לפעול מתוך בחירה מודעת 

הטייס האוטומטי

אחד הדברים שמבדילים בין הילד הקטן לבין המבוגר- הוא התפקוד על פי ה"טייס האוטומטי"- או ה"דפוס" במונח המקצועי. הדפוס זאת תגובה נרכשת ולא מולדת.

אני משתדלת בתקופה האחרונה להתבונן בתגובותיי במהלך היום- איך אני מגיבה כשמישהו מותח ביקורת עליי, איך אני מגיבה כשאומרים משהו שלא לרוחי, איך אני מגיבה כשהאנשים עושים משהו שלא נראה לי מתאים לי ברגע הזה- אני מתבוננת בהתנהלות שלי לאורך היומיום ונדהמת, עד כמה לרוב אני פועלת על הטייס האוטומטי, על פי דפוסים אחידים, צפויים מראש, שלא תמיד תואמים את הסיטואציה ולפעמים גורמים לתוצאות הרסניות.... דפוסים שסוגלו לפני המון שנים, כנראה נרכשו עוד בגיל הילדות וההתבגרות כצורך לשרוד... זה מעציב אותי... כי הדפוסים הללו כבר מזמן לא משרתים אותי והופכים את חיי ואת התנהגותי לצפויים מראש, וכנראה גורמים לחלק גדול מתסכוליי בתחומי החיים השונים.

וזה מדהים, כי כל מה שנדרש- זה לעצור ולהסתכל, רצוי מעמדה אובייקטיבית, מהצד, ולשאול את עצמי- מה קורה כאן? מה עשיתי ואמרתי? האם זה היה בהלימה עם מה שהתרחש? איך עוד היה ניתן להגיב? מה בכלל רציתי להשיג? ומה דרכים יותר יעילים להשיג זאת?

זה נשמע כחפירות עמוקות, אך נכחתי לדעת שמספיק רק לעצור ולשאול את השאלה הראשונה- מה קורה כאן? וכך לעלות למודעות ולבחור את התנהגותי על פי הצורך הנוכחי ...

תתפלאו, אך זה עובד גם כקסם עם הילדים. בזמן שבא לך להתעצבן, לצרוח, למרוט שיערות, עדיף לך לעצור ולשאול את הילד מה קורה כאן? מה אתה עושה? וכולי וכולי..

לצאת מהטייס האוטמטי... לפעול על פי הבחירה והמודעות... גם אם זה ישרת אותנו רק בשיעורים העתידיים- אך אני ממליצה בחום, לעצור, להתבונן, להעריך את המצב... ולבדוק עם עצמינו, איך היה ניתן להגיע לתוצאות היעילות יותר בדרך החילופית, יותר מכבדת את עצמינו ואת הזולת...

בכמה מילים, כמו ברמזור: עצרי,הביטי, תפעלי...