להפתעת רבים, לתופעת ההתאבדות יותר קורבנות מאשר בתאונות הדרכים.
למרות היקף התופעה אין היא מקבלת את תשומת הלב הראויה לה ואינה נוכחת בשיח הציבורי בהשוואה לתופעת תאונות הדרכים. מהי אם כן ההשפעה החברתית על המתאבד ומדוע דואגים להסתיר מאתנו את גודל התופעה?
על פי תיאורית הסוציולוג אמיל דורקהיים, תופעת האובדנות היא פונקציה של לכידות חברתית. דורקהיים מאפיין את האדם האובדני כפרט אשר נמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה או שהשליטה החברתית בו קיצונית. זאת בניגוד לאמונה הרווחת בציבור, שההתאבדות נובעת ממניעים פנימיים של האדם ולאו דווקא מהשפעתה החזקה של החברה.
בכדי להבין האם יש בסיס לתאוריה של דורקהיים, עלינו לבחון את חשיבות החברה בחיי האדם. כולנו מודעים לחשיבות המשפחה והחברים הסובבים אותנו, אך האם התייחסות חברתית לקויה יכולה לדחוף אדם לוותר על היצר הבסיסי ביותר שלו- יצר ההישרדות?
מעצם היותנו חלק מחברה אנו מקיימים נורמות חברתיות המצופות מאיתנו אשר נובעות מהקבוצה המגדרית, העדתית, הדתית, רמת השכלה והרמה הסוציו-אקונומית אליה אנו משתייכים. במצב בו ישנה סטייה מהנורמה, מופעלות סנקציות חברתיות. כדוגמת סנקציות חברתיות בחברה שמרנית אשר פרט מתוכה אינו פועל על פי הנורמה המקובלת, ונישא לאדם שעדתו או דתו שונים מאלה של החברה השמרנית.
סוגי המתאבדים השונים על פי תאוריית דורקהיים-
בנוסף לחלוקה ללכידות חברתית דורקהיים גם חילק את המתאבדים לקטגוריות שונות הנובעות מההשפעה החברתית שקיימת בחייהם. המתאבדים שהלכידות החברתית בחייהם חלשה מכונים מתאבדים אגואיסטים או אנומים. המתאבד האגואיסטי חי בחברה לא מלוכדת חסרת שליטה רבה עליו, במצב זה האדם מרגיש בודד ושעליו להצליח בכוחות עצמו, כאשר אינו מצליח לממש צורך זה פונה להתאבדות כגאולה למכאוביו. המתאבד האנומי כמו המתאבד האגואיסטי נמצא בקשר חלש עם החברה אך סיבת ההתאבדות היא שונה. הוא מרגיש בודד, מנוכר וללא זהות חברתית מגובשת. התאבדות זו מאופיינת למצבי קיצון בחיי המתאבד ויוצרת מצב של חוסר נורמה בחייו וקושי במציאת משמעות לחיים.
מתאבדים שהלכידות בחברתית בחייהם והשפעת החברה עליהם חזקה, מתחלקים למתאבדים פטליסטים או אלטרואיסטים. הפטליסט נמצא בקשר חזק עם החברה וזו שולטת בו לחלוטין עד לתחושה שאין לו זהות משלו, כדי להיפטר מתחושה זו פונה להתאבדות. המתאבד האלטרואיסט , נמצא גם הוא בקשר חזק עם החברה ומרגיש כי ערך חייו פעוט לעומת היתרון החברתי או ההקרבה החברתית שמותו יגרום, לכן בוחר בהתאבדות. מצב זה קיים בחברות הקוראות ליחיד להקריב חייו למענה- "טוב למות בעד ארצנו".
אז מדוע אנו לא מדברים על זה?
למרות חברתנו המודרנית ,גם היום כבעבר, קיימת סטיגמה חברתית על תופעת ההתאבדות הנתפסת כטאבו בחברה, רבים מעדיפים ל"טאטא" אותה ולהדחיקה לפינה. אדם בעל מחשבות אובדניות אינו בהכרח אדם משוגע או פסיכוטי, פעמים רבות מדובר באדם שפוחד לפנות לעזרה עקב הסטיגמה החברתית הקיימת.
הדעה הרווחת, במיוחד בארגון כמו צה"ל היא שדיבור ועיסוק בתופעת ההתאבדות גורמת ל"הדבקה חברתית"- מקרה אחד גורר אחריו מקרים נוספים. כ-80% מהחיילים המתאבדים לא פנו לקבלת עזרה נפשית בצה"ל לפני המעשה. יש לזכור שהדיבור על התופעה וחינוך ילדים ונוער לשתף, גם במקרים של רצון לשלוח יד בחייך יצמצם את תופעת האובדנות. מדיניות ההדחקה אינה גורמת לצמצום התופעה אלא להגדלתה בטווח הארוך. ברגע שהחברה תהיה מקבלת יותר ופחות סטיגמטית תהיה אפשרות לעזור ליותר אנשים בעלי מחשבות אובדניות.
הכותבת הינה סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן
