פיברומיאלגיה ותסמונת תשישות הכרונית הן מחלות אחיות אך שונות הגורמות לכיווץ וכאביי שרירים עזים (בעיקר פיברומיאלגיה),תשישות וכבדות בשרירים (בעיקר תסמונת התשישות הכרונית), חוסר אנרגיה כללי, הפרעות שינה וסימפטומים חמורים אחרים, הקשורים למערכת העצבים האוטונומית. מחלות אלו הרסניות ופוגעות באיכות החיים של החולה ברמות שונות, עד כדי חוסר יכולת לעבוד ולנהל אורח חיים תקין. רבות כבר נכתב על האטיולוגיה של תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה והובאו עדויות מחקריות מגוונות. אין בכוונתי לחזור על מה שכבר ידוע אלא לדבר על הקשר בין הגוף והנפש במחלות אלו. העלייה המדאיגה בשכיחות החולים בעולם המערבי, היא קריאת השכמה לכל מי שהקצב המהיר והתובעני של החיים, כופה עליו צורת חיים שאינה בהכרח מתאימה לאישיותו.
במחלות אלו רב הנסתר על הגלוי. העדר הבנה אמיתית של התהליכים המתרחשים בגוף יוצר ואקום, שאליו נכנסות תיאוריות שונות ודרכי טיפול מגוונות. בחיפוש אחר מזור לכאבם מחפשים החולים, שרבים מהם מיואשים ומדוכאים, כל קש להאחז בו, ופונים בהעדר טיפול קונבנציונאלי לטיפולים אלטרנטיביים שונים ולעיתים אף משונים. כאשר אנחנו חולים (ולא רק בתסמונות אלו), הנטיה הראשונית שלנו היא לחפש את התשובה בחוץ. ומדוע לחפש בפנים? הרי הגוף שלנו הוא זה שכואב! והרי הגוף, בדומה לרכב שלנו, הוא כלי עבודה. לכן אנו מאמינים כי אם נמצא וירוס חדש, ניקח תרופה פסיכיאטרית, נאמץ דיאטה מסוימת, נשתמש במכשור חדש, נקבל עצה נקודתית על תוסף כזה או אחר, נוכל למצוא מזור לגופנו הדואב ונחזור לעצמנו כפי שהיינו פעם. אבל הגוף שלנו, בניגוד לרכב, הוא אינו מערכת נפרדת אלא חלק מהנפש שלנו, והוא מביא לידי ביטוי את כל מה שמסתובב לו, לפעמים במשך שנים, עמוק בתוך הנפש ולא מוצא ביטוי, יכולת הסבר ומתן משמעות.
המושג גוף-נפש מייצג אחדות של הגוף – הפיזי, עם הנפש – שהיא מושג מטאפורי. אבל האמת היא שגם צמד מילים זה מרמז על דואליות מסוימת – גוף אחד ונפש אחת עם קשר כלשהו ביניהם. יהיה זה יותר מדויק להגיד שאין שניים, גוף ונפש, אלא אחד: גופנפש. גוף ונפש מתערבבים זה בזה. גופינו מחוללים מצבים נפשיים בהם אנחנו חווים רגשות שבעצמם משפיעים על הכימיה של גופנו. אחד הדימויים החזקים להמחיש זאת היא תמונת הידיים של אשר, בה שתי הידיים בוראות אחת את השנייה.
לכל החולים צפויה דרך חתחתים עד להתאוששות ולהחלמה חלקית או מלאה. אחת מנקודות הציון החשובות בדרך זו, אך גם הקשות לעיקול, היא הדרישה לוותר קודם כל על הפיצול גוף-נפש ולהסכים להביט פנימה, אל מעמקי הנפש שלנו, ולעבור תהליך כואב של התבוננות בדפוסים, בהתניות, ובסגנון החיים שהוביל אותנו לחלות. כמטפל, וכאדם שהחלים מתסמונת התשישות הכרונית לאחר כשבע שנים, פגשתי בעבודתי חולים רבים שדחו את ההבחנה, שסיבות רגשיות מודחקות הכשירו את הקרקע להתפרצות תסמונת התשישות הכרונית ולפיברומיאלגיה. חולים אלה העדיפו לחפש אחר פתרונות קסם או לקבל את מחלתם כגזירת גורל. אולם לא ניתן להבין את הפתולוגיה של תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה מבלי לבדוק את תפקידה של הנפש בתהליך. הביטוי הפיזי של תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הוא ערוץ שבו בחרה הנפש להביא את מצוקותיה לידי ביטוי בהעדר ערוצים מפותחים יותר כגון הבנה ושחרור מדפוסי התנהגות מסוימים, שינוי אורח חיים מזיק, והסרת המכשולים בדרכה של הנפש להגיע לשלווה פנימית. כאשר הנפש לא מדברת, הגוף עושה זאת במקומה.
לפני שאמשיך, אני רוצה להבהיר כי אין במונח גופנפש רמיזה חלילה כי מחלות אלו הן "בראש" של החולה או כפי שמשתמשים לעיתים באופן שגוי במונח פסיכוסומטי. רבים טועים בהבנת המילה פסיכוסומטי ומשתמשים בה כדי לתאר הפרעות דמיוניות שממנה סובלים אנשים היפוכונדריים או שאינם מתמודדים עם המציאות. תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הן מחלות אמיתיות וקשות שהתפרצו על רקע נפש במשבר או אישיות בעלת זיקה לפתח מחלות אלו, כפי שאתאר בהמשך. לאחר ההתפרצות, הן הופכות במיקרים רבים וללא טיפול נפשי, למצב כרוני עם עליות וירידות, ומתלווה אליהן לא פעם יאוש גדול ודכאון.
לביטוי הגופני של תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה אין ביטוי גופני חיצוני מובהק. כלומר לצופה מהצד, לא תמיד ברור כיצד בדיוק באה המחלה לידי ביטוי ומה חש החולה. אין זה מיקרי כי קיים פער גדול בין החוויה הגופנית החיצונית והפנימית. באופן דומה, אם נסתכל על קווי האישיות של החולים, נגלה גם כאן פער בין החוויה הנפשית הפנימית ובין החיצונית. לכל החולים קווי אישיות דומים: הם בעלי רגישות גבוהה, ערנים, דרוכים ואף חרדתיים. הם בעלי נטייה פרפקציוניסטית, בעלי ציפיה גבוהה מעצמם ומהסביבה ומידה רבה של ביקורת עצמית. חשוב להם לרצות כדי שיאהבו ויעריכו אותם, ויש להם צורך חזק באישור מהסביבה. הם נוטים לקחת דברים ללב, נפגעים בקלות ומתקשים לסנן חוויות רגשיות חזקות ולשמור על הגבולות הרגשיים שלהם. זו גם הסיבה שרוב החולים במחלות אלו הן נשים, שהן רגישות יותר ופגיעות יותר למצבים רגשיים שונים וללחץ מתמשך. כל החולים, ללא יוצא מן הכלל, היו חשופים לתקופות של סטרס ממושך או פתאומי (פסיכולוגי ואו פיזי) לפני התפרצות המחלה בעקבות ארוע חיים מלחיץ, שיגרת חיים מלחיצה, קונפליקטים ולחצים פנימיים. יחד עם זאת, הביטוי החיצוני של אישיותם אינו מגלה את מה שמתחולל בנפשם: הם נתפסים על ידי אחרים כחזקים ומצליחנים, ניראים בשליטה, נשענים על האינטלקט, מפחדים להיתפס כחלשים, מדחיקים או מתכחשים לרגשות, ואינם נוטים לבטא אותם באופן כן, פתוח ופגיע. הפער בין הפסאדה החיצונית לבין החוויה התוך-נפשית הסוערת הוא לפעמים כל כך גדול עד שהגוף נאלץ לבטא את מה שהנפש אינה יודעת לעקל. מניסיוני האישי, ככל שקטן הפער בין החוויה הנפשית החיצונית ובין החוויה הנפשית הפנימית, כך קטן הפער בין החוויה הגופנית החיצונית ובין החוויה הגופנית הפנימית. כלומר הסימפטומים משתפרים ואף נעלמים בחלקם, והגוף אינו צריך עוד להיות ערוץ הביטוי היחידי של מכאובי הנפש.
הרגשות שלנו התפתחו כדרך להבין את העולם מסביבנו ומחברים אותנו למעיין החיים. כאשר אנחנו נותנים לרגשות ולתחושות לזרום באופן טבעי אנחנו מחוברים לעצמנו, לאחרים ולטבע הדברים. רגשות כגון פחד וכעס נועדו להגן על עצמנו, וכאשר רגשות אלה נחסמים ומתעלמים מהם באופן קבוע, כפי שאנו מתעלמים מעייפות ומכאב, מערכת העצבים נדרכת שוב ושוב אך ללא מענה מצידנו. אנו ממשיכים להישאר בסיטואציות או במקומות הרסניים בעבורנו, ולא טורחים לבדוק ולשנות את האופן שבו אנו חווים ומגיבים לדברים. מחלות אלו תוקפות בעיקר אנשים רגישים, ערניים ודרוכים אשר קולטים ומגיבים במהירות לכל דבר שמתרחש בסביבתם, עד אשר מערכת העצבים מגיעה לקצה גבול היכולת שלה. וכשזה קורה, הם "שורפים את עצמם" – הנפש מורידה את ה"שאלטר", והגוף נעצר וקופא במקום. בדומה לחיות מסוימות בטבע, שעומדות בפני סיטואציה מאיימת ואינן מסוגלות לא לברוח ולא להילחם, הן קופאות במקום ומעמידות פני מת כדי לא להיטרף. בבני אדם, המוות המדומה הזה משול לתסמונת התשישות הכרונית ולפיברומיאלגיה. לכן חשוב להבין כי הכאב והתשישות משרתים מטרה מסוימת – הם המורים שלנו, הם קריאה לפעולה. במקום לנסות ולהעלים אותם, כדאי להקשיב למה שהם מספרים לנו על עצמנו. תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הם לא פחות ממשבר קיומי הקורא לאדם לבדוק את האופן שבו הוא חי את חייו ואת משמעותם. זהו משבר שהגיע עקב אובדן הקשר עם עצמנו ויתוקן רק כאשר נבוא במגע עם כל החלקים שלנו ועם האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו.
כולנו יודעים לטפל בפצעים הגופניים שלנו. באמצעות ארון התרופות שלנו אנחנו יודעים לשים פלסטר על חתך, לקחת כדור נגד כאבים, לשתות כאשר התייבשנו או למדוד חום. אולם כאשר מדובר בפצעים הפסיכולוגיים שלנו אנחנו בדרך כלל חסרי אונים. אנחנו לא יודעים לזהות מה אנחנו מרגישים, וגם כאשר אנחנו מזהים, אנחנו בדרך כלל מתעלמים, עוברים לסדר היום או פשוט מודים שאין לנו מושג מה לעשות. לא נוכל להתמודד עם הפצעים הגופניים בלבד ללא התמודדות עם הפצעים הפסיכולוגיים שגרמו להתפרצות מחלות אלו מלכתחילה. כפי שהבודהה יצא למסע רוחני להבנת הסבל כך אין להסתפק בהבנה שיטחית וטיפול סימפטומטי בלבד. גם אני בזמנו יצאתי למסע שכותרתו "למה זה קרה לי?" המסע שלי הראה לי איך האופן שבו חייתי, הגבתי לדברים מסוימים והתמודדתי עם רגשות תרם להתפרצות המחלה. במהלך המסע שאלתי את עצמי שאלות רבות כגון: איך טיפלתי בקשיים שלי עד עכשיו? איך סבלתי מן התגובה שלי אליהם? מה הם יכולים ללמד אותי? מה הם מבקשים ממני לשחרר? האם אני מוסר את השלווה הפנימית שלי למישהו או למשהו אחר? האם אני דורש שאנשים יתנהגו אליי אחרת? האם אני זועם, כועס, עצוב, מפחד, או אולי מחזיק ברגשות אשמה וחרטה?
תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הן דרכו של הגוף לומר את מה שלא הייתי מודע אליו כלל או התכחשתי אליו – האם אני במקום הנכון בשבילי? האם אני שמח? האם אני הולך נגד הטבע שלי? האם אני רגיל לשמור דברים בבטן? האם אני מקשיב לעצמי? האם אני יודע לשמור על עצמי? אני מניח שלכל חולה יש את נסיבות החיים שלו ואת המשמעויות של המחלה בעבורו. אין הכוונה פה חלילה להפנות אצבע מאשימה. רוב בני האדם אינן חיים במודעות עצמית גבוהה ורחוקים פעמים רבות ממאווייהם ומקולם הפנימי מבלי שתסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה תפרוץ אצלם. אולם לאלו שכן איתרע מזלם, יש כנראה נטיה גנטית כפי שהמטען הגנטי של אחרים מוביל אותם לבעיות רפואיות משלהם.
כאשר טראומה, רגשות שליליים וסטרס מתעוררים בחייו של החולה, סוג מסויים של פסיכותרפיה היא הכרחית כדי לחקור, להבין ולהרפות מרגשות אלה. הצלחת הטיפול תלויה בהסטת תשומת הלב מהתחום הגופני לתחום הרגשי. כדי לרפא את הגוף, יש לרפא קודם כל את הנפש. כדי לרפא את הנפש עלינו לבחור בגישה אחרת לחיים. כדי לבחור בגישה אחרת לחיים, עלינו קודם כל להיות מודעים לעצמנו ולתהליכים הנפשיים בתוכנו. אולם תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה הן תופעות מתעתעות, מכיוון שהן מספקות לחולים דרך להימלט מהתמודדות זו באמצעות הסחת דעת מעולם הנפש אל עולם הגוף. המחלה בדרכה מגנה על החולה פעמיים. ראשית, היא מפנה את תשומת ליבו של החולה לסימפטומים הפיזיים כדי שלא יצטרך לעסוק בנושאים רגשיים כבדי משקל, ושנית, היא עוצרת אותו ומנסה להקטין את החשיפה למצבים רגשיים עוצמתיים שהחולה אינו מסוגל להתמודד איתם בכוחות עצמו.
בעבודתי הטיפולית עם חולים הם מגלים, בשלב כזה או אחר, כי תכונות אישיות כגון הצורך להיות אדם טוב ומושלם, הנובעות לא פעם מהערכה עצמית נמוכה, בשילוב עם ארועי חיים מלחיצים וקונפליקטים נפשיים מסוימים, הפעילו אצלם תהליכים רגשיים עוצמתיים. אם לא מתמודדים איתם באופן אותנטי, תהליכים אלו מובילים לשיבושים בפיזיולוגיה ובסופו של דבר לשינויים פתולוגיים במבנה ובתפקוד הגוף. המחלה היא הדרך של הגוף להכריח אותנו לעצור, להקשיב ולטפל בקולות הנובעים ממעמקיי נפשנו. כאשר גופנו לוקה במחלה, הדבר פוגע לא פעם בתחושת הכבוד העצמי שלנו. מחלה עלולה להיות מלווה בתחושות של בושה ושנאה עצמית. אנחנו נוטים לקחת את המחלה באופן אישי, כאילו חלינו באשמתנו. הטיפול אם כך צריך להעשות באמפטיה, בקבלה עצמית ובסליחה לעצמנו ולסובבים אותנו. כפי שאמר פעם הפסיכואנליטיקאי קארל יונג: "ייתכן שאני עצמי הוא האויב שזקוק לאהבתי". חולים רבים מרגישים כי הם לבד בהתמודדות שלהם עם מחלתם ושאפילו הקרובים אליהם ביותר מתקשים להבין את מה שעובר עליהם. בסביבה טיפולית מכילה ותומכת, ניתן לקבל את אותה אהבה, תחושת בטחון ותמיכה בלתי מותנית שחסרה להם לעיתים מאחרים, כדי שיוכלו סוף סוף להרפות מהפצעים הפסיכולוגיים ולתת לנפש ולגוף לרפא את עצמם.
אסיים בשיר של יונה וולך שמסכמת בשיר קטן את כל התורה על רגל אחת:
גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי (ואני עוד המשכתי)
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי
רועי צור הינו מטפל פרטני בעל ניסיון בעבודה עם חולי תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה.
