הצד האפל של התמונה
שערורייה על הדשא
אדוארד מאנה וסקנדלים נוספים
על מה סערו הרוחות עד כי נאלץ המוזיאון להעמיד שני שומרי ראש ליד יצירת אמנות כדי להגן עליה מפני פגיעה? מדוע כונתה התמונה "רקובה", הדוגמנית -" גורילה ממין נקבה" ומדוע זכה הצייר בתואר המפוקפק "שליח הכיעור"?
פרד עזיז עטה ( Fred Aziz Ata) אמן אמריקאי, יליד לבנון, יצר ב-2012 סרט וידאו קצר, בו הוא "יוצר תמונה" בה הוא מופיע שלש פעמים: בערום, לבוש בחליפה שחורה ומרכיב משקפיים, ובגלבייה. שלוש הדמויות יושבות על הדשא, על רקע של יער אלונים. לסרט הווידיאו שלו הוא קורא "הסעודה על הדשא" כשמה של התמונה המפורסמת של מאנה. הבחירה כמובן אינה מקרית, עטה מבקש ליצור תגובה מהסוג שעשתה "הסעודה על הדשא", יצירה שנחשבה בזמנה לחדשנית ונועזת וגרמה למחלוקת ולטלטלה בעולם האמנות.
את דמות הדוגמנית הערומה בציור של מאנה, מחליף גבר ערום, האמן עצמו. הוא מגלם גם את דמויות שני הגברים המופיעים בציור של מאנה.סרטון זה הוא חלק מסדרה שהוא מכנה "רביזיוניסט מודרניזם", בה הוא בוחר יצירות מופת מהמאה ה-20 ונותן להן פרשנות משלו. כך הוא יוצר דיאלוג עם תולדות האמנות ועם קהל הצופים בעת ובעונה אחת. בשיחה עם האמן, אומר עטה, כי הוא מעוניין בראש וראשונה בשאלות המופנות לחברה בה הוא חי, שאלות בדבר זהות תרבותית, לאומית ומינית. אך למרות הפרובוקציה שהוא מנסה ליצור כדי לעורר את קהל הצופים לדון בסוגיות אלה, היצירה אינה מעוררת תגובות נסערות כפי שעשתה בזמנה יצירתו של מאנה.
עטה אינו האמן הראשון המתייחס לסעודה על הדשא, קדמו לו ציירים כמו פיקסו, אלין ז'אק, רון אינגליש, הישראלים בועז טל ויאיר גרבוז ורבים אחרים. איש מהם לא הצליח ליצור תהודה בסדר גודל כמו זו של הסעודה של מאנה.
הסעודה על הדשא של מאנה אף היא התבססה בקומפוזיציה שלה על תמונה אחרת. "הקונצרט בטבע" של ג'ו'רג'ונה (או של טיציאן), המוצגת במוזיאון הלובר בפריז. בה מתוארים שלשה אנשים יושבים על כר דשא בנוף הפתוח ומנגנים. אשה ערומה לצד גברים לבושים,וערומה נוספת השואבת מים מאגן שיש. על אף העובדה שנשים ערומות מופיעות בצד גברים לבושים יצירתו של ג'ורג'ונה לא עוררה מעולם סערה. זאת כפי הנראה משום שהיצירה היא סוג של אלגוריה על האמנויות. האמנות הויזואלית, השירה והמוסיקה, והנשים הערומות באו לגלם את היופי האידיאלי הנותן השראה לאמנויות.
מאנה כאמור, בחר להשתמש בקומפוזיציה של ג'ורג'ונה, אך השינויים שערך בה היו מרחיקי לכת עד כדי כך, שהסעודה על הדשא שלו נחשבת ליצירה המודרנית הראשונה. היא משנה את תפיסת האמנות שקדמה לה וברוח הדברים של בודלר, אינה עוסקת באלגוריות, בנושאים דתיים, היסטוריים או מיתולוגיים אלא משקפת את חיי היום יום.
"הרחצה", כפי שמאנה קרא לה במקור, או "ארוחת הצהרים על הדשא" כפי שכינו אותה הצופים, הוצגה בסלון הסתיו, בפריז בשנת 1863. עם הצגתה זכתה לקיתונות של בוז ועוררה סערה אמיתית ושלל גינויים. הצופים נדהמו ולעגו לדמותה של הדוגמנית ויקטורין מוראן, היושבת ערומה על הדשא בין שני גברים בלבוש מודרני. מבקרי האמנות שפטו את יצירתו של מאנה בחומרה מכל בחינה אפשרית. הם מתחו ביקורת על הטכניקה והצביעו על העדר מעברים הדרגתיים ועדינים של גווני צבע, אחד המבקרים התבדח ואמר שעבודת מכחול גסה כל כך, אפשר לבצע גם במטלית רצפה. אחרים השוו את הדמויות למריונטות. והיו שחשבו שהציור של מאנה הוא מעין בדיחה על חשבון הצופים. ושהוא יצר סצנה פרובוקטיבית בכוונה תחילה כדי ללעוג לקהל.
התגובות הנזעמות של המבקרים על התמונה, עלו על אלה שהתייחסו לציור המיני השערורייתי של קאבנל "הולדת ונוס". בו מופיעה ונוס הצעירה ערומה כביום היוולדה, שרועה בתנוחה ארוטית על גבה, נישאת על הגלים ומעליה מרחפים מלאכים. מבקר האמנות פול מאנץ, ראה בה "חזיון מופקר ומלא זימה". מבקר האמנות תיאופיל תורה, ניבא שהיצירה תועתק לתחריט צבעוני ותקשט את חדריהן של זונות ברו ברדה. אבל לקאנבל נמצאו גם תומכים, היו שהיללו את יצירתו ובין המצדדים, נפוליון השלישי, שהיה רודף שמלות ידוע, שנהנה מחסדיהן של מספר פילגשים לפני נישואיו, ושעל פי השמועה תאבונו המיני לא ידע שובע. סביר להניח שהערכה שרחש הקיסר לעבודתו של קאבנל הייתה קשורה באיכותה החושני של היצירה ולאו דווקא בשל איכותה האמנותית.
הצגת ערום ביצירה, הייתה חזון נפרץ באמנות שקדמה למאנה. נשים ערומות גדשו את עולם האמנות מהתקופה הפרהיסטורית ולאורך כל ההיסטוריה של האמנות. גם בתקופתו של מאנה היו אמנים שהציגו ערומים נועזים ביותר כמו: קורבה, אנגר וקאבנל, ההבדל העיקרי היה השימוש שעשה מאנה בנושא קלאסי והפיכתו למודרני. מאנה מעמיד אשה פשוטה שמוסריותה מוטלת בספק, ההופכת להיות נושא מרכזי בציור שמן גדול. ואולי השערורייה שעוררה התמונה לא נוצרה בגלל העירום אלא דווקא בגלל הלבוש . שומו שמיים, אישה עירומה לצד גברים לבושים זה כבר היה יותר מדי, מה גם שהגברת היושבת על הדשא אינה מתביישת בעירום שלה, היא אינה עונה על הקוד של "ונוס פודיקה"- ונוס הביישנית, היא אינה משפילה את עיניה, אלא מישירה מבט אל הצופה. הקהל שהגיע למוזיאון הבין שלא מדובר בעירום סימבולי, אלא באישה רגילה, בת תקופתם. העירום היה נוכח, קונקרטי, והאישה מזוהה. הדבר נגע בעצב החשוף של הגברים בני המעמד הבורגני וחשף את אופיים הצבוע ב"עידן היפה". גברים בורגנים רבים נהגו לפקוד בתי בושת ולעסוק בסחר חליפין מיני. הציור מציב מעין מראה מול פניהם, וזאת בסיטואציה בלתי נוחה - במרחב הציבורי, בבילוי מהוגן במוזיאון בחברת נשותיהם, ילדיהם ולעתים אף מעסיקיהם. יתכן כי מאנה היה מודע לכך ובחר לבטא בעבודתו סוג של מחאה חברתית.
ואשר לדוגמנית, ויקטורין מוראן, המככבת באחדות מיצירותיו של מאנה, עליה סופרו סיפורים רבים שלמרביתם לא היה כל בסיס. במשך שנים הפיצו עליה שמועה שהייתה זונה, אחרים אמרו שהייתה אלכוהוליסטית, רק במחצית השנייה של המאה ה-20 גילו חוקרים פרטים על עברה. ויקטורין נולדה ב-1844 למשפחה של גלפי עץ ומקטנות גילתה עניין בציור. למחייתה החלה לעבוד כדוגמנית וכזמרת בבתי קפה, כינו אותה "שרימפס" בגלל שערה האדמוני, שכה קסם לציירים. סיפרו שמאנה הבחין בה כשמיהרה ברחוב להופעה והוא החליט שהיא מתאימה לשמש לו כדוגמנית, אשר תייצג את השקפת העולם האמנותית שלו. ויקטורין הייתה שונה כל כך מהגברות האלגנטיות של החברה הגבוהה ומהיופי האידיאלי המתקתק. על טיב יחסיה עם מאנה התהלכו שמועות כבר מתחילת הקשר ביניהם. היו שטענו שהיא הייתה מאהבת שלו במשרה חלקית. חוקרים מודרניים לעומת זאת מצביעים על העובדה שמאנה נפטר מעגבת בגיל 51 ואילו ויקטורין חייתה שנים רבות לאחר מכן בבריאות טובה. היא נפטרה בגיל 83 והמשיכה לעסוק בציור, אבל רק יצירה אחת שרדה מציוריה.
הביקורת הקטלנית על "הסעודה על הדשא", שהכתירה את ויקטורין בתואר המפוקפק "מלכת הכיעור" לא הרתיעה אותה מלדגמן שנית בציור חדש של מאנה "אולימפיה", בתנוחה פרובוקטיבית לא פחות. גם הפעם התייחס מאנה ליצירה מהעבר. התמונה ששימשה הפעם השראה למאנה, הייתה "הוונוס מאורבינו" של טיציאן. תמונה שהוזמנה ע"י הדוכס מאורבינו, גואידו דלה רוברה, לרגל חתונתו. תמונה המציגה אלגוריה של נישואין ונועדה לשמש מודל לחיקוי עבור אשתו הצעירה של הדוכס. הארוטיקה הברורה של היצירה והאזכור של ונוס אלת האהבה, נועדו להזכיר לכלה הצעירה את חובותיה לבעלה במסגרת הנישואין.
מאנה "העתיק" את התנוחה של "הוונוס מאורבינו" כמעט במדויק, הרגליים פשוטות לפנים ושלובות בקרסוליים, העיניים נעוצות בצופה ויד שמאל מכסה על מבושיה. עם זאת מאנה שינה לגמרי את האווירה ואת המשמעות של התמונה. האשה השרועה על המיטה בציורו של מאנה אינה ונוס. היא זונה המקבלת זר פרחים מלקוח. אבל הפעם לא זונה מן המעמד הנמוך, עליה רמזה "הסעודה על הדשא", אלא זונה שעבדה בבית בושת, אירחה לקוחות מהמעמד הגבוה ולעיתים אימצה שמות אקזוטיים כמו "ארטמיס" או "אולימפיה". יתכן שהשם "אולימפיה" הוא רמז לזונת הצמרת ברומן של אלכסנדר דיומא "הגברת עם הקמליות" שהפך למחזה פופולרי באותו זמן.
בעוד שהציבור מצא את "הסעודה על הדשא" בעיקר מגוחכת, "אולימפיה" עוררה תגובות נזעמות פי כמה. רבים מצאו אותה מכוערת להחריד. אחד המבקרים ציין את "מוזרותה הזדונית" והוסיף ש"לפניה יש חמיצות של מישהי שהזדקנה בטרם עת".
מאנה זכה בעקבות התמונה לתואר "שליח הכיעור". הסיבה לזעם המבקרים נבעה בין השאר מסיבות חברתיות פוליטיות. באותה תקופה השקיעו הפוליטיקאים והמשטרה מאמצים אדירים בדיכוי התפשטותה של הפורנוגרפיה אשר פרחה בעקבות התפתחות הצילום. בתחילת שנות החמישים התפתח בצרפת סחר בתמונות פורנוגרפיות מצולמות ויתכן שעל רקע המלחמה בפורנוגרפיה גם התמונה של מאנה עוררה זעם ציבורי.
מתוך אלפי ציורים שהוצגו בתערוכה, נאלץ המוזיאון להציב שני שומרים ליד תמונה זו כדי להגן עליה מפני פגיעה והיא כונתה "האולימפיה הרקובה של מאנה". שתי התמונות של מאנה, "הסעודה על הדשא" ו"אולימפיה", הזמינו שנים לאחר מכן, עשרות מחוות שהובילו לפירושים חדשים של הנושא.
כמאה שנים לאחר שהתמונה של מאנה הוצגה בסלון הסתיו, פותח פיקסו בן השבעים וחמש, פנקס רישומים חדש, עליו הוא כותב "רישום ראשון של הסעודה על הדשא/ "1954" בסדרת הרישומים שהוא עושה בנושא זה, הוא מעתיק ובוחן בקפדנות את היצירה של מאנה. חמש שנים לאחר מכן הוא מתחיל בסדרה שנמשכה כשנתיים וחצי בה הוא יוצר 27 וריאציות על "הסעודה על הדשא". פיקסו לוקח ממאנה את הקומפוזיציה, את הגיבורים ואת מערכת היחסים ביניהם, מעתיק אותם ומפרש אותם בעת ובעונה אחת. כמו שעשה קודם לכן עם "נשות אלג'יר" של דלקורואה ועם ה"לס מנינס" של ולסקז, הנושא אפשר לו להביע בצורות רבות את עניינו הבלתי נדלה בגוף האשה, ובמוטיב הצייר והדוגמנית. ביצירות הבוגרות הללו אפשר להבחין בחופש הבלתי מוגבל שפיקסו נטול לעצמו, הן משקפות שמחה, שעשוע, אירוניה ולעיתים ראוותנות.
אלן זא'ק ( 1939-2008Alain Jacquet ) אמן צרפתי, שחילק את זמנו בין פריז לניו יורק ומשויך לזרם הפופ ,יצר גרסה משלו ל"סעודה על הדשא". הוא מקושר ל-Mec Art - אמנות מכנית. בהדפסי המשי שלו התמונה מפורקת למעין פיקסלים ונוצר בה מעין מרקם אימפרסיוניסטי דיבזיוניסטי מכני. הוא יוצר מהתמונה מספר גרסאות בצבעים שונים אולי אזכור לסדרות של מונה. ביצירה הוא כולל שלושה מחבריו ביניהם מבקר האמנות פייר רסטני ואשתו ועל שקית הלחם כתוב שמו Jacquet . הם לבושים בלבוש מודרני ובמקום סעודה בטבע הוא מושיב את הסועדים ליד הבריכה. כמו פופיסטים אחרים גם משתמש בתמונה כדי לומר משהו על החיים המודרניים על התיעוש, הפרסומת ועל צריכת ההמונים.
רון אינגליש, אמן אמריקאי המתגורר בג'רסי סיטי, ניו ג'רסי, שכונת עוני העוברת תהליכי שיקום, מנהל כבר 25 שנים מלחמה כנגד התאגידים האמריקאים הגדולים.הוא עורך פשיטות על שלטי החוצות הבולטים ביותר שלהם. לפעמים הוא צובע מחדש פרסומות לסיגריות, אלכוהול ומזון מהיר והופך אותן לוולגאריות או למטופשות. לעתים הוא וחבריו פושטים על שלט החוצות ומחליפים אותו בשלט חדש, בדרך כלל פארודיה סרקאסטית על המקור, ונמלטים מהמקום לפני שהמשטרה מגיעה. לפעמים הוא נעצר, ויש אומרים שהוא האמן שנעצר הכי הרבה פעמים בגלל האמנות שלו. הפשיטות האלה זוכות בדרך כלל לפרסום שדי בו להעביר את המסר: סיגריות הורגות. מזון מהיר משמין. מנחי תוכניות אירוח ימניים הם אידיוטים. ישו לא היה נוהג ברכב שטח. שלט החוצות שלו נגד חברת אפל מהנה במיוחד כי מופיע בו דיוקן של הרוצח צ'רלס מנסון והכיתוב בה "תחשוב אחרת". מלבד פשיטות הרחוב שלו, רון אינגליש מצייר בסטודיו יצירות ראוותניות הכוללות דימויים פופולריים שמשמשים אותו למטרות סאטיריות: מיקי מאוס הכלוא במלכודת עכברים, מרילין מונרו ששדיה בדמות פניו של מיקי מאוס, או ישו המנסה לשדל לקניית בירה.
בין השאר התייחס אינגליש ליצירות מופת, להן הוא מקנה פרשנות דידקטית משלו. פיקסו ואן גוך וציירים רבים אחרים זכו לואריאציות בסגנון המפונה פופ סוראליסטי.
בואריאציה שלו על "הסעודה על הדשא" של מאנה, שותל אינגליש דמויות מתוך "בוטנים" רצועת הקומיקס הכי פופולארית באמריקה, פרי מכחולו של צ'רלס שולץ.
במשך כמעט חמישים שנים צייר שולץ את "בוטנים" והנחיל לעולם את הדמויות של צ'רלי בראון, הכלב סנופי, לוסי ושרודר. ההשפעה שהייתה לרצועת הקומיקס הזו על התרבות העממית האמריקנית קשה להערכה. די לציין, שהיא העניקה השראה ל-50 סרטי הנפשה, ארבעה סרטים רגילים באורך מלא, מחזמר אחד בברודוויי, 1,400 ספרים (כולל "הרהורים קצרים על כתבי הקודש ועל הבוטנים") ואין-ספור צעצועים. דמויות מ"בוטנים" מעטרות חולצות וילקוטים. הסדרה זכתה בתואר דוגמא ומופת של סיפור הצלחה אמריקאי בתחום הקומיקס.את דמותה הערומה של ויקטורין מורן בציור של מאנה, תופס צ'רלי בראון ואת דמויות הגברים הלבושים בציור של מאנה תופסות לוסי וסאלי.
יו מיניו Yue Minjun
אמן סיני עכשווי המתגורר בבייג'ין, מבסס לעיתים קרובות את יצירתו על יצירות מופת אירופאיות ועל ציורים סיניים מפורסמים, בהן הוא יוצא כנגד ההילה הגרנדיוזית של תולדות האמנות. כשהוא מעביר את המוקד מההיבט הטכני לרעיוני.
העבודות שלו יוצאות כנגד מוסכמות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. הדיוקנאות העצמיים שלו שסימן ההיכר שלהם הוא חיוך גדול פעור פה, הם סוג של אירוניה עצמית בה הוא מגיב על הריקנות והטיפשות של החיים המודרניים. בסעודה על הדשא שלו כל הדמויות הן דיוקן עצמי שלו. עם החיוך הגדול שצוחק למעשה לערכי התרבות המערבית והסינית גם יחד.
בישראל התייחסו ליצירה בועז טל ויאיר גרבוז תצלומיו של בועז טל עסקו בעיקר בדיוקן קבוצתי של משפחתו, בהגדרת זהות מורחבת באמצעות המשפחה.תצלומיו כללו סצינות-פנים מחיי היום-יום, אך בוימו כסצנות בארוקיות אלגוריות המבוססות לעתים על ציטוט של יצירות מופת. המצולמים שלו היו בני המשפחה: אשתו שלוש בנותיו, והוריו. בסעודה על הדשא הוא מופיע ערום מוקף בבני משפחתו.
יאיר גרבוז מרבה לצטט יצירות אמנות של אחרים ומנהל אתן דיאלוג צורני ומילולי. הוא משחק את תפקיד הליצן בדחן, אשר משתמש במשחקי מילים לצורך סאטירה חברתית, תרבותית ופוליטית. הסעודה על הדשא הופכת אצלו ל"סיעודית על הדשא" על הדשא הירוק שוכבים זקנים ונכים וסביבם מפוזרים חלקי גוף גדועים. בחזית התמונה שוכב שיכור או חולה ולידו בקבוק וכוס מקום ויקטורין מורן בתמונה של מאנה, יושבת ערומה שרגלה נתונה בגבס ומולה גבר קטוע רגל, ברקע דמות על כסא גלגלים נכה קטוע רגלים ואשה זקנה מדדה בעזרת מקל הליכה. הנכים נעזבו לנפשם על כר הדשא הסצנה הפסטרולית של מאנה הפכה לסיוט.
גם ל"אולימפיה" היו עשרות אזכורים בתולדות האמנות
לארי ריברס, האמן היפני יסומסה מורימורה, מל רמוס, רנה קוקס ילידת ג'מייקה, יאן בנניג ההולנדי, האמנית הפולניה קטרזינה קוזירה פאני קיודה, מגיבים בעימות עם היצירה של מאנה. ליצירה שהפכה לאייקון תרבותי בהקשר תרבותי שונה. הם משתמשים בה להעלות סוגיות של גזע, זהות מינית, ניכור ומוסר חברתי.
לארי ריברס ביצירה הפיסולית שלו " אני אוהב את אולימפיה בפרצוף שחור". הופך את אולימפיה הלבנה לשחורה, ורומז בכותרת של התמונה כי "שחור הוא יפה" היצירה שלו מהווה נקודת מפנה בנוכחות שחורים כגיבורים ראשיים ביצירה האמנותית.
מל רמוס, צייר אמריקאי שהיה חלק מתנועת הפופ-ארט האמריקאית של שנות ה-60. התפרסם בזכות הציורים המשלבים נערות פין אפ ומוצרי צריכה ידועים, הופך את אולימפיה באמצעות הקלישאה של אמנות פופולרית לייצג את "הפצצה הבלונדינית" לעומת המשרתת בתסרוקת האפרו. בשנות ה - 70 עם צמיחת התנועה הפמיניסטית בארה"ב הוקעו העבודות של רמוס כשוביניסטיות וסקסיסטיות בגלל הקישור הישיר והבוטה בין נשים למוצרי צריכה. אלו שהגנו עליו טענו כי המדובר למעשה באמירה אירונית על תעשיית הצריכה ועל הקישור התמידי שנעשה בעולם הפרסום בין סקס לצריכה.
אמנים זרים, מיעוטים, הומוסקסואליים מצטרפים באמצעות הציטוט של מאנה ל"סלון הדחויים". לפעמים הם זוכים לביקורת דומה לזו שזכה מאנה מצד הממסד האמנותי. הצלמת רנה קוקס ילידת ג'מייקה. ידועה בדיוקנאות הנועזים שלה בהם היא מגלמת דמות מתוך האמנות המערבית. היא מציגה את עצמה כאולימפיה הערומה של מאנה כשמאחריה שני נערים הלבושים כלוחמים אפריקאים.האמנות שלה זכתה לא פעם לביקורת חריפה: כמו "נראה שהצלמת רנה קוקס לא יודעת מה לעשות עם עצמה", היא כונתה אגרסיבית, נרקסיסטית, מעושה וסנטימנטלית.
האמנית הפולנית קטרזינה קוזירה הנחשבת לאמנית השערוריתית ביותר בפולין. לאחר שהציגה את הפסל הפרובוקטיבי שלה "פרמידת החיות", העשוי מחיות מפוחלצות. היא יצרה סרט וידאו ושלושה צילומים גדולים על פי האולימפיה של מאנה. בצילום הראשון היא מופיעה כאולימפיה גלוחת ראש, בשני היא שוכבת על מיטת בית חולים ניידת ומקבלת טיפול במחלת הסרטן בה לקתה ובשלישי היא מתוארת כאשה זקנה. וכך היא יוצאת כנגד הסטריאוטיפ הנשי המוכתב ע"י הגבר.
בהרצאה שנשא ד"ר יו אנטמן בקונגס לאסתטיקה, הוא דיבר על הצגת אולימפיה כדוגמא לשימוש בגוף ככלי להפיכתו לאחר: לבן הופך לשחור, גבר לאשה, דמות שולית עוברת למרכז הבמה וכו' מורימורה היפני לדוגמא, הופך בתמונה לאוביקט וסובייקט כאחד. הוא גברי ונשי, יפני ומערבי. ניקי גרנגרוט ואמן המיצג ג'ימס קינסר, בוחנים גם הם באמצעות אולימפיה, שבה מופיע קינסר כאשה, בעיות של מגדר, זהות מינית ותרבותית. היצירות ברובן באות לנפץ סטריאוטיפים, לקרוא תגר על מוסכמות חברתיות ותרבותיות ומבקשות לעורר ויכוח ציבורי חברתי , מוסרי ואמנותי כמו זה שעורר מאנה בשעתו.
לצפיה בתמונות
http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
