מה התווית שעל התחת שלי אומרת עלי 

כשהבן שלי היה בחטיבת הביניים, הוא ביקש שאקנה לו ג'ינס של אחד המותגים, שתג המחיר שלו עמד ע"ס כ 800 ש"ח דאז. ולטענה השחוקה של "אבל לכולם יש ואפילו לשי קנו" עניתי לו " אור, הערך שלך כאדם לא יקבע על ידי השם שמופיע לך על התחת!!". אם להיות לגמרי כנה, לא היה לי תקציב שיאפשר לי רכישה זו ואילו היה יתכן והייתי נכנעת ללחציו. יחד עם זאת, המשפט שסתם את הגולל על השיחה, משקף את האני מאמין שלי. (לסקרנים שבינכם, בני בגר והיום יש לו את הכסף לרכוש את המותגים שהוא אוהב. )

 התופעה הזו הפכה להיות כה מושרשת ומקובלת, שאנו כחברה לא רוצים או לא רואים את הדרך, איך לעצור את הרכבת ולרדת.

 בואו נסתכל במראה ונאמר את האמת על עצמינו . אנו חיים בחברה קפיטליסטית , תחרותית ובתרבות של שפע הסוגדת לכסף. אנו נתקלים חדשות לבקרים בפרסומות  אגרסיביות המעודדות אותנו לצרוך  עוד ועוד ועוד מוצרים , לאו דווקא כאלו שאנו באמת צריכים. הפכנו להיות עבדים של צריכה, מפרנסים של תאגידי ענק ובעלי הון. ומה שמזין את המכונה המשומנת הזו, זה הרצון הכול כך אנושי להיות כמו כולם, רק שהרף של כמו כולם הולך ועולה. אנחנו מוכנים לעבוד כמו חמורים 350 ימים בשנה, לשלם מחיר אישי ומשפחתי, כדי לממן ב 14 הימים הנותרים, את החופשה המשפחתית השנתית בחו"ל כמובן. לחזור עם תמונות וחוויות מהטיול הנפלא, אשר אמורים להזין אותנו ב 350 הימים הבאים. העיקר להיות כמו כולם.

 כסף הפך להיות שווה ערך לכוח, לעוצמה להשפעה ומה שעצוב זהו  תג מחיר  של כסף, שאנו מצמידים לערך העצמי שלנו כבני אדם. המוצרים אותם אנו רוכשים הפכו להיות סמלי הסטטוס שלנו. כי אם אין לנו כסף או מוצרים שווי ערך לכסף, מה אנחנו שווים? אנחנו מאמינים שבאמצעות כסף נהיה יותר מאושרים, שאם יהיה לנו יותר או את הכי טוב , את הנייד הכי משוכלל, את הרכב הכי יקר, את הבית הכי שווה, יותר נסיעות לחו"ל את הג'ינס הכי ממותג כך נרגיש  יותר שווים.

 הפער שנוצר בין החלומות והשאיפות הכלכליות שלנו ליכולת האמתית, הלובשת פנים של תלוש משכורת או דו"ח שנתי, עלול להוביל  להתנהגות כלכלית לא מבוקרת ואף הרסנית. אנו לוקחים הלוואות אשר מחזיקות אותנו עם הראש מעל המים, צורכים אשראי בנקאי בצורת מסגרות אשראי הכרוכות בתשלום ריבית, שאנחנו לא באמת מבינים את המשמעות הכספית שלו , מגהצים כרטיסי אשראי באופן לא מבוקר, טומנים את ראשינו בחול עד שמגיע הטלפון מהבנק, קופצים מעל הפופיק ברכישת מוצרים ונכסים וסומכים על הבנקאי שייתן לנו את המסלול והריבית הטובה ביותר במשכנתא שאנו לוקחים. מצחיק, לא?

 וכך אנו מוצאים את עצמינו חיים בחברה המציעה שפע של אפשרויות וחיים חיים של הישרדות, משעבדים את העתיד שלנו, בשביל לספק את תאוות הצריכה של היום, ומפרנסים על הדרך תאגידים ובעלי הון שדאגתם היא לשמר אותנו במצב הזה.

 שמעתם על ה Black Friday בארה"ב? היום בו אנשים עומדים בתורים ארוכים בלילה, רומסים אחד את השני לפעמים למוות, כדי להגיע לעוד ועוד מוצרים שהם רוצים לרכוש. לידיעה, ב Black Friday האחרון נמנו 10 הרוגים ומעל 82 פצועים. האם זו לא תופעה של שליטה בהמון תוך עידוד תרבות הצריכה?  ובואו לא נשלה את עצמינו  באמירות  של "מה פתאום, אנחנו לא כאלה" כי ההתנהגות שלנו מוכיחה אחרת.

 אל תטעו לחשוב שאני סוציאליסטית מהפכנית אני רחוקה מלהיות כזו או לחיות ככזו ( אל אף שסבא וסבתא שלי היו מראשוני המתיישבים בקיבוץ גבעת חיים), אין לי שום דבר נגד כסף כמטבע עובר לסוחר, להיפך.  בין עמי אני יושבת וחיה בקונפליקט תמידי בין הרצון וההבנה לשנות את פני הדברים, לבין הרצון לשמר את הקיים, או במילים אחרות להמשיך לצרוך.

 ובכל זאת, בואו נעצור רגע אחד לחשוב, האם זה באמת מתאים ונכון לנו לחיות במרוץ הזה? האם אנחנו באמת ממלאים אחר הצרכים האמתיים שלנו? האם זה באמת תורם להתפתחות  ולהתקדמות שלנו, של משפחתה שלנו, של החברה בה אנו חיים?

 האם לא הגיע הזמן לעצור את הרכבת, לרדת ממנה ולבחור בנתיב נסיעה אחר? כי יש דרך אחרת ! הניצנים מתחילים לצוץ בכל מיני מקומות בארץ ובעולם בדמות עסקים חברתיים, בנקים חברתיים, הפגנות, מחאות חברתיות, התאגדות של יחידים ככוח קנייה, מינוף הפייסבוק לצורך התאגדות לחקיקה והשפעה חברתית ועוד. לא חייבים לשאוף להגיע לרשימת הפורבס - שבה אנשים וחברות נמדדים עפ"י הונם הכספי, אפשר לשאוף להגיע לרשימת ה Game Changers  - שבה אנשים וחברות נמדדים במדדים חברתיים.

 אלו עדיין ניצנים, אך יש בכוחנו להצטרף למאמץ וליצור שינוי, ליצור עולם בעל ערך עבורנו ועבור ילדינו.