סיפורו של הראל 

הראל סיים לפני שנה את הלימודים בבית הספר היסודי.
השנה החל ללמוד בכתה ז בחטיבת הביניים.
את תחילת השנה התחיל הראל ברגל ימין, ולא חש בכלל במשבר המעבר לבית הספר החדש.
לאחר כשלושה חודשים הראל החל לחוש שהמעבר והתובענות הנובעות מכך קשות עליו. הלחץ בכיתה שיעורי הבית תביעות המורים
היו גדולים עליו.
אט אט החלו להגיע להוריו הודעות מבית הספר ואף הם הוזמנו לברורים מספר פעמים. ההורים שהתחילו והבחינו שמשהו עובר על בנם הראל שתפו פעולה עם המורה והיועצת , והפעילו "לחצים" מצידם לשיפור מצבו של הראל. נדנודים דרישות, עונשים וכל סוגי הלחץ בוצעו על מנת שהראל ישוב לסורו.
הראל שהכישלונות רדפו אותו, החל לחשוב "עד כמה הוא לא שווה"
וכך שידר לכל הסובבים אותו, ושכך הם באמת פני הדברים. וכך נוצרה סביב הראל סטיגמה "אני לא שווה" "אני כישלון" "אני לא יוצלח" "אני הכבשה השחורה בבית".
בבית ובבית הספר הרימו ידיים מהראל. ומכאן ועד השבירה הכללית והרצון לנטוש את בית הספר קצרה ביותר.
ואכן בדקה התשעים פנו אלי בצר להם הוריו של הראל, בפגישה הראשונה שישבתי עם ההורים ועם הראל בחנו יחד את כל הטענות ההדדיות בין הצדדים.
הוריו של הראל שניהם קצינים בצבא "קרייריסטים" כל הזמן לחצו על הראל להצלחה וכיסו אותו בדרישות לשלמות ....הילד לא אפשר לעצמו להיות הוא להיות עצמאי ולהפיק מעצמו את הדברים הייחודיים שלו.
ההתקדמות של הראל הייתה איטית כי הוא נכנס לתקופת ההתבגרות שלו והשינויים המלווים תקופה זו. עשר פגישות בייננו עשו את ההבדל, הראל לקח אחריות על עצמו, הוריו "ירדו ממנו" ואפשרו לו ללכת בדרכו הייחודית, האחריות האישית שלקח הראל על חיו נגעה לכל תחומי החיים שלו. מקבלת החלטות על הליכה לבית הספר הכנת שעורי הבית מוכנות למבחנים ובילויים חברתיים, דרך הצבת יעדים בתחומי החיים השונים.
הפלא ופלא כבר החל מהפגישה הרביעית החלו להגיע ניצני השינוי מבית הספר, הראל חזר ללמוד ועם תם תקופת האימון הפך להיות המוביל בכיתה והמוביל בחברה.
הראל הפך להיות החבר הטוב שלי ושל הוריו.

ואני כמאמן אישי ומשפחתי והמתמקד בבני נוער אומר לכולם: כן כן אפשר גם אחרת, אפשר בדרכי נועם אפשר בהבנה וקבלה אפשרי במתן כלים פשוטים להפוך ולמנף את הכישלונות להצלחה, את הייאוש בתקווה, את הכעסים בשמחת חיים, את המיאוס בבית הספר לחוויה כיפית.
והכול תוך שיתוף פעולה עם הנער ועם ההורים.
(השמות והדמיות בכתבה בדויים.)