יש להכות "בחמאס" על כל שדרותיו ומנהיגיו - עד שיאמר רוצה או - if you come to shoot - shoot don't talk.
לצערי, עלי לחזור על דברים שאני אומר וכותב מזה יותר מ-5 שנים. אני שמח שלבסוף כיוונתי לדעת גדולים ומה שהצעתי אכן מתבצע.
במאמרים קודמים כמו: "קסאמים על שדרות" - "לא למגן את שדרות" - "ומלחמת עזה השנייה" - חזרתי וטענתי שהפתרון לקסאמים קיים, לא בצורה מוחלטת, לא כפתרון קסם אבל כמו במלחמה בסרטן או באיידס - ניתן להתגבר על המחלה, לדכא אותה ולהכין "קוקטייל" תרופות שיחזיק את החולה בחיים.
אחרי שיצאנו מעזה, אחרי שהתנתקנו מהרצועה וחזרנו לגבול הבינלאומי, תוך קבלת עידוד וגיבוי מהקהילייה האירופית והבינלאומית, כניסה מחודשת או כיבוש - אפילו לזמן מוגבל של 6-12 חודשים, יש בו סיכונים ביטחוניים ובעיקר התחייבויות משפטיות בינלאומיות, שעלולות לפגוע בישראל יותר מהחזקה בשטח.
עלינו לזכור, רצועת עזה והישות החמאסית שהשתלטה עליה, הוכרזה על ידינו, בגיבוי בינלאומי, כישות טרוריסטית. פירוש הדבר - שיש להלחם בהן בחומרה בכל האמצעים הסבירים, כאשר העולם הנאור והמשפט הבינלאומי - לצידנו ובעזרינו.
עובדה שכל הפעולות הצבאיות עד כה בעזה כנגד החמאס, פגיעות, סיכולים ממוקדים, צמצום בחשמל, דלק וסגירת המעברים - מקובלים על הקהילייה הבינלאומית ושליחיה באיזור.
אסור לנו לשכוח, "שאנו לא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - אנו לא סין, רוסיה או ארה"ב, פרט למשאבינו המוגבלים השפעתנו מצומצמת למדי.
אי לכך, עלינו לפעול בגבולות המותר והסביר ושטח זה עדיין לא מוצה על ידינו ב-100%.
כשאני שומע, חזור וחזור, מפי פרשנים, אנשי ציבור ותקשורת, שאנו כבר עשינו את הכל ולא השגנו או הצלחנו - הדבר מעורר תמיהה, זעם ותסכול.
לדעתי הצנועה, בכל הנושא של לחימה בטרור מעזה, ירי הקסאמים על שדרות משך 7 שנים - לא עשינו די, לא עשינו הרבה ובשכלול הכולל - לא עשינו אפילו 50% מהיכולות שלנו הצבאיות והביטחוניות.
אסור לשכוח: כיבוש עזה, פירושו פרט לאלמנט הביטחוני צבאי המלווה בלחימה קשה קרבנות ופצועים, הוא לקחת אחריות על 1 מיליון אזרחים מבחינה כלכלית, חברתית, הומניטארית, הנמצאים בסיר לחץ ובמצב כלכלי מתדרדר כלפי מטה. ישראל, מבחינה חברתית כלכלית, לא תוכל לעמוד במשימה והעולם מטבעו ומניסיון החיים - לא ממהר לעזור ולהתערב.
פירוש הדבר: עם הכניסה וכיבוש השטח חל אוטומטית המשפט הבינלאומי, שמכיל מיידית את אמנות ג'נבה ובמיוחד את אמנת ג'נבה בדבר הטיפול באוכלוסיה אזרחית. אמנם יש לנו ניסיון רב בתחום הזה - אך התוצר הסופי לא כדאי.
לכן, אני מציע לא למהר לכבוש לפני שמוצו יתר האפשרויות, שעדיין משום מה לא נעשו ואלה שנעשו היו בצורה מצומצמת ומוגבלת שלא הובילו לתוצאות.
להערכתי, כל מה שנעשה עד כה, ובמיוחד משך 7 השנים האחרונות, היה מבחינה ביטחונית - "אוננות צבאית", כדי להשקיט את המצפון הציבורי מבלי לבצע את אקט החדירה או להגיע לנקודת הג'י.
כיום, למרבה הפלא, לדעתי, המצב שלנו מבחינה ביטחונית טוב יותר מאשר בתקופה שלפני ההתנתקות, בה נחשבנו כשולטים ברצועת עזה והרצועה נחשבה כ"שטח כבוש" וידינו מבחינת המשפט הבינלאומי - היו באזיקים.
כיום - האפשרויות לתגובה צבאית כמעט בלתי מוגבלות, ולכן עלי לחזור על מה שכבר אמרתי בעבר פעם נוספת:
לכל הטוענים שאסור על פי המשפט הבינלאומי להעניש ענישה קולקטיבית, לפי סעיפים ונורמות שנמצאות באמנות ג'נבה, יש להבהיר היטב, אמנת ג'נבה לטיפול באוכלוסיה אזרחית מתייחסת למדינה ששולטת בשטח אויב ועל אוכלוסיה אזרחית. האמנה - מתייחסת גם למקרים בהם מדינה באמצעות צבאה, נלחמת בגורמים מתנגדים, גורמי גרילה או מיליציות, ולכן עליה להילחם בגופים אלה, תוך התחשבות באוכלוסיה אזרחית מסביב, חפה מפשע, לא תומכת בטרור, ולכן אין לפגוע בה ולהטיל עליה ענישה קולקטיבית, כמו ניתוק חשמל, מים או מזון או הספקת עזרה רפואית.
בעזה - להבדיל מיהודה ושומרון, המצב שונה ולכן אין לנו בעיה משפטית בינלאומית. הציבור בעזה בחר בחמאס להיות נציגו ולנהיגו. הציבור בעזה תומך בחמאס, נותן לו גיבוי, עזרה, הובלה, מסתור ונותן לו שכפ"צ ביטחוני.
הציבור בעזה על פי אותה משוואה, הוא מטרה לגיטימית על פי כללי המשפט הבינלאומי, המשפט הבינלאומי המעשי לפגיעה תוך כדי פעולה צבאית ומבצעים צבאיים.
מכאן שאין צורך לפחד ולהימנע מפגיעה עקיפה באוכלוסיה אזרחית אם וכאשר היא נחוצה להשגת מטרה צבאית.
כמובן שישראל בשל הרגישות הבינלאומית ומתוך העובדה המצערת שאנחנו לא מעצמת על נוסח רוסיה שהרסה את צ'צ'ניה והפכה את עיר הבירה גרוזני כמעט לעיי חרבות. ולא כמו הצבא הרוסי שנלחם בזמנו באפגניסטן או צבא ארה"ב הנלחם עדיין בעיראק, או כוחות נאטו במלחמת יוגוסלביה והפגיעה באזרחים שלווים בקוסובו - והדוגמאות עוד רבות.
כאשר ישראל יצאה למלחמת לבנון השניה אחרי חטיפת שני חיילים, והתגרות מתמשכת של החזבאללה בגבול הצפוני, היה קונצנזוס כמעט מלא בציבור הישראלי, והוא קיבל גושפנקה רשמית בוועדת ווינוגרד.
כאשר תושבי שדרות הפכו לפליטים בארצם, בני ערובה של החמאס בעזה וקודמיהם מזה 7 שנים, האם לא הגיעה השעה והעת לעשות משהו למענם, מעבר לביקורים של שרים ואושיות ציבור, מעבר להצהרות בומבסטיות. למה יש בינינו שנפגעים עד עמקי נפשם על כך שאזרחים חפים לדעתם בעזה או ילדים נפגעים מפעילות צה"ל, ומה עם תושבי שדרות, מה עם ילדי שדרות המפוחדים, הפגועים, הפצועים, חסרי גפיים ופגועי נפש שלא לדבר על האזרחים המבוגרים וכלל התושבים הסובלים.
לכן מסקנתי היא - אל תמגנו את שדרות, אשקלון ועוטף עזה כי אי אפשר למגן עיר או קיבוץ, פרט למקומות ציבור, בתי ספר, מתנ"סים, אלא יש לכתוש את עזה ובנותיה, לקעקע את מוסדות חמאס, לפגוע בצמרת השלטון וההנהגה, בכל מוסדות השלטון ובבתיהם.
תזכרו - מתי נכנע פרעה למשה רבינו, לא אחרי המכות הראשונות אלא במכת בכורות שפירושו צמרת חמאס על בתיהם ותומכיהם.
ועכשיו מהצד התיאורטי למעשי יותר - הרי תכנית פעולה בשלבים למלחמה בחמאס ובקסאמים, לפני שמחליטים על פעולה קרקעית רחבה.
הנסיגה לקו הירוק, אמנם נתנה לחמאס הזדמנות לנצח - אבל השאירה לנו את האפשרות לפגוע ולמגר את החמאס באופציות צבאיות, כלכליות ואזרחיות רחבות יותר.
וכפי שאמרתי, לקסאמים יש פתרונות והרי שורת הצעות מעשיות:
אין צורך לחכות שחס וחלילה - קסאם יפול על בית ספר, גן ילדים, בית כנסת או מחנה צבאי, בנוסח זיקים כדי להבין שיש להגיב בחומרה.
מבין האופציות המוצעות - להלן הנבחרות:
שלב א':
א. פגיעה והריסת מבני שלטון וציבור בכל רצועת עזה כגון: משטרות, להתחיל במשטרת עזה, היא סמל שלטוני מובהק.
ב. מבני ציבור - המזוהים עם חמאס - ג'יהד, כגון: פרלמנט, בניני משרדים שמהם מנהלים אנשי חמאס את שלטונם ברצועה וכד'.
ג. מחנות, מבנים, אזורים צבאיים, מחנות אימונים, נמל עזה וכד'.
שלב ב':
אם שלב א' דלעיל לא יביא תוצאות וירגיע את משלחי הקסאם - להעמיק את הכתישה.
1. בתי המגורים, הווילות של ראשי החמאס.
2. תשתיות הרצועה וכד'.
שלב ג':
1. פעולות קומנדו רצופות ומקיפות, כולל חטיפת ראשי חמאס - ג'האד וחמושים.
2. "סיכולים ממוקדים" - ברצף וללא הפסקה.
שלב ד':
אלמנט "פלוג'ה" - נוסח עיראק לאמור: או אלמנט רובע "דאחייה" - נוסח לבנון II, רובע, שבו מתחפרים ומחזיקים מחבלים ומשלחים קסאמים - ייהרס. זה פעל יפה בעיראק, זה יפעל גם בעזה.
שלב ה':
שילוב של כמה אלמנטים מכל השלבים לפי הצורך, הזמן והמקום.
אסור למסור את הפתרון שלנו עם הפלסטינאים לידיים זרות בינלאומיות כי מסירת הסכסוך לידיים זרות - פירושו קבלת פסק דין בינלאומי שעלול למוטט את ישראל כמדינה ריבונית.
האופציות הנוספות שראוי לבחון, ברוח וועדת וינוגרד, בשילוב עם סנקציות כלכליות, סגירת ברז של זרימת כסף לרשות, פגיעה בתשתיות ובשירותים של פלגי הטרור, כולל הסיכון המחושב של פגיעה באוכלוסיה אזרחית על כל הסבל הנלווה לכך.
אבל, אם בכל זאת יגיעו מים עד נפש, יהיה צורך לכבוש מחדש את כל רצועת עזה - כדי למגר ולהרוס תשתיות טרור - יש לבצע זאת, כמעשה אחרון וקיצוני. האם ישראל צריכה להמשיך ולספוג קסאמים ונפגעים בעריה בגבולותיה? בשום אופן לא! כמו שלא היו מסכימות מדינות ריבוניות אחרות בעולם. יש להחזיר לשדרות את הביטחון, השקט והיכולת לגדל ילדים בנחת ובביטחון. ולדעתי האישית - אם עלינו לבחור מי תהיה עיר "רפאים" שדרות או בית חנון - בית חנון עדיפה עלינו.
והערות לסיום:
1. חגים, ועידה בינלאומית, מו"מ מדיני, מתיחות בצפון, כל אלה אינם יכולים למנוע מישראל להגן על ביטחון תושביה.
2. במידה וחמאס יודיע שיפגע בחייל שלנו - שליט - בשל התקפה על עזה וחמאס - יש להצהיר קבל עם ועולם - שאם חמאס יפגע בשליט חיי כל מנהיגי החמאס מהניה ומטה בסכנת חיים מיידית.
3. פליטת הפה המיותרת של סגן שר הביטחון מתן וילנאי - היא שמן למדורת ההשתלטות של חמאס, משעל והאיראנים - מיותר ומטופש.
4. "שואה" - אינה אסון. זה הופך לאסון, כשמשמשים במושג זה לא נכון ויש בכך משום זילות השואה.
5. לגבי השאלה האם ניתן לירות או להחזיר אש ל"מקורות הירי" - התשובה היא: על פי דיני המלחמה והמשפט הבינלאומי: מקום שממנו יורים לעבר כוחות צה"ל תוך כדי פעולה מבצעית, או יורים ממנו לעבר העורף הישראלי (כמו שדרות, אשקלון או עוטף עזה) - אפשר לירות לאותו כיוון ולהשיב אש, גם אם מקור הירי נמצא בתוך אוכלוסיה אזרחית.
יתירה מכך: גם אותם מקומות שיש להם חסינות על פי חוקי המלחמה, כמו: מסגדים, כנסיות, בתי קברות, בתי חולים, אמבולנסים, אם מתוכם יורים או משתמשים בהם לצורך צבאי כמו תצפית, ירי צלפים, או ירי רקטות - ניתן לירות ולפגוע בהם.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
