רפואה ופוליטיקה וגם על קופת חולים לאומית. 

ראשיתן של קופות החולים היה בשנת 1911 כאשר ברל כצנלסון הניח את היסוד להקמת "קופת החולים הכללית".

 הבסיס האידאולוגי בקופה היה עזרה הדדית בין החברים של הקופה. הקופה התפרקה בהמשך לשני גורמים פוליטיים ואוחדה שוב ב 1920, עם קום הסתדרות העובדים, והפכה לגורם המרכזי במתן שירותי הבריאות לישוב היהודי בארץ.

 עיקרון הפעילות דמה מאוד למודל הביסמרקי – מתן שירותי בריאות תוך התקשרות חוזית עם ספקי שירותים רפואיים. עד שנת 1929 ( בשנה זו היו בקופה כ – 15000 חברים ), קיבלו חברי הקופה את מירב שירותי האשפוז בבתי החולים של ארגון "הדסה", אומנם בשנה זו נפתח הבית החולים הראשון בבעלות הקופה בעפולה, ובשנת 1933 בית חולים ביילינסון.

 פתיחתם של בתי החולים הייתה הכרחית על מנת לצמצם את העלויות אשר היו כרוכות ברכישת ימי אישפוז מבתי החולים האחרים. בשנת 1937 הוחלט על חוק שכל חברי ההסתדרות מחוייבים להיות מבוטחים אך ורק בקופ"ח כללית ולהיפך, רק חבר בקופת חולים כללית יכל להיות חבר בהסתדרות, תלות זו נמשכה עד שנת 1995 עם חקיקת חוק ביטוח הבריאות הממלכתי.

בהמשך התפתחות היישוב נפתחו עוד שש קופות חולים אשר פתיחתם נבעה בעיקר עקב חילוקי דעות פוליטיות, חוסר רצון של השתייכות למפלגה כזו או אחרת, ואבטלה בקרב רופאים עולים:

• קופת החולים "העממית" – 1931 ( בהמשך קופת חולים מאוחדת ).

• קופת חולים לעובדים לאומיים – 1933 ( קופת חולים לאומית ).

• קופת חולים של הציונים הכלליים – 1936 ( בהמשך קופת חולים מאוחדת ).

• קופת חולים "מכבי" – 1941.

• קופת חולים "אוצר הרופאים" – 1942 ( בהמשך קופת חולים מכבי ).

• קופת חולים "שילוח" – 1950 ( בהמשך קופת חולים מכבי ).

בשנת 1974 התאחדו קופות החולים העממית ושל הציונים הכלליים לקופת חולים מאוחדת.

בשנת 1975 התמזגו קופות החולים אוצר הרופאים ושילוח עם קופת חולים מכבי.

וכך ,מזה למעלה ממאה שנה, תושבי מדינת ישראל נמצאים כבני ערובה, בתוך רפואה פוליטית, סקטוריאלית, אשר מדרגת  את חברי  הקופה על פי השקפתם הפוליטית. נכון הוא הדבר כי הפוליטיזציה הזאת בין השמאל והימין פחתה באופן משמעותי ב-50 שנה האחרונות ולכל אזרח יש הזכות לבחור ולעבור קופה כרצונו. קופת חולים לאומית, עשתה זאת כבר בשנת 1948, עם הקמת המדינה וזה יאמר לזכותה. לכללית זה לקח עוד כמה עשרות שנים להבין כי אין קשר בין רפואה ופוליטיקה או אורינטציה פוליטית וכל בני האדם הם שווים בשעת חולי.

אבל עדיין הקופות השונות מנהלות ביניהן מלחמה ממש על מבוטחים. וכל הקופות הן דביטוריות וכל שנה הממשלה חייבת להעמידם על הרגליים עם תקצוב של מיליארדי דולרים. והסיבות לכך הן מרובות ובעיקר קשורות לממשלות לדורותיהן.

המולוך האמיתי זו הכללית. היא חולשת על כמחצית ממבוטחי מדינת ישראל, בידה גם כוח ,רב בגין בתי החולים אשר מחזיקה ומוכרת את שירותיהן לשאר הקופות.

ולמזלם של המבוטחים, ישנם בארץ גם בתי חולים עירוניים וממשלתיים אשר אלמלא קיומם, כל אזרחי מדינת ישראל היו נתונים למונופול  של "הכללית".

וכמה  משפטים על קופת חולים לאומית .

היא נוסדה בשנת 1933 , בדיוק באותה שנה בה נרצח חיים ארלוזורוב אשר היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות.

רצח ארלוזורוב לא פוענח עד היום.

הואשמו בו הרויזיוניסטים ובאופן מיידי כמעט, מיטב הרופאים ב"קופת חולים כללית", אשר הוחשדו בדעות אלו ,פוטרו .

ברטרוספקט, זה היה אקט מחפיר, בלתי צודק ומורעל בפוליטיקה ברמה הנמוכה ביותר.

ולמען הרעיון של "עקירת עשבים שוטים" איבד הישוב בארץ ישראל את מיטב הרופאים.

"קופת חולים כללית", היתה זו שמשלה בכיפה אז, כמו היום.

חוץ מה"כללית" היתה רק קופה קיקיונית אחד בשם "עממית", אשר לא נחשבה כמעט.

והרופאים שהואשמו ברויזיוניזם "בכללית", קרי ,רוצחי ארלוזורוב, מצאו עצמם ללא עבודה התאגדו ביחד ומגרעין של אותם הרופאים, הוקמה "קופת חולים לאומית"

ההתחלות היו צנועות.

המרפאה הראשונה אשר הוקמה היתה בביתו הפרטי של ד"ר יעקב וינשל ברחוב גרוזנברג בתל אביב. אליו הצטרפו ד"ר כהנוביץ,ד"ר אמיל רוזנברג,ד"ר דוידסון,ד"ר משה הר אבן, ד"ר גלעדי וכמה אחרים,אשר אינני נזכר בשם.

וכך חלפו השנים. נפתחו מרפאות נוספות, התווספו שירותים רפואיים ועם הקמת המדינה הקופה פתחה את שעריה לכלל כלל האוכלוסיה, ללא קשר להשקפה פוליטית. ומדירה ברחוב גרוזנברג בתל אביב קמה לה קופה לתפארת, אשר בראש מעיניה הוא המבוטח, אשר "איננו נופל בין הכסאות" ומעצם היותה קופה קטנה חרטה על דגלה את הסיסמה "we try harder"