מתלבשים לפי עקרונות 

מתלבשים לפי עקרונות

 

בשנים האחרונות, החלו מעצבי אופנה רבים בעלי תודעה אקולוגית מפותחת וחוש מסחרי מפותח לא פחות, לייצר אופנה "ירוקה" מחומרים ידידותיים לסביבה. 
הטרנד החדש הכה שורשים גם בישראל, אך אליה וקוץ (ירקרק) בה: מחירי הבגדים ה"ירוקים" יקרים לאין ערוך בהשוואה לאופנת המדים המיין-סטרימית האחידה. תוך כדי כך, הצרכן הישראלי הממוצע עדיין מציית באדיקות לצווי האופנה ה"רגילה", כשהמרדף הלהוט אחר ה"מותגים" להבדיל מסתם "מוצרים" נטולי ייחוס, אופף את האחרונים (בין אם מדובר בשמלה של דונה קארן או בנעליי ספורט של נייקי) בהילה המ?שווה להם ממד רוחני-דתי. בתווך, במתח שנוצר בין אופנה ממותגת לאופנה ה"ירוקה", שהפכה את היעדר הלוגו למעין לוגו יוקרתי בפני עצמו, מתנהלים להם גברים ונשים שסגנון הלבוש הייחודי שלהם מושתת על משנה סדורה. מבחינתם, עקרונות כמו חשיבה "ירוקה", הימנעות מפגיעה בבעלי חיים או סירוב עיקש להוציא הון עתק על בגדים ממותגים, אינם גחמה אופנתית גרידא אלא חלק מתפיסת חיים מנוסחת כהלכה.

ד"ר דלית שמחאי, 40, סוציולוגית ופעילה בארגון הפמיניסטי "אישה לאישה" בחיפה ובארגון תעי"וש (שותפות בין ערבים ליהודים), וידידתה, הילאל א?ש, 43, מטפלת באמנויות, מגחכות למשמע הביטוי "שמלת וינטאז'". שמחאי סבורה ש"אלה בסך הכול שמלות ישנות שפתאום נהיו אופנתיות ולכן הן עולות הון עתק בחנויות יד שנייה. בכלל, אני כמעט שלא קונה מותגים ואם כן, אז רק בחנויות יד שנייה במחירים שפויים, כמו למשל מכנסיים בארבעים - וחולצות בעשרים. אני קונה בחנויות ברחוב מסדה בחיפה ולפעמים עושה החלפות עם חברות".

שמחאי דוגלת בחשיבה ירוקה ובמחזור. היא "מסרבת לשתף פעולה עם המערכת הקפיטליסטית של ייצור וצריכת בגדים מיד ראשונה", בין היתר מפני שה"אסתטיקה הנורמטיבית מזעזעת בעיניי. כל החנויות בקניונים נראות אותו הדבר, אוסף של צבעים מונוכרמאטים ויצירת אשליה של מגוון, כשבעצם הכול די אחיד וגם המידות מוגבלות. הם לא מייצרים אופנה לנשים נושמות. נוצרת חוויה מתסכלת, כי את לא מתאימה: או שמנה מדי או נמוכה מדי או שאת פמיניסטית מדי..."

גם היל?אל אש מתעלמת מהאופנה כתכתיב, ומעדיפה "להתלבש איך שכיף לי ומשמח אותי. הלבוש שלי ממש לא חייב להיות סקסי או חשוף, אבל תמיד יהיה איזשהו טוויסט בהופעה שלי". אש אינה מהססת לאסוף בגדים שמישהו השליך לפח האשפה, סמוך לדירתה שבחיפה. "חוץ מזה אני מתחלפת עם חברות או מקבלת מהן בגדים".

אש, בוגרת בצלאל שלמדה גם תפירה, מעצבת לעצמה בגדים ייחודיים ומרשימים. "עשיתי בגדים בסגנון הסיקסטיז שנים לפני שזה היה אופנתי. אני פשוט לא קולטת איך אפשר להפוך לקורבן אופנה. זה טירוף! מישהו אומר ימינה, אז כולם פונים ימינה! אני מתייחסת לאופנה רק כאל מקום השראה. אני לובשת בעיקר חצאיות צבעוניות וממש לא מתייחסת למה שנחשב "התאמות" של צבעים. אני מחליטה מה מתאים. אוהבת אלמנט של רעש, של צבע, אלמנטים צועניים".

עדי צוונג, 44, רופאה (MD) ומטפלת ברפואה סינית, מעידה על עצמה כעל מי שמעדיפה "בגדים שמחים", אך נאלצת להתלבש לעבודה בהתאם לקודים המגדירים מראה "מהוגן". הפיתרון שלה: פירוק מודע, מתריס, של צווי האופנה המקובלים באמצעות ערבוב מפתיע של צבעים, מרקמים וצורות. כך עולה בידה להפיק מראה משובב, שמושתת על ניגודים, "גבוה" ו"נמוך", סליזי ואתני לצד הבלחות אלטרנטיביות מהוגנות ומחויטות.

"הכי חשוב זה להיראות נוח וטוב, להתלבש לא שגרתי ולעשות את זה  במעט כסף. את העיקרון השני ניכסתי מחמותי לשעבר ז"ל, שאף פעם לא הלכה במיוחד לקנות בגדים אלא קנתה מה שהזדמן לה בדרך. מכיוון שהיא גרה בארה"ב וקנתה המון בחנויות יד שנייה, היא ערבבה פריטים וצבעים שלא משתלבים, כביכול, כמו וורוד עם כתום וסגול, והתוצאה הייתה הרמונית ומדהימה".

צוונג קונה מדי פעם מותגים, במכירות חיסול של סוף העונה. היא מעדיפה לרכוש פריטים מיוחדים, כמו "גרביונים שעיצבה אמנית, עם הדפסים מדהימים" ולשלבם עם ה"שמלה השחורה והקטנה", גופייה שחורה עם פייטים או כלכלת חליפין קבועה של החלפות עם חברות טובות. צוונג, שמתגוררת במושב כפר אורייה הסמוך לבית שמש, פוקדת בקביעות רשת חנויות יד שנייה ירושלמית בשם 'שש', למרות שלפעמים "המחירים בשמיים. נדלקתי על מעיל חורפי אבל הם העזו לבקש  400 - וזה מוגזם לחלוטין".

צוונג מסרבת ללבוש פרוות מתוך עיקרון. "בחצר שלנו מסתובבים שועלים. אני לא מוכנה לפגוע בבעלי חיים או לקנות כלבים גזעיים ויקרים, ולכן לקחנו את הכלבים שלנו ממכלאות של צער בעלי חיים. לעולם לא אפגע בבעלי חיים אלא אם כן הם עלולים לפגוע בי או לסכן אותי. פעם אחת ראיתי נחש צפע בחצר. פחדתי שהוא יכיש את הילדה, אז בלית ברירה הורדתי עליו טוריה והרגתי אותו ואחר כך ביקשתי ממנו סליחה".

לעומת צוונג, שאינה פוסלת באופן גורף בגדים ממותגים, המתרגמת עופרה אביגד, 49, שתרגמה בין היתר את סדרת "סוכנות הבלשיות מס' 1" של מק'קול סמית, טוענת שהיא "נגד אופנה ככלל". לדבריה, "עצם הרעיון שאנשים נכנעים לתכתיבים ואפילו לא מסתכלים על עצמם בראי, יוצר לפעמים דברים מגוחכים ודי איומים. זה מאוד עקרוני מבחינתי. שני עקרונות נוספים הם לא להשקיע הון תועפות בבגדים ולהימנע מלבוש חושפני".

-מה רע בלבוש חשוף?

 "כשאישה מתלבשת חושפני, היא עושה שימוש במיניות שלה כדי למשוך תשומת לב וככה היא הופכת את עצמה לאובייקט מיני, לחפץ. אחר כך נשים כועסות למה גברים הופכים אותן לאובייקט מיני! אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה למשוך אף אחד לגוף. בוודאי שאני זקוקה לתשומת לב, אבל אני רוצה שתשומת הלב תתמקד ברוח ולא בגוף".

- את מנסה לטעון שלבוש חושפני "מזמין" אונס?

" לא, אני ממש לא מעוניינת לעשות את הקישור הזה, אבל אם את כבר שואלת, לטענתי נשים תורמות. לא לאונס אלא להתייחסות אליהן כאל חפץ ואובייקט מיני, משום שהן משתמשות בזה כדי למשוך תשומת לב, וחבל שהן עושות את זה".

העקרונות האידיאולוגים שלה התפתחו במרוצת השנים: "כשאני מנסה להיזכר איך הסתובבתי בצעירותי, תמיד הרגשתי לא נוח כשהלכתי חשוף מדי. למדתי בתיכון בקיבוץ והיה מקובל לחזור מהבריכה לחדר בבגד ים. אז לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל הגרעין הזה היה בי אינטואיטיבית. במשך הזמן, עקב התפתחות רוחנית שעברתי, הגעתי למודעות יותר גדולה".

אביגד, המתגוררת ביפו, מסרבת לחלוק בפומבי את תהליך התפתחותה הרוחנית, ומסתפקת בהדגשה ש"אני לא רוצה לגרות יצרים. חלק מאורח החיים שלי קשור בניסיון להתגבר על כל יצר שהוא, להיות אדון לעצמי וליצרים שלי".

האני מאמין האופנתי שלה כרוך גם בשלילה גורפת של צבעים מסוימים. "לדעתי כל צבע מסמל משהו. שחור, למשל, מסמל שלילי, רוע, את כוחות השחור וגם ביטויים שליליים, רוע ואובדן ולכן אני לא מעוניינת ללבוש שחור. לבן מסמל טוהר וצבעים תכולים לסוגיהם מסמלים שמיים ואינסוף, רוחניות. אדום זה דם, שפיכות דמים. אני חושבת באופן אסוציאטיבי, הולכת על תחושות בטן. יש כאלה שמתבססים על כל מיני תורות של צבעים, אבל אני לא. כשאני רואה צבע מסוים, אני מתחברת למה שהוא עושה לי".

- איפה את קונה בגדים?

"כל מיני. בשוק הכרמל או בצלאל, בחנות או בבוטיק שחלפתי על פניו ולפעמים גם בקניון. לא קל לי למצוא בגדים, מפני שהאופנה מאוד חושפנית. חוץ מזה, מותגים לא מדברים אלי. במחשבה שנייה, גם כאן מדובר בעיקרון  או ליתר דיוק, בשני עקרונות. בגלל התכתיב האופנתי המותג יעלה הרבה יותר ממוצר זהה, שאינו ממותג, ולכן זה עקרוני, הכניעה לתכתיבים אופנתיים שמאלצת נשים לשלם פי כמה וכמה.אני בוחרת בגד לפי הנוחיות ואם הוא מתאים לי מבחינה אסתטית. לא סובלת בדים סינתטיים, מעדיפה כותנה ובדים טבעיים. בעצם, גם זה עיקרון, להשתמש בדברים מהטבע, למרות שלא בבחינת ייהרג ובל יעבור. אני בהחלט יכולה ללבוש לפעמים בדים סינתטיים".

דוד גוטסמן, 35, המו"ל של הוצאת פרדס, מקפיד לקיים אורח חיים אקולוגי-ירקרק למהדרין. "אני מתעקש לקנות בגדים במחירים שפויים, למרות שאני בהחלט מוכן לשלם על איכות. בגלל שלא אקולוגי לזרוק בגדים, אני משתדל לצרוך כמה שפחות ולכן אם כבר אני כבר קונה בגד, אני מקפיד שהוא יהיה באיכות טובה, כדי שיחזיק מעמד כמה שנים. למזלי, הגוף שלי לא השתנה מגיל 17 ואני לובש בגדים שירשתי מאבי". עם זאת, גוטסמן לא יהסס לרכוש זוג מגפיים אוסטרליים יקרים, "מפני שהם מחזיקים מעמד כארבע שנים".

הסגנון החביב על גוטסמן הוא "המראה האורבני" – "הרבה שחור, גולפים שחורים בחורף וג'ינסים משופשפים, "אבל לא סטון-וושד, שעבר טיפול מלאכותי". את ג'ינסיו האהובים ביותר, מתוצרת ליווי'ס, מצא זרוקים ליד פח הזבל בחיפה. "זוג נוסף קניתי בחמישה ש"ח בשוק הפשפשים בחיפה. אני מת עליהם. מצאתי ליד פח הזבל גם ז'קט מחויט שאני מאוד אוהב. הוא הסריח מסיגריות ולכן הפכתי אותו לז'קט הפאבים שלי".

 גוטסמן קונה בגדים בעיקר בשווקים. "אני די מתבאס מזה שבגדים יד שנייה מיועדים בעיקר לנשים. אני לא אוהב בגדים חדשים, כי לוקח זמן לבגד לקבל את הצורה של הגוף. אני קונה רק בחיפה. כפי שציינתי, הארון מלא בגדים שקיבלתי מאבא שלי, שהיה תופר אצל חייט. הצרה היא שאין לי לאן ללבוש אותם, הם מהודרים מדי".