השנה הנוכחית בחינוך מוגדרת באופן רשמי ברוח קבלת השונה ("האחר הוא אני")
הרעיון המרכזי הוא פיתוח סובלנות כלפי מישהו "אחר" ששונה מאיתנו במינו, מוצאו, אמונתו, דעותיו, יכולותיו או התנהגותו.
האופי האנושי הרווח הנו "שבטי" ברובו, אדם מגדיר את עצמו כחלק מקבוצה חברתית דומה לו בהתנהגות, באמונה, בתפישה חברתית ואף במראה ומקטלג את שאר ה"שבטים" כ"אחרים" שאין סיבה להקשיב להם, לעזור להם או לחקות אותם. התנהגות העדר והלחץ לקונפורמיות מבטיחים שרוב חברי השבט/קבוצה יישארו בתחומי הדעות וההתנהגות המקובלים בשבט ולא יסטו מהדרך.
האם ניתן "לשבור" מנטאליות כזו? מסופקני. שורשי ההתנהגות הזו מקורם בעבר הרחוק מיליוני שנים
בעת שהסתובבנו בטבע פראי ועוין, עוטים מלבושי עורות וחמושים בגרזני אבן וחניתות.
בתגובה לפוסט שפרסמה ליהיא לפיד בנושא חוק חדש שנועד לעזור לאוטיסטים להימנע מעמידה ממושכת בתורים (לאוטיסטים רבים יש "הצפה חושית" וחרדה מהתקהלות) ע"י הנפקת כרטיס "פטור מתור" כאן:
http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3104227,00.html
כאמור, בתגובה לפוסט, כתבה אחת הקוראות שהיא לא מתכוונת לתת שיעקפו אותה אם היא ממהרת.
ה"חרדה מפראייריות" גברה על החרדה הקלינית המאובחנת.
היכולת החסרה של הגברת הנ"ל קשורה הן במנגנון במוח שנקרא TOM (Theory of Mind) המבוסס על "נוירוני המראה" הקיימים במוחנו המאפשרים לנו "להיכנס לראשו" של אדם אחר, ולהסתכל על המציאות מנקודת מבטו (היכולת לאמפטיה וגם היכולת לשחק היטב במשחק קבוצתי הנם חלק מהביטוי ליכולת זו) יכולת זו מובנית בעת לידתנו ומתפתחת גם בהתאם לחינוך אותו אנו מקבלים.
צחוק הגורל הוא, שמנגנון זה הנו אחד המנגנונים הלקויים בקרב אוטיסטים מלידה (ומכאן הקושי להבין חוקים חברתיים ולתקשר עם הזולת) כך שהגברת (הלא כל כך נכבדת) זנחה את השימוש במנגנון תקין לחלוטין שברשותה רק כדי לא לתת לילדה בעלת מנגנון לקוי, שנידונה לחיים ללא אפשרות לעצמאות,
ללא אפשרות לזוגיות, ללא אפשרות להקמת משפחה – לעבור אותה בתור.
האם כולנו נגועים בבעיית השבטיות? אני סבור שבמידה מסוימת כן. המנגנון האבולוציוני הדוחף אותנו ל"הישרדות" דרך מציאת קבוצת הדומים לנו מושרש גם דרך "פירמידת הצרכים" שהגדיר מאסלו
(המדרגה השלישית היא הצורך בשייכות חברתית) אבל המידה בה אנו מתייחסים לאחר תלויה בחינוך ובאופי שלנו. בסרגל הסובלנות ישנן דרגות מאלטרואיזם מוחלט ועד קיצוניות מרבית.
האם היטלר היה יכול לבצע את תוכניותיו המטורפות ללא "כיבוי" מנגנון הסובלנות בקרב רוב העם הגרמני? (ולא מדובר רק בחיילים בחזית) האם השואה הייתה יכולה להימנע אם העם הפולני והאוקראני לא היו משתפים פעולה עם הכובש הנאצי? או אם צבא בעלות הברית היה אמפאטי יותר להשמדת העם שהתרחשה ומפציץ את "קווי המוות" של המנגנון הנאצי?
ההסבר/תירוץ הפשטני של "לא ידענו" "לא ראינו" ואפילו הגישה הנוחה הקיימת כיום לגבי "אותו דור"
שהובל בידי קומץ מטורפים "רעים" נותנת מילוט נוח מדי ושגוי לחלוטין.
האמת הרבה יותר מטרידה. האמת היא שבכולנו קיים הפוטנציאל לביצוע מעשים לא מוסריים.
בכולנו קיים ההרגל לבטל את סבלו של האחר בשם "השבט" (ראו למשל את ההתייחסות בישראל למצוקת העם הסורי) בכולנו ישנם דחפים לקידום עצמי, לקנאה מעוורת באחר, לפסילה של אחרים עקב שוני כזה או אחר, לכולנו ישנה בעיה של הקשבה אמיתית ואמפטיה.
המפתח שיקבע את כמות נזק והפצת אי הצדק והרוע, או קידום הצדק והמוסר, טמון בשני גורמים בלבד:
מודעות (פנימית וחיצונית) ורמת הקיצוניות.
פיתוח היכולת שלנו (וחינוך לממשיכי דרכנו) לחיות בעיניים פקוחות, פתוחות לעוולות חברתיות,
ובראיה ביקורתי עצמית הנה "מלחמה" אין סופית וקשה, המציאות קשה לקבלה, ההרגלים קשים לשינוי, מנגנון הרמייה העצמית, המבוסס על הקניית ביטחון עצמי באמצעות טשטוש החלקים המכוערים שבנו,
יקשו מאוד על ההצלחה. לפעמים נצליח להתעלות ולנצח ולפעמים לא, אבל ראוי שתמיד ננסה.
בכל אחד מאיתנו טמון הפוטנציאל לקיצוניות שוללת, עד כמה שניתן לה להשתלט עלינו – תלוי בנו
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך" בועז בש-מרץ'
