פי לא סופי 

?אינך יכול להשפיע על חיי בן אנוש אלא אם כן תגיע לחייו הפנימיים, לרמת הקיום שבה חש כל אדם בארעיותו ובאי שלמותו, לרמת מודעות שמעבר להבעה במילים. עלינו לחתור לחינוך בעומק?(אברהם יהושע השל ?אלוהים מאמין באדם?)   

בשבוע שעבר הייתי בערב מרגש שקיימו באוניברסיטת תל אביב לכבוד ספר מיוחד במינו שכתבה אחותי, ד?ר עילית פרבר; ?פילוסופיה ומלנכוליה?

(Ilit Ferber, Philosophy and Melancholy)

דיברו לכבודה 3 מרצים שהרחיבו והעמיקו עבורי את ההתייחסות לרעיונותייה. ואני, מבקשת כאן, בפורום ה?פרטי? שלי, להתחקות באופן שאינו אקדמי, אלא אינטואיטבי, אחר הגלים שחשיבתה מפעילים בי, ולגלות מתוך מעייני רעיונותייה את נקודת מבטי האישית על תחום העיסוק שבחרתי לי.

מחשבה על רגש

עילית מבקשת לחבר בין שני עולמות תוכן: הפסיכולוגיה והפילוסופיה שלכאורה עומדים כל אחד בפני עצמו, אך למעשה בכתביה היא חוצה כברת דרך פילוסופית, תרבותית והיסטורית כדי לייחד את אלה ולצרפם לכדי מזיגה חדשה. בדרכה, היא פורצת דרך חשיבתית רבת שנים על אודות מקומו של רגש כעומד בבסיס תהליכי החשיבה הפילוסופיים. היא טוענת כי הרגש הוא תנאי להתהוותה של חשיבה הפילוסופית, כמקור שמלווה את החשיבה כל העת. היא מציגה תובנה זאת דרך התבוננות על המושג ?הלך רוח?, כמופיע בכתביו של היידגר,  שמרחיב את הממד הרגשי מהתייחסות אל הפרט, הסובייקט, לעבר מאפייני המבנה הרגשי הנטוע בעולם, בכל פרט, על כל ההוויה המתקיימת בתוכו, כשאובה ממקור רגשי שמניע למחשבה, לפעולה, לחיים. 

הרעיון הזה הבהיר לי משהו עמוק על האופן שבו אני מתבוננת על תהליכים אנושיים שהנם דינמיים במהותם. התנועה של השינוי שאנחנו מייצרים בחיינו, בהוויתנו, מקורה תמיד ברגש. 

אני סבורה, שרגש מקורו בחסך, המייצר כאב שורשי עמוק והוא נמצא כהלך רוח, המהלך בפנימיותו של האדם, כבסיס הקיום. אותו כאב מחסך, הוא זה שמניע את הפרט, כמו גם את ההוויה הכללית בהתרחשותה הקיומית לכיוון של השלמה. 

מהפרט ועד בכלל 

עפ?י אדלר, אנחנו מתחילים את דרכנו מנקודה של נחיתות איברים, מעצם היותנו הייצור היחידי עלי אדמות שתלוי באופן מלא בדמות אחרת שאילולא היא, אין לנו יכולת הישרדות.

התנועה לפי אדלר היא תמיד ממינוס לפלוס, כשאנחנו בחיינו משלימים את אותם נחיתויות אינדוידואליות ואוניברסליות גם יחד שמגדירות זהות אישית ואנושית מרגע תחילת עמידתנו על דעתנו. 

וניתן לראות את ההקבלה בין הנחיתות שחווה הפרט המתעצב, לבין התהוותה של זהות לאומית, תרבותית, או חברתית נחותה. הנחיתות היא אם כן בעייני בשורש ההוויה והיא הגורם העיקרי לתחושת הכאב הבורא בנו מוטיבציה לשינוי, לגדילה ולהתפתחות.  

כשאני עוסקת בהוויה המזינה את תנאי השינוי לצמיחה ומזהה את מקורה בכאב, אני מבינה שראשית עליי לרפד היטב את הלב, כדי להעניק לו את המרחב המוגן להתרחבותו. 

כשאני חושבת על תנועה של צמיחה, עליי לדשן את האדמ(ה) שבה אני טומנת זרעים חדשים. 

כשאני ניזונה מעץ הדעת בלבד, שום פרי בשל לא ייצמח בגן. 

כדי לחוות תהליך של צמיחה יש לטפח ראשית לב האדמה שממנה כל הפירות צומחים. 

ראשית ההשתרשות, אחריה נביטה, ורק בסוף, נראה ניציני התחדשות, עד כדי צמיחה המתנשאת לגובה רב. 

העבודה הקשה נעשית מתחת לפניי האדמה.  היא קשה, כי היא נעדרת את הפרי הבשל עדיין, ולכן זו חפירה בבטן האדמה. זהו החסך, מקור הכאב שאנו באים להזין כדי לעבור מנחיתות לשייכות. שייכות לעצמנו במובן של זהות עצמית שלמה, ושייכות במובן החברתי הרחב יותר, משמע, הזהות שלי כמשפיעה ומושפעת בתהליך היזון חוזר ומתמיד במרחבי הקיום שבו אני נתונה. החל מהורי, דרך בן זוגי, ילדיי, חבריי, ארצי, עמי, ועד חיבור מלא לקיום המוחלט, הקיומי. 

המילה האחרונה 

הרעיון השני שעילית מביאה עוסק בקשר בין שפה לכאב. היא מציעה התבוננות פרדוקסלית במהותה על הקשר ביניהם, מחד, הטוטאליות של תחושת הכאב כעומדת בניגוד מוחלט לדלות ביטויה, ומאידך, היותו של הכאב כמלא בפוטנציאל של ביטוי ומחשבה, שכן הוא זה שמוליד אותה.

אני מאוד מתחברת לתובנה הזאת שמבנה עילית, שמקורה של השפה האנושית אינה בהיפרדות מהרגשות אלא מצויה דווקא בלב ליבן.  

המילה לא מייחדת את התחושה, אך נובעת ממנה, שאובה מתוכה, ומתלבשת על תבנית המאפשרת לחבר בין החוויה האוניברסלית של הכאב לבין הפרט החווה אותו, וכך יכולים הפרטים להתחבר לחוויה משותפת, מובנת. 

הסיבה שבחרתי להביא לכאן את הדיון הזה, הוא הגילוי שדברים אלה הציפו בתודעתי באשר לעבודתי עם הורים. 

מהי המתודה שבה אני עובדת? חינוך? פסיכולוגיה? … פילוסופיה… ? ואולי כולן אצלי משתרגות יחד, 

כי גם בעייני אין תיחום מגדרי שיכול לעמוד מול אדם. מול הטבע הכל כך קיומי של הבריאה האנושית, זה שהמילים דלות עליו, ואין להם כלי דחיסה לעומק רזי תגליותיו. 

למדתי פסיכולוגיה, חשיבה הכרתית, אדלר, הנחיה, והדרכה, ואימון, וכתיבה… 

אבל עיקר הכשרתי בלמידת עצמי מתוך חווית החסך והכאב הנלווה לה, עמידתי מול איתני הטבע הללו כבעלת שורש החפץ חיים, ושליחת קצוותיו להשתרשות עמוקה יותר באדמה, כדי לגלות פירותיי והפצת טעמם וריחם בעוד שכמותי, חפצי חיים. הלמידה הפנימית, אין לה תיחום. היא מכילה את אותו ?הלך רוח? שגם אם מכאיב, משיב רוח.  

אני מוצאת שיש המון ידע בחוץ באשר לכלים, שיטות, טכניקות, וגישות טיפליות. 

הורים שבאים עם כאב מבקשים חבישה מהירה של הפצע, כך שייפסק הדימום. אנשי המקצוע הופכים למומחים, כל אחד בתחומו באשר לאיך לרפא, בכמה שפחות זמן את מכאוביי האחר.

ואני, פתאום מבינה, שהכאב הוא הסימן הכי בריא בהוויה של זה המבקש להירפא. 

כשתחושת הכאב נוכחת, היא זו שמפרה, כי היא מקור נביעתה של החשיבה, ההתבוננות, והתנועה לקראת שינוי. 

לי אין ארגז כלים שמרפא פצעים מדממים, אין לי מתווה כללים שחורים ולבנים. לא אוכל לחלק לכם מתכונים. 

מה שיש לי זה התובנה של ערך ההמצאות במקום הכואב, החסוך, כמרפא. הכלי המרכזי שיש לי זה האני שלי, שיודע בחוויה השורשית העמוקה חסך מהו, כאב מהו, ותנועה של צמיחה מהי. יש לי את המילים, שמנגישות את הדימיון בחוויה האנושית, ומנתבות אותי לעבר חתירה למגע אנושי, חבירה לשייכות. 

משם אני מושיטה יד לעבר שתילי הגן שצומחים לצידי, עימדי, בתנועה משותפת. ויחד, אנו נותנים מובן, ומילים. בתנועה הזו, נחלץ את כוח השורשים הטמונים עמוק באדמה לעבר פסגות המרומים, 

כשואפים להשתרג יחדיו בכאב הגדילה המשותף.

עיליתי, תודה. 

בתנופת החשיבה שלך, חילצת את נבטוטיי החשיבה שלי.

אם תבקשו להשתרש במחיצתי, אספק אדמה פוריה.

שלי בהלול

0544-525286

דף פייסבוק :https://www.facebook.com/bekesher

בלוג: http://bekesher-lakeshev.blogspot.co.il