תמונה משפחתית - על הקשבה 

לכאורה פעולה פשוטה, יומיומית, שגרתית, שמתקיימת לה אי שם ביחסנו עם העולם, מרגע שפקחנו עיניים ועד ששקענו בחלומות שוב, אך אין אנחנו נותנים עליה את הדעת ממש.
הרי ברור שאנחנו מקשיבים לילדינו,לבעלים שלנו, להורינו, ואולי גם לעצמנו.
האמנם?
" תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת אליך..." " למה אתה אף פעם לא מקשיב לי?"
" אני מרגישה שאני מדברת אל הקירות!" " הלו- כוכב הארץ קורא לך..."
מוכר מוכר וכל כך ידוע.
אצל כולנו זה קורה. אנו חוטאים בחוסר הקשבה, חוסר הבנה אמיתית לזולת, בשמיעה ב"כאילו". וכאשר לא מקשיבים לנו, כמה לא טוב זה עושה לנו!

בואו נחשוב לרגע מה קורה לנו כשמישהו מקשיב לנו, אבל באמת מקשיב לנו.
איך זה מרגיש לנו?
לפעמים שמחה, הקלה אמיתית, שיתוף, אמון, הבנה פנימית של עצמנו,תחושה של פתרון בעיה, אפשר להמשיך קדימה, יצירת אינטימיות עם המאזין לנו, אכפתיות, תחושה של ערך עצמי, אני מספיק חשוב כדי שיאזינו לי באמת.
לפעמים זה מרגיש לנו פשוט כיף והנאה,
לפעמים זו ממש הצלה, עזרה, פתרון למצוקה.

ואנחנו יודעים בדיוק מתי הזולת מקשיב לנו, אנחנו יודעים כי אנחנו מרגישים:
בקשר העין, תנועות הגוף, בהתכווננות אלינו, בהבעת האמפטיה, בשתיקה, בתגובה.

לפעמים אנחנו לא רוצים תגובה, או פתרון, או " אמרתי לך", אלא רק האזנה אמיתית פשוטה, מכוונת, רגישה ושותקת. לפעמים זה כל מה שצריך.
לפעמים אנחנו זקוקים ליד מכוונת, עצה, חשיבה אחרת, פתרון למצוקה.

אפשר לאמר בדיוק מה צריך, מה מתאים לי כרגע, כדי שהזולת יידע איך להתייחס.
אפשר לאמר לבן הזוג שלי: " אני רוצה לספר לך משהוא , אבל אני מבקשת שרק תקשיב". כי לעתים, נטיית בני הזוג שלנו היא ממש לעזור ולסייע גם אם לא בקשנו, מתוך צורך שלו ( לא שלי) לפתור את הבעיה, מתוך רצון להגן עלי.
אבל זה לא מה שאני צריכה כרגע, אני זקוקה כרגע רק להאזנה, לא יותר.

לפעמים לא נספר חוויה כזו או אחרת כדי לא לקבל "שטיפה" או " הטפת מוסר" או פתרון חותך. ואז אנחנו מפספסים את האינטימיות שלנו עם בן הזוג שלנו, כי הוא לא מכיר את העולם הפנימי שלי, כי אני נמנעת מלשתף אותו, והופ התרחקנו.

חשבו רגע על הילדים שלכם, כמה פעמים אנחנו מכניסים עצמנו לעמדת ה"מטיף בשער"
כאשר הילד שלנו כבר מעיז ומשתף אותנו, כי אנחנו הורים, כי אנחנו יודעים, כי אמרנו כבר, כי ידענו שזה מה שיקרה, כי לנו הנסיון...
ומדוע שהילד שלנו ירצה לחזור שוב על אותה פעולה אומללה של שיתוף אם זה מה שהוא מקבל מאתנו.
האם אנחנו היינו עושים זאת במקומם?
כמובן שלא.
לו רק נוכל להרגיש באמת מה צריך הילד שלנו כשהוא מספר לנו משהוא:
מה הוא בעצם מבקש מאתנו - שנאזין? שנכיל? אולי עצה? שקט? תגובה? שנתמוך לפני שנכעס? שרק נתמוך? שניתן לו גיבוי לא חשוב מה...? שנעודד?

עצתי להורים שביננו, קודם כל רק לשמוע- להאזין- להקשיב, עם אוזניים גדולות גדולות
ולב פתוח, עם מבט ישיר, ועיסוק אך ורק בהקשבה, רק בהקשבה.
מניסיוני אני יודעת כאם שלעתים זה כל מה שצריך.
ואם הילד שלנו זקוק ליותר הוא יידע לבקש או שנרגיש שהוא זקוק ליותר.

דימוי שעולה לי בעניין התפקיד ההורי שלנו הוא סוג של משאית גדולה, אליה מגיע הילד שלנו לאחר יום של למודים, גן, פעילות, מפגש עם החברה, ופשוט פורק את הכל אצלנו, ואז יכול להמשיך בעיסוקיו, כי העול ירד מכתפיו ויותר קל לו עכשיו להמשיך במסע של החיים שלו.
לעתים המטען שהורד אל המשאית הזו הופך להיות מאוד כבד עבורנו ההורים, או מבלבל,
או מפחיד ממש, אבל לרוב יהיו לנו הכוחות להתמודד עם זה גם אם קשה, אפשר להתייעץ,
לחלוק עם בן הזוג שלנו, עם "החצי השני" בצוות ההורי שלנו בבית.

נחשוב על עצמנו, עם מי אנחנו חולקים את חיינו, חוויותינו, מי מאזין טוב שלנו,
עם מי אנחנו אוהבים לדבר, את מי כיף לנו לשתף.
לרוב זה יהיה אותו אחד- אחת שאיתו אנחנו מרגישים מובנים, עד הסוף,
מוכלים, נרגעים.

לכך זקוקים גם ילדינו, ל"אוזן הגדולה" הזו שתקשיב, שתכיל, שתרגיע, שתעודד.
שהרי הם בני אדם קטנים שאוספים חוויות מכל היום , כמו זר פרחים, חלקם ריחניים וחלקם קוצניים, וחוזרים הביתה, למקום הבטוח שלהם, אלינו ההורים.

שלכם
אילת שחר-דייטש