הטכנולוגיה מאחרי ציפויים נגד שמש 

רוב בעלי הבתים מכירים את היתרונות של ציפויי חלונות כדי לשלוט באור שמש וכמוצר מבודד מפני חום וקור, אך רק מעטים מכירים את הסיפור הטכני מאחורי מוצר זה. על מנת להבין את יתרונותיו צריך להבין איך הוא מורכב.

ציפוי חלונות תמיד מורכב מפוליאסטר שעוביו נע בין 2 ל-7 מילימטרים. לעתים קרובות, מספר שכבות דקות של ציפוי פוליאסטר מלוכדות יחד. צד אחד מצופה בשכבת דבק שקופה ודקה מאוד המופעלת ע"י מים. הצדדים החשופים של רוב הסרטים גם מטופלים עם ציפוי קשיח העמידים בפני שריטות.

בנוסף לשכבת דבק, קיימת ברוב הציפויים שכבה כימית המסננת את הקרינה האולטרה סגולה (קרני uv). אם המטרה היחידה של ציפוי הינה לספק הגנה מפני קרני UV, כגון בחנויות בגדים ורהיטים על למנוע דהייה של התצוגה, לא יתווספו שכבות נוספות על הציפוי, והשאר שקוף לחלוטין.

מכאן, קיימות שלוש טכנולוגיות נפרדות המיושמות על הציפוי כדי להשיג מאפייני ביצועים שונים. הראשון הוא פשוט לצבוע את הציפוי, בצבע הסופג חום. ומכיוון שרוב הסרטים מודבקים על הצד הפנימי של החלונות , קל לדמיין שהחום נספג יתפזר בבית. למעשה, החום הנדחה על ידי ציפוי ומלוכד במידה רבה בזכוכית החיצונית, ולכן כאשר נגע בזכוכית מצופה בציפוי נרגיש כי היא חמה מאוד. החום הכלוא בתוך הזכוכית נפלט ע"י זרמי אוויר חיצוניים המקררים אותה. הסיבה העיקרית להדבקה הציפוי בצד הפנימי של החלונות הינה מכיוון שזרימת האוויר בחוץ משמעותית, גבוהה יותר מהמהירות בצד הפנימי של החלון ביחס הוא 30-1.

הציפויים עוברים שני תהליכים נוספים, אחד בטכנולוגיית ואקום והשני בטכנולוגיה התזה ננו-חלקיקים מתקדמת. תפקידם של שני הטכנולוגיות אלו הינו לפזר שכבה דקה של חומר מתכתי המשקף את קרני השמש החוצה מבלי לאפשר להם להגיע לזכוכית של החלון.

בטכנולוגיית ואקום, הציפוי מוטבע בתוך מיכל ובו גושי מתכת, בדרך כלל אלומיניום או ניקל כרום, ומדי פעם, נחושת. לאחר הטביעה של הציפוי, ואקום נוצר על ידי הפחתת הלחץ במיכל ומוצף בגז ארגון המאפשר לחלקיקי המתכת מהגושים להיצמד על הציפוי. הצפיפות של השכבה המתכתית נשלטת על ידי המהירות בה הציפוי עובר דרך המיכל.

בעוד טכנולוגיית ואקום פועלת היטב וזולה יחסית, קיימות מגבלות. על מנת לפעול ביעילות, השכבה מתכתית חייבת להיות עבה למדי. וזאת מכיוון שבאמצעות טכנולוגיה זו חלקיקי המתכת המוצמדים לציפוי הינם גדולים יחסית וגורמים ליצירת ציפוי כהה יותר, עם שיקוף יותר גבוה. ושנית, מספר המתכות שבהם ניתן להשתמש קטן, דבר המוביל לטווח מוצרים מוגבל יותר.

הטכנולוגיה השנייה, טכנולוגיית התזה, הינה מסובכת יותר אך יעילה יותר. ההתזה נעשה גם כן בתא ואקום, אך השכבה המתכתית מושגת ברמה האטומית. בתא הואקום, זרמים אלקטרומגנטיים משליכים יונים, בדרך כלל באמצעות  גז ארגון, על המתכות הרצויות. הפגזת יונים אלו, אשר לעתים קרובות מתואר כ"ביליארד אטומי" גורמת לקבוצות של אטומים מתוך המתכות השונות להתפרץ ולהתפזר (מכאן השם התזה) באופן אחיד על פני הציפוי.

היתרונות המעשיים של טכנולוגיה זו הם שניתן להשתמש ב-25-30 מתכות שונות, ושכבת המתכת המוצמד לציפוי הינה הרבה יותר דקה וקלה. באמצעות טכנולוגיה זו, השכבה המתכתית המוצמד על הציפוי הינה בעובי שערה אנושית.

טכנולוגיה זו מאפשרת בחירת מתכות שונות איתן ניתן להתמודד עם טווח רחב יותר של קרינה מספקטרום השמש. התוצאה היא שכבה המשקפת את קרני השמש מאוד יעילה ובעלת השפעה נמוכה מאוד במראה הציפוי, בקליטת חום או בשינוי צבע. טכנולוגיית התזה הינה יקרה יותר, וציפוים אלו תופסים את הקצה הגבוה של טווח המחירים.

בעוד ביצועם של סרטים צבעוניים ומתכתיים הינם בדרך כלל ברורים, קיימת חפיפה מסוימת. ציפויים צבועים קולטים יותר חום אך שקופים יותר, וציפוים מתכתיים דוחים ומפזרים ביעילות רבה יותר את החום בשל המסה והצבע של המתכות המעורבות אך מכהים את הזכוכית.

סרטים רבים מכילים שילוב של צבעים ומתכות. על ידי שילוב זה, ניתן למגר את ההשפעות השליליות של כל אחד מהציפויים מבלי להקריב את הביצועים.

דוגמא פופולארית הינה ציפוי משלוב בצבע אפור ועם שכבה מתכתית העשויה מטיטניום. ללא טיטניום כמות הצבע שהייתה נדרשת לדחיית חום בצורה מקסימאלית הייתה מכהה את הציפוי באופן משמעותי, בעוד שכבת הטיטניום משיגה מראה מאוד משקף מבחוץ. הציפוי נשאר בהיר יחסית ומאפשר מעבר אור גבוה יותר אל תוך החלל הפנימי וזאת עם יכולת דחיית חום המגיעה כמעט ל-80%.

עם שילוב זה, שוללים את דעה הרווחת שהסרטים כהים יותר דוחים יותר החום. ברוב המקרים, סרטים כהים יותר נבחרים משום שהם מציעים פרטיות גדולה יותר ולא משום שהם דוחים יותר חום או קרני uv.