בהתמכרות לסמים אין סיבה להסתתר 

חוות דעת היסטורית של נזקים בגין נטילת סמים וחינוך למניעת השימוש בהם.

אם תעקוב אחר סיפורים אודות שימוש בסמים, סביר להניח כי שמעת חדשות "מעודדות" מהזמן האחרון. יתכן ושמעת ששיעור השימוש של בני העשרה בסמים, מריחואנה או מטמפטאמינים במיוחד, יורד. או שאולי קראת במקום כלשהו שע"י מניעת היד החופשית במכירות מוצרים המכילים פסאיודופדרין- מרכיב עיקרי בייצור המטמפטאמין- מספר מעבדות הסמים שנמצאו והושמדו צנח באופן דרמטי. לרוע המזל, סטטיסטיקות בודדות אלו לא מספרות את הסיפור המלא.

המידע על השיעור העולה של שימוש בסמים הוא עובדה ההולכת וגדלה של חיים שיורדים לתוהו, התעללות, הזנחה, פגיעה רגשית וגופנית ופוטנציאל מבוזבז. מאז 1996, סטטיסטיקות על מספר המשתמשים בסמים מגיל 12 ומעלה הראו גדילה משמעותית. התמכרות לסמים והנזק הנגרם כתוצאה מכך מחמירים כל מחלה חברתית שאנו חווים, ממקרי התעללות בבתים ועד פשע ברחובות, עלויות גדלות והולכות על טיפולים רפואיים, בעיות כלכליות ועלויות מוגברות לטובת רווחה חברתית.

אף אדם אינו בטוח , באופן מושלם, מההשפעות הנלוות להתמכרות לסמים. אין פינה בארץ בה לא ניתן למצא נזק ופגיעה כתוצאה מהתמכרות לסמים. אזורים המוגדרים כאזורים המועדים לפורענות עקב סחר לא חוקי בסמים (HIDTA) יכולים להימצא, לערך, בכל אזור גאוגרפי.

גם אם משפחה מצליחה למצוא שכונה בטוחה, המבטיחה בית מאובטח, וכן, מצליחה לשכנע את ילדי הבית שהסכנות הטמונות בשימוש בסמים אכן קיימות, כל כל אחד מבני המשפחה או בכל משפחה אחרת במדינה משלם אלפי שקלים מידי שנה כדי לשקם את ההרס שנוצר בחברתנו בגלל נזקי ההתמכרות לסמים.

במדינה כולה אין, באופן חד משמעי, מקום בו ניתן להסתתר מההשפעות של הפגיעה מהתמכרות לסמים.

איך נקלענו למצב זה? כדי לענות על שאלה זו, בואו נחזור אחורה בזמן. באמצע שנות החמישים; בעיית הסמים הלא חוקיים לא נמצאת באופק של השיח החברתי עדיין. בשנות החמישים, כולם ידעו שסמים מוכרים, כמו מריחואנה היו בשימוש ע"י מתופף הג'אז ומנהיג הלהקה ג'ן קראפה וע"י השחקן רוברט מיצ'ם ועוד ידוענים שעישנו אותם, נתפסו והעיתונות החרימה אותם בעקבות כך. קוקאין? זו הייתה מילה במילות השיר ללהיט הפופולארי של קול פורטר "I Get a Kick Out Of You" . 

באשר להרואין, זה היה סם של אימה שהשתמשו בו רק היחידים המיואשים ביותר, אשר סבלו מבעיות מנטאליות או גופניות. הדמות שגילמה את פרנק סינטרה בסרט "Man With a Golden Arm" ("האיש בעל זרוע הזהב") מלמדת אותנו זאת. רוב האנשים נטו לראות את ההתמכרות לסמים כאות לסבל של העני או אובססיה של קומץ מוסיקאים ושחקנים שהיו חריגים למדי בכדי שניתן יהיה לדאוג בגלל מגמה שעלולה להתפרץ. בקיצור, מוסיקאים באמצע שנות החמישים היו תמימים באופיים והיוו איום של התמכרות לסמים עבור אנשים. לא היה לנו שמץ של מושג לגבי גודל הנזק והטראומה החברתית שפגיעת הסמים תמיט על החברה בעתיד.

היזכרו לרגע, עשר שנים לאחר מכן שנת 1965. ההסתערות הראשונית של חדירת מוסיקת הרוק'נרול עם הביטלס והרולינג סטונס הגיעה למחוזות רבים בעולם והסעירה את הנוער. באותו הזמן, סם ההזיה LSD פרץ ממעבדות הניסויים של חברת הסמים סאנטוס (Sandoz Drug Company) אל רחובות סן פרנסיסקו.

בארה"ב, יצאה הוראה מהבית הלבן להתחיל בפעילות נרחבת של שיקום מכורים לסמים. לאף אחד מהעוסקים במלאכה לא הייתה היכולת לחזות שקצת יותר מעשרים שנה קדימה, פגיעת השימוש בהרואין בארצות הברית תסלים עד לנקודה שהיא תעלה למשלמי המיסים 100,000,000$ לשנה, בקירוב.

השיח בנושא שימוש העולה בסמים החל להתעורר, ואנשים בחברה התחילו לדבר עליו יותר ויותר. לרוע המזל, לא מספיק אנשים הסבו את תשומת ליבם לנושא.

באמצע שנות השישים, אנשים עדיין נטו לחשוב על התמכרות לסמים כבעיה הטבועה באנשים המקופחים של החברה. בשלהי העשור, השקפת עולמם החלה להשתנות. שימוש בסמים נעשה פופולארי ע"י השימוש בו בסרטים כמו: "אני אוהב אותך אליס ב." (I Love You Alice B. Toklas) בו כיכב פיטר סלרס. "סקידו" (Skidoo), בו כיכבו ג'קי גליסון, קרול צ'אנינג ועוד רשימה ארוכה של כוכבי קולנוע אחרים, שהציגו את השימוש בסם ההזיה LSD. המגזינים "LIFE" ו- "TIME" דיווחו על תרבות הסמים בשנת 1969, כאשר תיארו את המריחואנה, החשיש, סם ההזיה LSD, הקוקאין ועוד סמי הזיה כאלו ואחרים. האומנות, המוסיקה, הסרטים והטלוויזיה הציגו את תקופת ה- Flower Power החדשה, באופן איטי מחד אך חתרני מאידך, לא רק כמקובלת אלא אף פופולארית ומרגשת. וכשזה הדליק נורת אזהרה אצל הורים בנקודת זמן זו, רובנו חשבנו שאם לא נגור באחת הערים הגדולות, אנו ומשפחותינו נהיה מוגנים מהשפעות הסמים הללו.

לצערנו, למדנו בדרך הקשה שסמים מעולם לא נעצרו ולעולם לא ייעצרו בגבולות מסוימים. הם נמצאים בכל אזור, בכל עיר ובכל נקודת יישוב. בשכונות מצוקה ובשכונות יוקרה.

מנקודת מבט זו, ניתן להבחין כיצד שביעות רצוננו הקשתה עלינו להבחין בבעיה המתעצמת. אולם, אם נתבונן מקרוב יותר, נראה שכישלון זה הודחק במידה לא מבוטלת על ידי ההנחה שזו הינה בעיה של אדם אחר, לא שלנו. וזוהי ההנחה שאפשרה למגיפת הסמים, לחלחל לתוך כל שכונה בכל עיר ולכל רמת חיים במדינה מבלי שניתן את הדעת, להשפעות המזיקות של הסמים לטווח הקצר והארוך.

במאה העשרים ואחת המסר הינו ברור מאליו: אין שום סיבה להסתתר, לעצום את העיניים ולטייח את הבעיה של ההתמכרות לסמים. 

יש צורך לקום ולעשות מעשים!