שבוע שלם, בשתיקה, וכל מה שיש לי זה את עצמי והכרית שלמרגלותיי. אני יושב והולך, ושוב יושב, ושוב הולך. רגע אחד אני חווה שלווה פנימית נדירה, בטחון בחיים, שמחה, ואני אומר לעצמי שזו המדיטציה הכי טובה שהיתה לי עד היום, ככה זה צריך להיות. אני מנסה להחזיק ברגע הזה שלא ילך, אך המחשבות שלי מתערפלות, אני זז באי נוחות ופתאום רגע אחר תופס את מקומו. כל מה שאני מייחל לו זה שישמע כבר הגונג ושהסיוט הזה יגמר. הגב שלי כואב, הסבלנות אבדה לי, ישבתי מספיק. אבל הגונג לא נשמע. אני מתבונן בצורך שלי לקרב אותו, לעבור לדבר הבא, להתקדם. אבל מה יש ברגע הבא ובזה שאחריו, שאין ברגע הזה? שורה משיר מתנגנת לפתע בראשי "הלכתי והלכתי, ולאן שלא הגעתי, לא באתי". אני ער לפתע שנסחפתי אחר המחשבות, חוזר לנשימה בפעם המי יודע כמה, ושוב הכל נח לרגע. חוש השמיעה מביא עימו את ציוץ הציפורים מבחוץ, נעים לי, וזה מרגיש שהרגע הקשה מכל מאחוריי. אבל רק לרגע, כי החיים ממשיכים וזבוב טורדני מתיישב לי על הפנים. אני נדרך וחושב לסלק אותו אך משתהה לרגע, מה יקרה אם אתגבר על הנטייה להדוף ולתקוף כל דבר שאינו מוצא חן בעיניי? אני מחליט להתאפק, להכיל, לשמור על איזון. אבל הזבוב לא מתעניין בשלוות הנפש ההירואית שלי, הוא עדיין שם, מדגדג אותי למוות. אני לא יכול יותר ומתחיל להתווכח עם עצמי מה לעשות. אני פתאום שם לב לדיאלוג הפנימי שלי, הוא קשה, ביקורתי, תובעני, לא סלחני. המחשבות שלי מתרוצצות לכל עבר: אם אתפתה להעיף את הזבוב אכשל במדיטציה, אחרים עושים את זה טוב יותר, איך יכול להיות שאתמול הצלחתי והיום לא? כיושבים בשתיקה, המוח הכפייתי מתגלה בבהירות רבה. אני תופס את עצמי שוב, וחוזר לנשימה. ובינתיים, בזמן שהייתי במריבה עם עצמי, הזבוב כבר המשיך בדרכו, איבד עניין.
מדיטציה היא משל לחיים, חיים המתנהלים במחזוריות של גאות ושפל. רגע אחד אנחנו חווים עונג, שמחה, מנסים להאחז ברגע כמה שאפשר. ואז פתאום, כאילו משום מקום, משהו בלתי מתוכנן קורה, מישהו אומר משהו והרגע המתוק נעלם, משאיר אותנו עם זכרון וכמיהה לעוד. וכך, כמו ספינה ללא קברניט, אנחנו מתטלטלים בין חוויות המסבות לנו כאב ובין חוויות המסבות לנו עונג, נזרקים על ידי החיים אנה ואנה. כולנו מבינים את זה, כולנו חווים את זה יום יום, ועדיין, רובנו מתקשים לקבל את זה שהחיים ארעיים, משתנים תדיר, לא צפויים. כדי להסיט הצידה את מבטנו מהאמת הזו, אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לקנות לנו אפילו קמצוץ של קביעות, של יציבות, של ודאות, של שקט מהרגע הבא, הלא ידוע. לכל אחד יש הדרך שלו לעשות את זה. יש מי שמאמין באלוהים, אחר באלוהי הכסף. יש מי שמקיף עצמו בחומות פיזיות, אחר בחומות רגשיות. העיקר שנוכל להגדיל ולהאריך את רגעי העונג ומנגד, לצמצם ולשכך את כאב הנפילה משם. ולמרות כל ניסיונותנו, כאשר רגע כואב מגיע, והוא אכן מגיע, אנחנו עושים הכל כדי להעיף אותו לכל הרוחות – מגיבים בכעס, רצים לקניון, פותחים את הפייסבוק, אוכלים משהו מתוק. וכך אנחנו הופכים לצרכנים של רגעי עונג, לתאוותנים, לציידים של הרגע הטוב הבא. וכשהוא מגיע, אנחנו נאחזים בו על מנת שלא יברח, רק כדי לגלות מעט מאוחר יותר, שלמגינת ליבנו, נאחזנו בקש.
הנשימה מחזירה אותי שוב ושוב לפעימה הבסיסית של הגוף. והגוף, בניגוד למחשבות ולרגשות שלנו נמצא אך ורק ברגע הזה. אך מה יש ברגע הזה שהפך לאגדה? לשם דבר? שנכתבו עליו כל כך הרבה ספרים של עזרה עצמית? שהפך תמצית הרוחניות, ושם נרדף לביטויים מעט קלישאתיים כגון כאן ועכשיו, לזרום ולהרפות. בשביל להבין את כוחו של הרגע הזה, נערוך (לרגע) ביקור קצר בעולם המושגים של הפסיכואנליזה. המושג 'השלכה' מדבר על האופן האוטומטי והלא מודע שבו אנחנו פוגשים אובייקטים בעולם לא כפי שהם, אלא כפי שעולמנו הפנימי מצייר אותם עבורנו. כשאני פוגש את האחר, אני מגיע עם התניות ילדות, זכרונות, וחלקי אישיות לא מעובדים, שאותם אני מלביש על האחר. ולמרות שאני בטוח שאני רואה את האחר כפי שהוא באמת, אני בסך הכל רואה אותו דרך המשקפיים הסובייקטיביים שלי. זה לא סוד שאנשים שונים רואים דברים באופן שונה, למושג ההשלכה יש מרכיב מפתח בשונות זו. אם אדם מסוים מסתובב בעולם עם חווית ילדות של נטישה, חוויה זו תצבע את עולמו ובלי משים המפגש שלו עם העולם יהיה צבוע בצבעים של פחד מדחייה. השלכות מהעבר הופכות לחרדות בעתיד. מישהו ידחה אותי, אני חייב להיות ראשון, אסור לי לשגות, רק כוח עוזר ועוד כהנה וכהנה. העבר והעתיד שלנו נמצאים אך ורק בראש שלנו וצבועים בצבע עז ששמו אישיות. אך אם אותם חלקים באישיות שלנו הם הם מקור הסבל שלנו, מדוע אנו נשענים וסומכים על מה שגורם לנו לסבל, משתנה מרגע לרגע, מתעתע בנו?
אחרי הישיבה באה ההליכה. לא הליכה רגילה, כזו הנועדה לגמוע עוד ועוד מרחק במהירות כדי להגיע לנקודה אחרת. אלא הליכה איטית שנועדה להפעיל את החושים באופן מודע, להרגיש את משא הרגליים על האדמה. אחד ממשתתפי הריטריט עובר מולי, אנחנו לא מכירים, אבל המחשבות שלי כבר מתגייסות כדי לצייר קלסטרון אישיותי שלו – משהו בו לא נראה לי, הוא נראה לי שחצן, טיפוס מעצבן, לא חברותי. אם הייתי פוגש אותו במשרד או במסיבה ודאי הייתי שומר ממנו מרחק, אבל פתאום אני תופס את עצמי וחוזר לתחושות הגוף, לנשימה, לתודעה המתבוננת שאומרת לי "עזוב, אתה לא באמת מכיר אותו, אולי הוא מזכיר לך מישהו מהעבר הרחוק שפגע בך". אני משחרר את המחשבות השליליות עליו וממשיך בתרגול. לימים, בסוף הריטריט, החלפנו כמה מילים, מסתבר שהוא טיפוס דוקא לבבי וקצת נבוך.
חוויית הסבל האנושי היא במוקד העניין של הבודהיזם – האופן שבו בני האדם יוצרים אותו והאופן שבו בני האדם יכולים להשתחרר ממנו. ניתן להסתכל על הבודהיזם כמדע התודעה, כסבל-לוגיה, כמדריך הטרמפיסט לגלקסיה התוך נפשית שלנו, שעוזר לפתח ולטפח איכויות של אהבה ושמחה, איזון ושלווה פנימית, קלילות וחופשיות, קבלה וחמלה. הבודהיזם עורך הבחנה ברורה בין כאב לסבל. בעוד שכאב הוא תוצר בלתי נמנע של החיים, הסבל הוא תוצר של התודעה, של הסיפורים שאנחנו מצמידים לחוויות שלנו, וניתן לצמצמו במידה רבה. התרבות המערבית האינדיבידואליסטית מעלה על נס את מושג העצמי המוגדר, הייחודי, הקבוע והנפרד. הלך המחשבה הבודהיסטי טוען, כי ה"אני" הזה, או המציאות האידיוסינקרטית שלנו, שמורכבת מסיפורים, מהתניות, מהשקפות ומתשוקות, ככל שהיא ניראת לנו מוצקה ואמיתית, היא לא יותר מאשליה, וההאחזות באשליה הזו מייצרת לנו סבל, ובכמויות.
בין אם לא קיים בכלל עצמי מוגדר כפי שטוען הבודהיזם, או שהעצמי הוא בכלל התייחסותי ומשתנה ממפגש למפגש עם האחר, כפי שטוענת הפסיכולוגיה המערבית העכשווית, הרגע הנוכחי הוא בעל הפוטנציאל היחיד לגאול אותנו מעולה של האישיות, מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. ברגע הנוכחי אין עבר ואין עתיד, יש את מה שמתרחש, נגלה לפנינו מרגע לרגע, ללא פרשנות, ללא השקפות, וללא האחזות – בא ונעלם כלעומת שבא. עיקרון זה הוא פשוט להבנה אך קשה הרבה יותר ליישום יומיומי. על מנת לחיות בחוויה של הרגע הזה, הנקי מהאחזות בסיפורים שלנו, טובים כרעים, יש לפתח קשב – למחשבות שלנו, לרגשות שלנו או למה שנקרא בבודהיזם ה'מיינד' שלנו – אותו קוף משוגע והיפראקטיבי היושב בתוך הראש של כל אחד מאיתנו. אין צורך להרחיב עליו את הדיבור, אתם מכירים אותו היטב.
הדרך של הפסיכולוגיה המערבית להשקיט את הקוף הזה היא לשים תגיות בעלות משמעות על העבר שלנו ולסדר אותן, בתקווה שנוכל להשחרר ממנו, או לחילופין, לקחת רטלין או סרוקסט. הדרך של הבודהיזם היא מדיטציה, או ליתר דיוק קשב. מדיטציה היא הכלי שבאמצעותו מפתחים קשב. וכשמפתחים קשב, מפתחים את היכולת לזהות את המחשבות שלנו, לקבל אותן, להכיל אותן ולהפרד מהן לשלום עד לפעם הבאה, עד לזבוב הבא. כל זה נעשה בדרך של חמלה, של רכות, ושל עדינות לעצמנו ולכל מה שמסביבנו. לעומת זאת, בהעדר קשב, אנחנו והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו והאישיות שלנו, חד הם. ומכאן קצרה הדרך לתגובתיות אוטומטית, לחוסר יכולת להכיל, להתטלטלות חסרת מנוחה בין קצוות של עונג וכאב, כשלון והצלחה, רווח והפסד, שבח וביקורת, אגו מנופח מול דימוי עצמי נמוך.
שוב אני יושב. בניגוד למחשבה המקובלת, המדיטציה דווקא מעצימה את המחשבות הטורדניות שלנו בהתחלה. דילמה שמעסיקה אותי כבר כמה חודשים עולה ביתר שאת ולא נותנת לי מנוח. כיצד להחליט ולאן לפנות? אני לא מצליח להתרכז. אני מנסה את הנשימה אך גם היא מחזיקה מעמד שניות ספורות, ושוב המיינד שלי לוקח אותי חזרה אל הדילמה ומשם הלאה אל נזירי הזן, שיושבים עכשיו כמוני ומנסים לפתור את הקואן הפרטי שלהם. אני חוזר לנשימה, הרי אין מה לפתור, הרגע הזה פתור. שתי שניות והמיינד שלי מחזיר אותי להרגל, יאללה לפתור, בלי לפתור אין מנוחה, אין שקט. תפתור – יהיה שקט, לא תפתור – תסבול. אני מתבונן בו, מחייך, ומחזיר את הפוקוס בעדינות לנשימה.
בטיפול פסיכולוגי קורה לעיתים שהתובנה אינה מספקת את ההקלה המיוחלת, או שאנו תקועים בדשדוש ברגשות, בלופ של חקירה פסיכולוגית ללא פתרון. במקרה כזה אפשר לנסות לעצור לרגע, ולהסכים להיות עם מה שיש. אך לצורך כך יש לזהות קודם את מה שעובר עלינו במחשבה, ברגש ובגוף. תרגול מדיטציה מאפשר פיתוח קשב ובהירות שמסייעים בזיהוי המצב הנפשי בכל רגע נתון: "זהו כעס, זוהי אשמה, עכשיו זו חרדה מ..., עכשיו זו תשוקה מוכרת ל..". עצם הזיהוי מאפשר לנו לא להאחז בסיפור כאמת אחת ויחידה. לאחר הזיהוי מגיעה הקבלה, ההכלה של המצב הנפשי שקיים כרגע. גם אם אנחנו רוצים שיהיה אחרת, קבלה של הדברים מאפשרת הפסקת המלחמה הפנימית. בזן בודהיזם אומרים: "אם אתם מבינים, הדברים הם מה שהם, אם אינכם מבינים, הדברים הם עדיין מה שהם". קבלה של כל מה שקורה ויקרה היא צעד חשוב מאד בדרך לשלווה פנימית. קבלה אינה הסכמה, או ויתור על ערכים, או הכנעות, אלא קודם כל הפסקת החלוקה בין טוב לרע, השיפוט הפנימי, הביקורת. גם כאן, היכולת לקבל ולהכיל מתעצמת דרך תרגול המדיטציה וישיבה עם מצבי תודעה וגוף שונים.
פתאום אני מבין, הרצון שלי לפתור גורם לי להרבה סבל ופתרון לא ממש נראה באופק. אני מחליט להמשיך ולשבת עם הדילמה, בלי לפתור אותה, אלא פשוט לראות אילו תמונות וזכרונות עולים כאשר אני חושב על הדילמה עצמה. אומרים שהמיינד הוא משרת מצוין אך בעל בית גרוע. כשהוא מצווה עליי לפתור שום דבר לא קורה, אך כשאני מצווה עליו להעלות זכרונות ודימויים הקשורים לנושא, הוא לוקח לעצמו כמה שניות ומתחיל להפגיז אותי בתמונות מהעבר, ברגשות מודחקים, בחומרי נפש הניתנים לחקירה.
משמעות המילה ויפאסנה היא תובנה, כלומר ראייה נכונה ועמוקה של הדברים. השלב הבא הוא לחקור את הסיפורים שלנו ואת הרגשות שנלווים אליהם. לפעמים יהיו אלה רגשות סוערים ועיקשים, או מחשבות כפייתיות שלא נותנות מנוח, או זכרונות הרודפים אותנו ולא מרפים. במהלך הישיבה ניתן לזמן תמונות וזכרונות שנלווים לקושי ספציפי המעסיק את התודעה שלנו כרגע. כאשר הם עולים יש לקבלם בחמלה וברכות, לתת להם מקום, להתקרב אליהם גם אם הם נראים בלתי אפשריים להכלה, בגלל הכאב שהם נושאים עימם. לאחר מכן, כשלמדנו להכיל את המצבים הנפשיים השונים שלנו ללא פחד, אפשר לנסות ולהתחיל להרפות מהם, להסכים לא להזדהות איתם באופן אוטומטי. כאשר מנסים לתרגל הרפיה ואי-האחזות, לא פעם אנו מבלבלים בינם ובין תכונה אחרת, אויב קרוב של ההרפייה, והיא האדישות. הרפייה מובילה לשלוות נפש ולאיזון גם בעיצומה של החוויה, בעוד שאדישות היא נסיגה לא אכפתית המבוססת על פחד. האדישות אומרת "למי אכפת, אני לא מתכוון לתת לזה להשפיע עליי". ההרפייה אומרת את ההיפך, "אני מעורב בלב שלם, מרגיש, אולם משחרר את האחיזה מאיך שאני רוצה שהדברים יהיו, ומקבל באצילות את כל מה שבא". אחת הדרכים להרפות היא לפתח חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. האימון הבודהיסטי עובד על התכוונות חיובית ומיטיבה, לעצמנו ולאחרים, מתוך ההבנה שדבר אינו עומד בפני עצמו, אלא קשור זה בזה – אושרו של האחר קשור באושרי שלי. כאשר אני כואב או סובל, אני יכול לפתח חמלה לסיבלם של אחרים ולפתוח את הלב לכאבם של כל בני האדם באשר הם.
פתאום אני מבין, אם ארפה מעט מהדילמה, מהצורך הכפייתי לפתור אותה, ופשוט אלמד לחיות איתה, אולי עם הזמן והתנועה הטבעית של החיים, הפתרון יבוא מעצמו. דבר יוביל לדבר, משהו חדש יצוץ ויעזור לי להחליט, או שאולי הדילמה פשוט כבר לא תהיה רלוונטית, החיים הרי משתנים מרגע לרגע. כמה פעמים קרה שבעיות שניראו לנו גדולות ומפחידות התגמדו לפתע פתאום? הדלאי למה מציע גישה פשוטה וישירה "אם ניתן לפתור את הבעיה, אין סיבה לדאגה. אם אין לה פתרון, אין טעם לדאגה, כי אין מה לעשות בנוגע אליה בכל מקרה".
כשיושבים, יש רגעים, בהתחלה נדירים, של שלווה פנימית. לשלווה זו יש איכויות של קלילות, של זרימה, של שחרור ושמחה. כאשר אנחנו חוזרים לנשימה, אנחנו בעצם חוזרים לעצמנו. וכשאנחנו חוזרים לעצמנו, אנחנו מרשים לעצמנו לאהוב את עצמנו לרגע מחדש, להרגיש ראויים, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, בעולם התובעני והקשה שמסביבנו. אבל לא רק לרגע הזה יש את האיכויות הללו, אלא לעוד דבר שרבים מאיתנו מחפשים, וזו האמת. אני לא מתכוון לאמת חיצונית, דתית, המביאה את הדברים ככזה ראה וקדש, אמת שלא ניתן לערער עליה, אלא לאמת הפנימית שלנו. כאשר אנחנו באמת שלנו, במקום הנכון לנו, בוחרים נכון ועושים נכון, זה מרגיש קליל, משוחרר, טבעי. אנחנו אוהבים את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו עושים. כשמישהו שאנחנו אוהבים ומעריכים אומר לנו משהו שהוא אמיתי בעבורנו, אנחנו מרגישים בדיוק את אותה שלווה פנימית, שמורידה מאיתנו שני טון של דאגות, ספקות עצמיים וחרדות. לחיות לאור האמת הפנימית שלנו זה לחיות חיים של תשוקה, לא לדברים חומריים וחולפים, אלא לדברים הנכונים עבורנו, אלא שגורמים לנו להרגיש חיות ויצירתיות. כשאנחנו באמת שלנו, קל לנו יותר לקבל את מה שמתגלה לעינינו ברגע הזה ומתגלגל לפתחנו, כאן ועכשיו. הבודהה הגדיר הארה כאינטימיות עם כל הדברים. להיות באינטימיות עם כל הדברים זה לאהוב. לאהוב זה לתת אמון בחיים. כאשר אנחנו באינטימיות עם הרגע הזה, אנחנו עושים את הדברים הנכונים לנו ללא קשר לתוצאה המצופה. מבלי לקשור את אושרנו וערכנו עם הקירבה לעונג (בדמות תוצאה רצויה למשל) או המרחק מהכאב (בדמות תוצאה לא רצויה למשל). מבלי להאחז ברצונות ובתשוקות שלנו, אלא פשוט לעשות כי ככה הם פני הדברים. להיות שלם עם הרגע הזה, אם כן, זה לחיות בתשומת לב ובקשב, באמון ובאהבה לחיים ולמה שהם מביאים עימם, ולרכוב על גלי הגאות והשפל של חיינו במקום לטבוע בתוכם. נסו גם אתם להיות נסיכי הגאות והשפל בחייכם.
