפך! למי להאמין, איפוא? לשמועות – או לעובדות הברורות הנראות לעין?
למנדל לא היתה אפשרות להכריע בין שני הצדדים, שלא לדבר על כך שליבו נטה להיאחז בשביב התקווה שעדיין פיעמה בו. לפיכך, חזר אל ביתו של הדוד, וניסה למצוא קצה חוט באמצעותו יוכל לרדת לחקר האמת. במהלך חיפושיו, מצא מנדל את צוואתו של הדוד, כשהיא ארוזה במעטפה וחתומה בחותמות לרוב. אכן, שמו רשום היה שם כיורש חוקי ובלעדי לכל נכסיו של הדוד, שכללו את חשבון הבנק שלו, ואת הבקתה העלובה ששימשה למגוריו.
"הבקתה כפי הנראה, אינה שווה מאומה. אולי בחשבון הבנק נמצא המפתח לתעלומה הסבוכה?" – הרהר מנדל בליבו, ומיד שם פעמיו אל סניף הבנק המקומי, שם הציג את המסמכים הדרושים, וגילה כי בחשבונו של המנוח אמנם ממתינה לו 'ירושה'... קצבת הזקנה של החודש האחרון...
מנדל חזר לצריפו של הדוד, כשהיאוש מציף את ליבו. להפתעתו, גילה כי דלת הבקתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, כל חפציו של הדוד מושלכים היו על הארץ, לצד תמונות שנתלשו בגסות מהקיר. "נראה, שהגנבים שבו וביקרו כאן!" – ציין מנדל לעצמו בהשתוממות, מבלי שיעלה בידו לחשוב על מניע כלשהו שיגרום להם לעשות זאת. הבקתה לא נראתה כמו מקום שאוצר כלשהו מסתתר בו...
סבר מנדל לארוז את מעט מטלטליו ולשוב אל ביתו, אולם לאחר הרהור נוסף החליט להמתין עד תום ימי השבעה, ובמקביל – לנסות לממש את הפרוטות העלובות שיוכל לקבל בתמורה לחורבה הזו, שעתה היתה לשלו. את משכנו, בלית ברירה, קבע בימים הקרובים בבקתתו של הדוד. בנסיבות הקיימות, לא היה נראה לו הגיוני להרשות לעצמו שהות בת מספר ימים בבית מלון מקומי...
מה רבה היתה פליאתו של מנדל, כאשר נוכח לדעת כי הגנבים לא אמרו נואש. כל הזדמנות בה עזב את הבקתה העלובה, נוצלה על ידם לביקור חוזר במקום, ולחיפושים יסודיים אחר הבלתי נודע. לתופעה, לא היה כל הסבר הגיוני, מלבד אחד: הגנבים כנראה ידעו מה הם מחפשים, והדבר הזה נסתר מעיניו של מנדל עצמו...
משהגיע לתובנה זו, נמנה מנדל וגמר בדעתו: "אם הגנבים יודעים מה הם מחפשים, עלי ללכת בעקבותיהם... עלי לפתוח בחיפושים משלי, בתקווה שיעלה בידי להקדימם!". ואכן, ממחשבה למעשה:
שעות על גבי שעות הקדיש מנדל לחיפוש יסודי בבקתה, כאשר הוא אינו מותיר אבן על אבן. הוא חיפש בכל פינה, הזיז כל רהיט, ובסופו של דבר – נשא עמלו פרי: מאחרי התנור, חבויה בפינה, נמצאה ידית ברזל חלודה ועקומה, שפתחה בפניו את הפתח לכספת נסתרת, ובה חבילות של שטרות מרשרשים, ערמות של מטילי זהב, ושלל נכבד של יהלומים זוהרים בגדלים שונים.
אל ביתו, שב מנדל כגביר. את חובותיו פרע כלאחר יד, עד האחרון שבהם, לפליאתם של הנושים הרבים שמעולם לא נתנו אמון בתיאוריית הדוד העשיר שלו. את ילדיו הבאים, ואף את נכדיו הרבים שהרווהו רוב נחת, השיא מנדל בכבוד, ביד רחבה, והכל, כך היה נוהג לומר, בזכות הגנבים... אלמלא הם, והמאמצים הרבים שהשקיעו בחיפושים חוזרים ונשנים בבקתה העלובה – לא היה מעלה בידו לערוך חיפוש יסודי כל כך ב'ביתו' של הדוד, והאוצר העצום היה נעלם מן העין, מי יודע עד מתי...
u
הסיפור הזה, הוא הסיפור שלנו. של כולנו. פעמים רבות, אנו מתייאשים בעקבות הנסיונות שנקרים בדרכנו, מרימים ידיים בפני הקשיים והמכשולים המעכבים את דרך עלייתנו. אנו נכנעים לתעתועיו של היצר, ומתחילים להאמין באמת כי אנו לא שווים, ולא מוצלחים, ולא יכולים ולא מסוגלים למאומה...
אך לאמיתו של דבר, הגישה צריכה להיות הפוכה לגמרי! אם היצר מתאמץ כל כך בכדי לגנוב מאתנו את האמון בעצמנו, את היכולות שלנו, את הכוחות שלנו, את הזמן שלנו, את התורה והמצוות שלנו – אות היא כי אוצר יקר טמון בקרבנו! אם היצר מחשיב כל כך את האוצר שלנו, עד שהוא מוכן להשקיע מאמצים כה רבים בכדי לאבדו מאתנו, הרי שיש בכך כדי ללמד על ערכו העצום של האוצר הזה!
זהו שאומר הבעל שם טוב הקדוש: "אם תקום עלי מלחמה" – על סדר עבודת ה' שלי... "בזאת אני בוטח" – בזה אני יש לי סימן שאני הולך בדרך אמת!
"כי מי שנושא משא של זבל" – כלשון בעל ה"שומר אמונים" – "אין עומדים עליו רוצחים לקפחו... אבל מי שנושא משא של אבנים טובות מארבין עליו אורבין מכל צד!..."
כיון שכך, עלינו לשנות את זווית הראיה: ככל שהנסיונות גדולים יותר, כך יש בהם כדי ללמד על גודל הכוחות שלנו! וככל שהכוחות הללו גדולים יותר, מה שגורם ליצר להלחם יותר בכדי לאבדם מאתנו – עלינו להתחזק יותר ויותר בכדי לגלות אותם להוציאם מן הכוח אל הפועל, לממש את הפוטנציאל הטמון בנו, להתמודד ולא להרים ידיים! גם אם זה ייקח זמן רב, גם אם זה ידרוש נחישות וכוחות רבים לאין שיעור, עד שירחם המרחם ונצליח למצוא את האוצר הנשגב הטמון בנו!!!
אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה
הנה דברים חשובים ונשגבים שכתב בעניין זה האדמו"ר מצאנז זצ"ל (מתוך תהלים "דברות חיים"), וזה לשון קדשו:
"כלל גדול יש לדעת בעבודת ה', דכל מי שרואה שקשה עליו להיותיהודי, ויצרו אינו מניחו לעבוד את השי"ת וללמוד ולהתפלל כדת, ויש לו נסיונות רבים, וכל מקום שיש רשע בעולם רודפו, ורואה כי באו מים עד נפש, עליו לדעת, דכל מה שיותר קשה עליו - סימן הוא שמעשיו יותר רצויים לפני הקב"ה, ולכך מקנא בו הסט"א ורוצה למנעו ולעכבו, ויאמר בלבו ברוך השם שהסט"א מקנא בי, ובודאי אוכל לפעול הרבה בשמים בלימודי ובתפילתי, וחשובים מצוותי לפני השם.
"וזכורני בשנת תרע"ה בליל פורים התאספו החסידים בבית כ"ק אאמו"ר (מרן רביה"ק מרודניק) זיע"א, והשמחה היתה גדולה מאוד, ובאמצע באו נכרים להפר השמחה וזרקו אבנים לתוך הבית ופרצה תגרה גדולה עד זוב דם עד שגרשום. ובבוקר נענה אאמו"ר זי"ע ואמר, נהניתי מאוד והיה חשוב אצלי מה שאירע אתמול, כי נראה שההתאספות והשמחה עשתה רושם בקדושה כל כך עד שהסט"א נתקנא בנו ורצה לעכב בידיים.
"אמנם מי שרואה שכל ענייני עבודת ה' הולכים אצלו כשורה ולימודו ותפילתו עולים לו בנקל בלי שום עיכובים, יעשה תשובה וידע שמר לו מאד ויאמר בלבו נראה שהסט"א מרוצה מלימודי ועבודתי ונהנים ממני, ויבכה לפני ה', ועל כגון דא אמרו חז"ל (חגיגה ה ע"א) כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם".
"ובזה יש לפרש הפסוק (תהלים קיח, כב): 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה', היינו שרואים שדווקא באבן זה מואסים - אזי סימן הוא ש'היתה לראש פינה', ויקר הוא מאד ולכך מאסוהו הבונים".
הקשיים - מחסדי הבורא יתברך
הנהגותיו של הבורא יתברך, תורה היא, וצריכין לימוד. וצריך להבין, שאל המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, מדוע סיבב הקב"ה לעם ישראל חרדה שעה שיצאו ממצרים כשהיו מוקפים מכל צד; ההרים מצידיהם, מצרים מאחוריהם והים לפניהם. הרי יכול הקב"ה להוציאם ממצרים ולבקוע להם מיד את הים ולהוליכם ישר לארץ ישראל בלי כל נסיונות של פחד ממצרים וחוסר לחם ומים וכו'?
והנראה בזה, אמר, כי הכל היה מחסדי השי"ת הדורש טובו האמיתי של כל אדם. אין אדם מתעלה ברוחניות אלא מתוך מצב של קושי! כי כשהכל הולך ישר ובנחת נשאר לו האדם במדרגתו הקודמת. והדרך לעלות למעלה בעבודת ה', היא רק על ידי התגברות על כל הקשיים והמצבים אותם פוגש האדם בימי חייו. ("יד יחזקאל", פרשת בשלח).
u
בעלי המוסר הביאו לכך ראיה מפרשה ערוכה בתורה (במדבר ח, כה) שהלוי מפסיק את עבודתו במשכן לאחר גיל חמישים. ה"זוהר" (ח"ג קנא ע"ב) מביא את הטעם לדבר: לאחר גיל חמישים האש של היצר אינה מלהטת באדם, זהו האות לסיום העבודה במקדש. אם כן, דווקא בעוד שהיצר פעיל בקרבו עומד הלוי ומשרת את ה', ומשעה שתש כוחו של היצר, פורש הלוי מעבודת הקודש.
ללמדנו: המלחמה התמידית עם הרע היא תמצית העבודה.
התנאי לקבלת התורה - עמל ויגיעה
מסופר על חסיד שהביא את נכדו לפני האדמו"ר בעל ה"צמח צדק" ובקשה בפיו: "רבי, ברך את נכדי בזיכרון טוב, שיזכור כל מה שראה ושמע בביתי, שיזכור כל מה שהוא רואה ושומע עכשיו, ושיזכור מה שעתיד הוא לראות ולשמוע אצל הרבי ואצל החסידים, וממילא יהיה ירא שמים".
השיב הרבי: "למעלה מיובל שנים סבי (האדמו"ר האמצעי) ואני, מתייגעים שחסידים יהיו יראי שמים על ידי עבודה ולא באופן של "ממילא", ואתה בא ומבקש ברכה לזכות ללא יגיעה?!..."
בעל ה"תניא" (פרק כז) פונה אל האדם במסר מרגיע ומעודד: "אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו (להסיח דעת מהרהור רע) כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא ס"א (להכניע את הסטרא אחרא) תמיד".
מחזק בעל ה"תניא" את דבריו במשל. שני סוגי מאכלים ערבים ישנם: מאכלים מתוקים וטעימים, ומאכלים חריפים וחמוצים המתובלים היטב עד שהם הופכים למעדנים משיבי נפש. כך לפני הקב"ה שניים גורמים נחת רוח: הצדיקים המבטלים את הרע לגמרי ולבם מלא אהבת ה', והבינונים המכניעים את הרע ללא הרף ונאבקים מול מחשבות רעות לאורך כל ימי חייהם.
u
הגרא"א דסלר זצ"ל כותב בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 230) את הדברים החשובים הבאים, בהקשר ל'מסעות' ו'החניות' ("ויסעו ויחנו"...) שחוו ישראל במדבר, כאשר נדרשו בכל חניה וחניה לפרוק את כל העגלות וכלי המשכן, ובכל מסע - כשעלה הענן מעל האהל לטעון ולהעמיס שוב הכל על העגלות... כל זאת ללמדנו:
"כל זה היה נחוץ לשם חינוך לקבלת עול תורה. ואנו יכולים ללמוד מזה לדורות, שהחושב לישב בשקט ובשלווה עם כל הנוחיות ואז יעבוד את ה' - טועה הוא טעות גדולה. רק לאחר שיקנה את ההסתגלות לישא עול כבד בתנאי החיים באופן קיצוני ? רק אז תיתכן אצלו קבלת התורה".
כל דבר טוב נקנה בקשיים, ארץ ישראל, התורה, חינוך הילדים, ועוד ועוד. "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז). כל קדושה שנרכשה בעולם הזה, על מנת שתיהפך לקניין ? צריך להתייסר עבורה.
וכלשונו של בעל "חובות הלבבות" (שער התשובה פרק י):
"ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו - יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים!"...
עמל תורה מתוך הדחק - מנוף לגדלות
מרן השו"ע כתב בחלק 'יורה דעה' (סימן רמ"ו סעיף כא) את הדברים הבאים:
"אין דברי תורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא בלומדים מתוך עידון... אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד...".
u
הגמרא (נדרים נ ע"א) מספרת את המעשה הידוע על רבי עקיבא שנשא לאשה את רחל, בתו של כלבא שבוע העשיר. מששמע זאת הדיר את בתו מכל נכסיו הרבים. מועד הנישואים היה בימות החורף, ומרוב עוני ודוחק שכלל מחסור בכרים ובכסתות, ישנים היו רבי עקיבא ואשתו בין חבילות תבן. ראה הקב"ה בעוניים ורצה לגרום להם קורת-רוח - שלח את אליהו הנביא. הלך אליהו ועמד בפתח ביתם וקרא בקול: תנו לי מעט תבן, אשתי ילדה ואין לי אפילו תבן שתשכב עליו. פנה רבי עקיבא לרחל אשתו וכרוצה לנחמה אמר: ראי, יש כאלה שאפילו תבן אין להם...
והקשה הג"ר ראובן יוסף גרשנוביץ: אם היה רבי עקיבא בדרגה כה גבוהה עד שהיה ראוי שישלח לו מן השמים אליהו הנביא כדי לנחם ולעודד אותו, מדוע אם כן, לא העניק להם אליהו הנביא סכום כסף נכבד, ועל ידי כך היו יוצאים מעניותם הנוראה?
התירוץ הוא, שאם היה מקבל רבי עקיבא כסף, היה צומח ממנו לכל היותר אברך כולל מצוין, אולם התנא הקדוש רבי עקיבא - לא היה צומח ממנו! כדי לגדול ולהגיע למדרגה גבוהה זו, היה עליו לעמול בתורה מתוך הדחק, לחיות חיי צער, חיים של הסתפקות במועט. באופן זה הוא התעלה והגיע למדרגת רבי עקיבא, ולאחר מכן הוא זכה גם לעושר, כפי שכתוב במסכת אבות (פ"ד מ"ט): "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר", ואכן שלח לו הקב"ה את ברכתו והיא העשירה אותו (עפ"י "ניצוצי אש").
u
מסופר על הג"ר אריה לייב הכהן הלר, בעל "קצות החושן", ששימש כרב בעיירה "ראזינטאו" וחי בדוחק רב. קרש רחב שהיה מונח על חביות שימש לו בתור שולחן. בביתו שחלק ממנו היה שקוע באדמה, שרר בחודשי החורף קור איום, והיה מוכרח לישב כל הזמן על מיטתו מכוסה בסמרטוטים כדי לחמם מעט את גופו שיוכל לעסוק בתורה. מסופר שמתוך הקור העז בביתו, היה הדיו בקסתו נקפא עד שהוכרח לחממו בגופו תחת הכר שלמראשותיו - ובדיו זה נכתב הספר קצות החושן!!! (תולדותיו, מתוך ההקדמה לספר "שב שמעתתא").
שאלו פעם את רבי אריה לייב, בעל קצות החושן:
מדוע ספרו "קצות החושן" התקבל בעולם התורה יותר מאשר ספרו "אבני מילואים", אף כי שניהם יצאו מתחת ידיו, מה עוד שאת ה"אבני מילואים" כתב בגיל מאוחר יותר?
השיב רבי אריה לייב, שאת ספרו "קצות החושן" חיבר בשנות עניותו, ואת ספרו "אבני מילואים" חיבר בשנות עשירותו!!! (קונטרס לימוד התורה בתוך "תורת חיים").
u
בספרו "עקרונות בחינוך ילדים" סיפר הגר"א רוט זצ"ל את העובדה המופלאה הבאה, מפי מקור נאמן:
בית הוריו של מרן ה"חזון איש" ששכן בקוסובה - [בית ממנו יצאו ארבעה בנים גדולי תורה חשובים ביותר: מרן החזו"א, אחיו הג"ר מאיר קרליץ, הג"ר משה והג"ר איצל'ה. ובנוסף חמש בנות, כולן נשים שהיו נשואות לגדולי עולם, אחד מהחתנים היה "הסטייפלר" - הגרי"י קניבסקי זצ"ל, ועוד חתנים בני תורה] - היה בית עני מאד. האמא לא עבדה ואבי המשפחה שהיה רבה של העיירה הקטנה קוסובה לא השתכר הרבה.
האמא מרת רשא לאה ע"ה, הייתה קונה ביום ראשון דג מלוח, קושרת חוט לזנבו והיו תולים אותו במטבח. כל ילד היה מקבל בכל יום פרוסת לחם, אותה היה מחליק ומעביר על הדג כדי לתת טעם ללחם(!) ובשבת קודש היו אוכלים את הדג או מה שנשאר ממנו.
לא פלא כיצד יצאו מבית זה תשעה ילדים בריאים ברוחם ומוצלחים בתורה ובחכמה אחד לאחד!
